מוסר על בראשית כב:ו

והם מכוונת נגד ג' עניינים הנ"ל אשר עליהם יהיה סובב ענין העקידה. כי יש קושיא גדולה ועצומה בענין מעשה העקידה הנקרא (בראשית כב, ו) מאכלת שאוכלין ישראל בזכותה כי רב הוא מאוד, לקח את בנו יחידו הממלא את מקומו לשוחטו בידיו בשביל ציווי המקום ב"ה, וילכו שניהם יחדיו באהבה בשמחה לעשות רצון אבינו שבשמים, ועמד בנסיון הגדול הזה. אמנם כי דייקת שפיר, תמצא בפסוק ובדברי רז"ל שהיה אב ובנו מצדדים ליפטר ממיתה זו. אם בפסוק, כתיב (שם ח) ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה, וזה היה תפלה ממנו שימציא הש"י שה במקומו, וסיים אח"כ, ואם לא ימציא לו הש"י שה אזי לעולה בני, מכל מקום התפלל הוא שיעשה לו הש"י נס, ושעל זה אנו אומרים (בסליחות) מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו כי הוא נענה על תפלתו, וא"כ מהו זה השבח המופלא, הלא אמרו רז"ל (זח"א קמב, א) המוסר עצמו לקדושת השם על מנת שיעשה לו נס כו', ואם נעשה לו נס בוודאי לא נקרא מקדש השם מאחר שכוונתו היה על נס:

ואקדים לך הקדמה קטנה והיא זאת, דע שכל מה שבא מחמת השטן וקטרוגו אז הדבר מסטרא דשמאלא ונבדל מהקודש, אבל מה שבא מצד ישמעאל שהתפאר בקדושה איך שקידש השם, ויצחק אמר הנני מוכן ומזומן לקדש השם ביותר בכל גופי, זה בא מסטרא דקדושה. ואברהם היה מסופק אם עצם הנסיון היה מחמת שהשגיח הש"י בקטרוג השטן, או אם עצם הנסיון היה מחמת דברי ישמעאל. ותשובת יצחק שמוכן למסור נפשו לגמרי זה היה הענין של אברהם ויצחק שמצינו שהיו שמחים במאוד במצוה זו (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, בזריזות נפלא. ואח"כ כתיב (שם ו) וילכו שניהם ביחדיו בשמחה: