וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
כד הקמח
וכדי להפליג על מדת הענוה ובעבור הראות את יקר תפארת גדולתה אמר כי המחזיק בה הוא מובטח שהוא בן העולם הבא והוא שאמרו במסכת סנהדרין (כ"ו דף סח:) שלחו מתם אי זהו בן העוה"ב ענותן ושפל ברך מכיך נפשייה שייף ועייל שייף ונפיק לעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ויהבי רבנן עינייהו ברב עולא בר אהבה, הרי שהקדים מדת הענוה שהיא עליונה על כלם ואח"כ פרט מדת הענוה בגוף ובנפש, שפל ברך הוא שיהיה שפל עם בני העולם בענין משאו ומתנו ובנחת עם הבריות זהו מדות הגוף. מכיך נפשיה הוא רוח שפלה שלא יהיה גבה רוח וזהו מדות הנפש, ובמס' אבות פרק בעשרה מאמרות כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של א"א ושלשה דברים רעים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ונפש שכלה ורוח נמוכה מתלמידיו של א"א, ושלשה דברים רעים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של בלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר (תהילים נ״ה:כ״ד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו'. אבל תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב, שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש וגו'. וביאור זה כי עין טובה הוא שאין לו קנאה על חבירו וחס על כבוד חבירו ככבוד עצמו. נפש שפלה שהוא משפיל את עצמו אצל הכל והוא מעורב עם הבריות, רוח נמוכה היא מדת הענוה, ופירש הר"ם ז"ל ועין טובה היא מדת הסתפקות כלומר שאדם מסתפק במה שיש לו ואיננו להוט אחר המותרות, ונפש שפלה הוא הזהירות, ורוח נמוכה היא הענוה היתירה והשלשה שכנגדם והוא החריצות לקנות ממון הוא עין רעה הפך עין טובה ורוב התאוה הוא נפש רחבה והגאוה הוא רוח גבוהה, ושלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו ומפני זה יקראו כל מי שימצאו בו אלו הפחיתיות השלשה תלמידיו של בלעם אחר שהתנהג במדותיו. והזהירות לאברהם הוא שאמר לשרה (בראשית י״ב:י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ואמרו רז"ל שמעולם לא נסתכל בה עד אותה שעה וזה תכלית הזהירות, ומדת ההסתפקות לאברהם הוא שהניח כל רכוש סדום ולא רצה ליהנות ממנו כמו שאמר (בראשית י״ד:כ״ג) אם מחוט ועד שרוך נעל. והענוה הוא שאמר (שם יח) ואנכי עפר ואפר. אבל בלעם נתפרסם על החריצות על הממון הוא שכתוב (דברים כ״ג:ה׳) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור ועל התאוה הוא שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנות עם ישראל ואין ספק כי עצתו של אדם נמשכת אחר טבעו, ועל הגאוה הוא שאמר נאם שומע אמרי אל ושם אמרו (אבות פ"ה) עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן. ודבר ידוע כי הענוה ובושת הפנים סימן לאדם שהוא מזרע אברהם כי טבע הבנים נמשך אחר טבע האב וכן אמר הכתוב (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו':
שני לוחות הברית
וידבר משה וגו' איש כי ידור נדר וגו' (במדבר ל, ב-ג). איכה רבתי (ב, יד) א"ר אלעזר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה. לפי כשגלו יכניה מינהו המלך נבוכדנצר לצדקיה על ה' מלכים, הדא הוא דכתיב (ירמיה כז, ג) ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל צידון ביד מלכים הבאים ירושלים אל צדקיה מלך יהודה. והוא עליל ונפיק בלי רשות. יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי. א"ל אשתבע לי דלית את מפרסים לי. אשתבע ליה. ובמה השביעו, ר' יוסי בר חנינא אמר במזבח הפנימי, והוון ה' מלכין יתבין ומפרסין ליה בנבוכדנצר. קדם צדקיה ואמרי ליה לא יאייא ליה מלכותא לנבוכדנצר, אלא לך יאייא מלכותא, דאת מזרע של דוד. אף הוא מפרסים לנבוכדנצר, ואמר אנא חמיתיה דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. שלחון מיד ואמרון ליה למלכא ההוא יודאי דהוה עליל ונפיק בלי רשות קדמך, אמר לן אנא חמיתי לנבוכדנצר דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. הדא הוא דכתיב (מ"ב כד, כ) וימרוד צדקיה במלך בבל. מיד בא וישב בדפנו של אנטוכיא, ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. כיון שראה אותם שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן. אמר להם, דרשו לי את התורה. מיד היו קורים פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו. וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר, אמר להם אי בעי למהדר ביה, יכול או לאו. אמרו ליה, ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו. אמר להם, דומה לי שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי. מיד גזר והורידן לארץ, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר, התחילו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב, דכתיב (שם לז, לד) וישם שק במתניו. מה עשו להם, קשרו שערן בזנבי סוסיהן והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) הורידו לארץ ראשן בתולת ישראל, עד כאן:
שני לוחות הברית
תוכחות מוסר לתפילה ז"ל הרוקח כשאתה עומד בתפילה אמור מה אני ספון לתת עטרה למלך הכבוד ולהזכיר שמו הגדול ולבוש חרדה כשם שאמר אברהם (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר. הלא בני מעלה ירעדו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאוד. אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אקרע סגור לבי ואבוא פתחיו ביראה וענוה כי בכל מקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו כדכתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. על כן בעוד רוחך בתוך נדנה חשוב ביראת בוראך גול על ה' מעשיך יכונו מחשבותיך עכ"ל. על כן יעזוב דרכו הרע ויכניע רום לבבו. ובזה יקיים עבדו את ה' ביראה. ואח"כ יחשוב בגדולות רוממות הבורא ית' שמו ויתעלה זכרו בטוב לב ובזה יקיים עבדו את ה' בשמחה. עוד לשון רוק"ח קדש עצמך ומחשבתך וחשוב היחוד במי אתה בוטח ולמי תעבוד מי רואה בך מי יודע מחשבותך ומעשיך ולמי תשוב רוחך כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך. כתב הטור (סי' צח), כן היו עושים החסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליות עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה עכ"ל. עוד יעשה אדם המצאה שיכריח את עצמו לבוא לידי כוונה בכל תיבה ותיבה. יעשה מוסכם כשיזכיר את השם שיזכירנו באימה וביראה וברתת וזיע ויכוין אל קריאתו ואל כתיבתו כמ"ש הטור סי' ה' וירעדו כל אבריו כמו שכתב הרוקח וזה לשונו, ויזהר כשמברך הברכות את שם ה' אלהיך תירא בהזכרת שמוירעדו כל איבריך ליראה את השם הנכבד והנורא הזה עבדו את ה' ביראה וכן כל שמותיו הקדושים ע"כ. ומי שאינו עושה מוסכם כן נמצא הוא מורד באדונו מסלק את היראה ראוי ליקבר בחיים. ואז כשזה הדבר יהיה אצלו מוסכם קיים. אז בהכרח צריך לזרוק כל מחשבות חוץ מכל תיבות התפילה דאל"כ יהיה מחשבתו חוצה נמצא כשבתוך התיבות יבא הזכרת השם ישכח מלכוון בו ויעבור על הנ"ל וערום יעשה בדעת: