מוסר על בראשית כד:ל

ובלעם שהוא לבן, היה בו עין הרע ורוח גבוהה ונפש רחבה. וכל השתדלות לבן שרץ להקביל פני אליעזר והסכמתו להשידוך הכל בשביל ממון, וכן אמר הכתוב (בראשית כד, ל) ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו וכשמעו את דברי רבקה אחותו וגו' ויבא אל האיש וגו'. הענין הוא, היה חמד הממון, וגם לבן הוא איש רמאי. והנה כראות את הנזם והצמידים, חמד לממון ונתלבש ברמאות, דהיינו כששמע דברי רבקה אז ידע שבא אליעזר בשביל השידוך, על כן רץ נגדו להשדה לדבר עמו בסוד אם הוא רוצה ליתן לו כך וכך סך מרובה שוחד אזי יסכים הוא עם השידוך, ואם לאו אזי ימחה כי הוא גדול הבית. וזה הרמאות רמזה התורה במה שהודיעה ששמע לדברי רבקה אחותו, שאז ידע שהוא ענין שידוך. ואליעזר בהכרח הבטיח לו כל מה שביקש. ומה שלא כתבה התורה זה הענין, משום שלא נעשה כמו שהבטיח כאשר אפרש אח"כ, כי אליעזר קיים (תהלים יח, כז) עם עקש תתפתל והיה מבטיח ואינו עושה, ולבן היה בטוח באליעזר שמוצא שפתיו ישמור:

ועל ענין הנ"ל שהארכנו שהאבות הן שכלול העולם וענין הבריאה והתפשטות, יצחק הוא סוד עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבתי כי כן יצא מיצחק ורבקה טוב ורע, יתבאר ענין הפרשה ושליחות העבד, כי יש לדקדק איזה דקדוקים. א' למאי נפקא מינה כשהזכיר העבד סיפור בשבחו לאמר כי הוא זקן ביתו המושל בכל אשה לו. ב' קשה על הרוב מזכירו בלשון עבד, ואח"כ כתיב (בראשית כד, כא) והאיש משתאה וירץ לבן אל האיש. כה דבר אלי האיש (שם ל). ויבא את האיש הביתה (שם לב). ואח"כ נקרא עבד, כי כן בחזרת דבריו קרא את עצמו עבד. אף שאין זה קושיא שהגיד האמת כמה שהוא, אבל התורה קורא אותו ג"כ עבד כמו שכתוב (שם נב) ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וגו' ויוצא העבד וגו', ואח"כ כתיב (שם נח) התלכי עם האיש הזה. וגדולה מזו בפסוק אחד מזכיר שני השמות והענין הוא כפול והוא (שם סא), ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה. עוד קשה במאמר (שם לא) בא ברוך ה', הלא העבד הוא מארור כנעני, שעל כן לא רצה אברהם אבינו לדבק בזרעו, שאמר לו אתה ארור ובני ברוך (בר"ר נט, ט). ומה שאמרו (שם ס, ז) שיצא מכלל ארור לכלל ברוך יש להתבונן מאין ללבן כח זה להוציאו. עוד קשה פינוי הבית מעבודה זרה לשם העבד, א"כ החזיק לבן להעבד במעלה גדולה ונפלאה, מאין היה לו זה. עוד קשה בסיפור אליעזר שאמר (בראשית כד, מז), ואשאל אותה בת מי את ואשים הנזם על אפה. ולעיל בגופא דעובדא משמע שנתן הנזם והצמידים מתחילה קודם ששאל אותה בת מי את. ואהא דאמרו רז"ל (חולין צה, ב) כל ניחוש שאינו כניחוש אליעזר ויונתן אינו ניחוש, והקשו התוספות בפ' גיד הנשה (ד"ה כאליעזר) וא"ת שאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין נו, ב) האיך היו מנחשים דיש למ"ד שאף בני נח מוזהרים על הכישוף. ותרצו אליעזר לא סמך על הדבר, ולא נתן הנזמים תחילה ואח"כ שאל בת מי את כמו שכתוב בפרשה ראשונה, אלא כמו שכתוב בפרשה אחרת ששאל תחילה בת מי את, ואח"כ נתן הנזמים. ויונתן לזרז את נערו עשה כן (חולין שם תוד"ה וכיונתן). ע"כ צריך ליתן טעם מאחר שלא נתן הנזמים רק אחר ששאלה בת מי את, מכל מקום בנתינת הנזמים אח"כ לא יצא מידי ניחוש שסמך על ניחוש, דאם לא סמך אף כשהגידה לו בת מי היא וכי מוכרח בשביל זה שתתרצה להנשא לו, וא"כ למה נתן הנזמים. אלא בודאי סמך על הניחוש, וא"כ הדרה קשיא לדוכתא: