מוסר על בראשית כה:יט

וכמה נעים המוסר של אהבה. וכל מי שהב"ה אוהבן הוא מרדן בייסורין. את מוצא שלש מתנות טובות נתן הב"ה לישראל, ולא נתנן אלא על ידי ייסורין, ואלו הן, התורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. התורה מנין, דכתיב (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, דכתי' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך, מה כתי' בתריה (דברים ח, ז), כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. העולם הבא מנין, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. וכל המייסר את בנו מוסיף עליו הבן אהבה, שנא' ואוהבו שחרו מוסר, ר"ל הבן הוא אוהב את אביו מפני ששחרו מוסר. את מוצא באברהם שייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, וכתי' (בראשית כה, יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ללמדך שהיה דומה לאביו בנוי ובחכמה ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה בשעת עקידתו, ואברהם זקן בא בימים, וכפתו כשה ולא נמנע. ולפי' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. הוי ואוהבו שחרו מוסר. כיוצא בו, יצחק היה משחר מוסר ליעקב, שלמדו תורה וייסרו בבית תלמוד, שנא' ויעקב איש תם יושב אוהלים, ולימדו מה שלמד מאביו. ואח"כ פירש מאביו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה. לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ואף יעקב אבינו ע"ה רידה את בניו ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתי' (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. השוה אותן כולן ליעקב, שכולן צדיקים. הוי ואוהבו שחרו מוסר.

ואם היות דבריו אלו לענין התפלה, ראוי שנלמד מהם לענין השכמות חצות, שכבר אמרנו שבחצות הלילה הקב"ה מחזיר הנשמות אל הגופות כדי שיתעסקו בתורה כו', עד שכתב פרק קמא דברכות (ג, ב), כינור הוה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה כו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר וכו'. גם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה, שהרי מצינו ברבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מולך עמו תרנגול בפרק הרואה (ברכות ס, ב), הרי שהחכמים הראשונים לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכין סיוע, כל שכן אנחנו. לכן אני אומר, שמי שאין לו תרנגול, יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות, כדי שיקיצו בחצות הלילה ממש, וחבירו יש לו שכר וכו'. ואם הוא במקום שלא יש אחר וכו', ראוי שלא לשכב במטה מוצעת, ולא ליפשט כל גופו. ושמעתי שהחכם כהרר"י מ' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמר שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת ורגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו וכו', והאריך שם בדברים כאלה הרבה מאד כהנה וכהנה יאריך הספור מאוד, וירא שמים יקרא משם ואז יעבוד הש"י בכל לבו ובכל נפשו מאוד. (וכבר האריכו בשבח עמידת חצות לילה בזוהר פרשת נח ובפרשת לך לך ופרשת תולדות ופרשת ויחי ופרשת בשלח ופרשת תרומה ופרשת פקודי ופרשת תזריע ופרשת אחרי מות ופרשת קדושים, ועוד בשאר מקומות הוזכר זה, ובתיקונים כמה פעמים עד אין מספר, ראה כמה גדולה מצוה זו, אשרי מי שמקיימה). ואצ"ל לברך אשר יצר וכו'^הגה"הכבר כתבתי למעלה (שער האותיות אות ט' טהרה פיסקא עוד יש נוסף ד"ה ובענין הלילה) והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), שיהיה לו עביט של מי רגלים של מתכת או זכוכית ויטיל רביעית מים לשם בכל פעם שמשתין, ואז יכול לברך ולהרהר בדברי תורה. ואף שאינו מברך ברכת התורה, מותר להרהר, כמו שכתב הבית יוסף בסימן מ"ח בשם האגור, והביא ראיות לדבר. ומי שהזיד או שגג וחדרו אין נקי, משמע ברבינו יונה שיהרהר הברכה בלבו. ובית יוסף השיג עליו. ואני פירשתי את דברי רבינו יונה כהוגן, והכל מבואר לעיל יעויין שם:
זה לשון הבית יוסף בטור אורח חיים סוף סימן ז', כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכתב באורות חיים בשם גאון, שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, והטיל פעם אחרת, שמחוייב לברך שני פעמים אשר יצר. והביא ראיה ממה שאמרו (ברכות כו, א) טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, עד כאן לשונו. והדין הזה זר בעיני, וכי האדם שאכל, והסיח דעתו מלאכול ורצה לברך ברכת המזון, ושכח ואכל שנית, למ"ד הסיח דעתו צריך ברכה למפרע היהיה מחויב לברך ב' פעמים ברכת המזון, אתמהה:
וזה לשון לבוש מלכות, ונראה לי, דוקא ברכה זו וכיוצא בה, שזמן הברכה השנית בא מאליו כטבעו של אדם, דומיא דתפלה דזמן התפילה השניה בא מאליה, ואגבה צריך לשלם חוב ראשונה. אבל ברכה שבא ע"י בחירה של אדם, כגון ברכת הפירות וברכת הנהנין וכיוצא בהן וברכת המזון, אם שכח מלברך עליהם ראשונה ואכל ונהנה, ודאי מעוות לא יוכל לתקן הוא, וכשבא לאכול אפי' זה המין פעם שנית אינו צריך לברך ב' פעמים, נראה לי, עד כאן לשונו:
ולי נראה, בוודאי די בברכה אחת כשמברך על פעולה שעשה, הן עשה פעם אחת או כמה פעמים, ואין ראיה מהתפלות שהם חובה על האדם להתפלל והיא מקריאת שמע ואין עניינם על פעולה שקדם רק מקריאת שמע להתפלל תלתא זימנא ביומא, על כן מחויב לשלם, אבל ברכת הודאה ושבח אין ענין לזה וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כך נראה לע"ד. עד כאן הגה"ה::

והנה נשוב להנ"ל כי ידוע (זוהר ח"א כא ע"ב) כי אין הקב"ה עושה נס על מגן כי הנס הוא כבריאת עולם חדש כי טבע עולם הוא שהוטבע בעת הבריאה והנה לשנות הטבע הוצרך הקב"ה לעשותו מחדש וא"כ מה איכפת ליה ליוצר הכל אם משנה הטבע בדיבור אחד או בורא עולם ומלואו הלא הכל במאמר אחד נברא ואדרבה לפי גדולתו אין סוף לעצמותו ויכולתו הוא יותר נפלא מה שבורא ועושה דבר קטן מגדול כי כשנערוך הנפעל נגד הפועל תרבה הפעולה ומטבע הטוב להטיב ולהשפיע עד אין חקר וזהו אחד מגדולות ונפלאות הבורא שמקטין הדבר וצמצם כביכול יכולתו לעשות דבר קטן הכמות ולכך לא יקטן במה אשר בורא עולם אין סוף וראש לו ברא כמו כן כדור ארץ קטן אשר יקיפהו איש בשלש וארבע שנים כי יותר מעוצם נפלאותיו ורוב יכולתו שיוכל לצמצם טוב השפעתו לבל יהיה גדול עד אין תכלית והיותר קטן הוא יותר מהנפלא ויכולת הבורא כאשר בעל חובות הלבבות ישכיל בזה לפעמים ולכך נקרא שדי שאמר לעולמו די (חגיגה יב) ולכך אין הקב"ה עושה נס אם לא לצורך מוכרח ולכך אמרו (שבת לב) אל יבקש אדם שיעשו לו נס כי מנכים לו מזכיותיו כי ישקול אדם בשכלו שהקב"ה בורא עולם חדש בשבילו ולכך הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם היה בהם צורך גדול והוא כי ישראל היה לבם בל עמם לילך אחר תורת ה' כי היו תמיד כרוכים אחרי מעשה אצטגנינות חכמי הכוכבים בטלמסאות והורדת השפע ויחסו הכל להם ולכך עשו עגל במדבר ופסל מיכה עבר הים וכן בארץ ישראל עד גלות הארץ וגם בגלות אמרו הנשים לירמיה מעת חסרנו להקטיר למלאכת השמים חדלנו כל ראה כמה נשתבשו במחשבה זרה ורעה כזו ולכך לבטל דעה מלבם ולתקוע בלבם דת אמת כי לה' ארץ והוא המשדד מערכת השמים ולשוא עמלו הבוטחים במסילי הכוכבים והשפעתם ומשטרם כי גבוה מעל גבוה שומר עשה הקב"ה נסים ונפלאות בשינוי הטבע לרוב כדי שיכירו וידעו כי שקר נחלו ולכך משה הזהיר לכל אותות אשר ראו עיניהם וכן כולם שמואל בהזהירם אמר להוריד גשם בקציר חיטים נגד גזירות וחוק שלהם וגם אליהו שהוריד אש וגשמים מן השמים ואש מבעיר מים ובאמת תמיד כאשר ראו הנס הזה נהפך לבבם והכירו וידעו כי לה' הארץ וא"כ כל הנסים היו לתקוע אמונות הדת ותורת ה' בלב אנשים אך בעו"ה מיהרו ושכחו ויצרם גבר מאוד וזהו הכל קודם זמן אסתר אך בזמן ההוא קיימו וקבלו היהודים תורת ה' בכל לבב כי ראו כי לה' הארץ ולו נתכנו עלילות כי המן חשב על פי מחשבת כוכבים וגזירת חוקי השמים שהגיע העת לנפילת ישראל ח"ו כאשר כתבו כל המפרשים ובאמת אשר ע"פ חשבון היה אז מזל של ישראל שהוא מזל דלי לפי דעת רוב חכמי תולדות במערכה רעה למאוד כלה ונחרצה ממזל מאדים שבתאי זה מצד זה להשבית זכרון ובחרב יפלו ארצה ובפרטות במזל אדר סוף מזל דלי הנושך בעקבותיו כנודע לבעלי חכמי תולדות ולעומת זה עמלק אשר שרשו עשו הר שעיר אשר מזלו ארי הי' אז במערכה טובה כי השמש הולך לפניו והצדק האיר למולו וכל מהלכי לבנה היו עתידים נגד ישראל כללו של דבר אין נבחר יום מכל ימות העולם שהיה מוכן ע"פ מהלכי כוכבים למפלתן של ישראל ח"ו כמו בימים הללו וה' הפיר עצתם ושידד מערכתו למעלה ונהפוך הוא שישראל עלו ועמלקים ירדו ומזה הכירו כח ה' ותורתו וקבלו בלב שלם כי תורת ה' אמת ואמונה וקימו וקיבלו היהודים מבלי לסור מתורת ה' כאשר מאז לא נשמע ולא נראה בכל גבול ישראל איש עושה כאלה או סר מהתורה לשום כסלו בכוכבי השמים וכסיליהם ולכך מאז והלאה פסקו נסים המפורסמים וגלוים באמונת ישראל להיותם בלתי צריכים לשלמות אמונתינו ולא בחינה בלתי שלמות נפשות ישראל יעשה הקב"ה נס ושינוי טבע בראשית ויהיה ניכוי זכות ישראל וא"כ זהו שפסקו נסים מימות אסתר ואילך לא היה בשביל גריעות אמונתינו כי אם בשביל שלמות אמונתינו כי לא היו צריכים עוד נס לשלמות גופם כמ"ש לעיל והמשל מי שהולך בדרך בלילה באפילה צריך כפעם בפעם בהגיעו לאחד מהפחתים או המים עמוקים וסלעים לבל יפול בדרך מדליק אור או אבוקה אבל כשהאיר היום אין צריך להדלקת האור ושרגא בטיהרא וכו' כי חכם עיניו בראשו לשמור דרך מנזק וכן היה הדבר עד אסתר כאשר הגיעו ישראל למקום ספק וחשכת התורה לילך אחרי הבלי גוים היה בחושך אור להם בניסים ובנפלאות ויאר להם הלילה למלט נפשם מרע אמנם כאשר הבוקר אור בימי אסתר שקבלו התורה בלי פניה אחרת ולא נשאר בלבבם מקום ספק לילך בדרכי גוים וכדומה לא היה צריך להאיר להם באור אבוקה כי התורה אור להם וליהודים היתה אורה ודרשינן זו תורה (מגילה טז ע"ב) ובזה יובן כי היטיבו חז"ל אשר דברו שאסתר נמשלה לאילת השחר מה שחר סוף לילה אף אסתר וכו' כי בזמן אסתר האיר השחר ובא יממא שקבלו תורה ופסקו ניסים אך דע כי אף שפסק בימי מרדכי ואסתר טעות ההוא מלהאמין בכוכבי שמים מ"מ היה עדיין תורה שבע"פ רופפת בידם כי בילדי נכרים חכמי הפילוסופים היא חכמת היונים הספיקו ותיכף בבנין בית שני שם בנו כותים בית המקדש בהר גריזים ושמה התאספו כל פוקרים בתורה שבע"פ ויאספו שמה כל צדוקים וכל קשי עורף למיניהם כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו העברי כי לדעת המינים פרחה תיכף הצרעת לארץ ישראל כי נתערבו בדיעות יונים והיו בארץ ישראל ג' כתות המה הפרושים בעלי מעתיקי התורה שבע"פ מנוחתם כבוד והם שהאמינו בחכמת הגלגול ודעת צדוקים שכפרו בתחית המתים ובעולם הבא ודעת בייתוסים נקראים נזירים שהם מתנהגים פרישות למאוד אבל לא ישמעו לדברי תורה שבע"פ כי אם כל למודיהם הכל לפי חכמת הפילוסופים ודעת חיצונים וזו היתה סיבה לבסוף שבאו יונים על ירושלים כי המינים והפוקרים כמו אליקמוס הכהן וחבירו הלשינו על הפרושים וכאשר באו היונים בארץ הקדושה המה נתערבו בהם זולת עדת הפרושים והחסידים לפי שהיתה ידם עם חשמונאים כהני ה' ומאלה פרח הנס שהרימו קרן על היונים ונתקבלה תורה שבע"פ ע"י נס הזה כי ראו כי כת הפרושים האלה הצליחו וביחוד בפך של שמן שדלק ח' ימים להיותם שמנים אחרים בלתי טהורים וזהו מופת ג"כ על התורה שבע"פ כי איה אפוא נזכר בתורה שלא ידליקו בשמן טמא ומזה קבלו תורה שבע"פ כאשר בפולמוס של חשמונאים גזרו (סוטה מט ע"ב ב"ק פ"ב מנחות סד ע"ב) מבלי ללמוד חכמת יונים שהיא פילוסופית מאריסטו וחביריו אשר מהרסים נגד התורה שבע"פ ואף הם הרסו מקדש של הר גריזים שהיה לצדוקים וכמה תקנות תקנו מבלי להתערב עם בת אל נכר כמבואר בע"ז (דף לו ע"ב) שגזרו זאת בבית דין של חשמונאים ולכן נס חנוכה הוא לקבוע אמיתתה של תורה בע"פ ולכך בטלו כל מגילות התענית חוץ משל חנוכה ופורים הרצון היותם מורים על קיום התורה הן בכתב הן בע"פ א"כ עיקר תכלית הנס בפורים ובחנוכה היה קבלת התורה שבכתב ושבע"פ עיקר נס ע"ז יקרא וזה כונת הגמרא דלא חשיב נס דחנוכה ניתן לכתוב כי בפורים היה הנס שקבלו תורה שבכתב ומזה היה סוף נסים אבל חנוכה הנס היה רק לתורה שבע"פ שלא ניתן ליכתב שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב כנודע (גיטין ס ע"ב) ולכך לא קחשיב וא"ש: