מוסר על בראשית כה:כ

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה (בראשית כה, כ). כתב רש"י שהרי כשבא אברהם מהר המוריה כו'. מקשין על רש"י ומאי נפקא מינה רוצה למצוא חשבון שהיה בן ארבעים, הלא בהדיא כתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה:

ובפרק קמא דע"ז (ט, א), שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואת הנפש, פירשו רז"ל (בר"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. והגרים נכנסים תחת כנפי השכינה. וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה דף פ', הטעם, כי נכנס תחת כנפי החיה אשר תחת אלהי ישראל הנקראת צדק, ומשם נפשות הגרים. הוא שכתוב (בראשית א, כד) תוציא הארץ, היא ארץ החפץ נפש חיה. ולפי שלא נאמר כי ממוצא נפשותיהם של ישראל הם יוצאות, חזר ואמר למינה, כי כמה אכסדראות והיכלות ומבואות יש לארץ ההיא ומשם יוצאת הנפשות לכל אותם המתגיירים, והכל תחת כנפיה^הגה"הנמצא מעלת הגרים הם תחת כנפי השכינה, וישראל נשואים על כנפים. על כן אותן החזנים שעושין הזכרות לאנשים חשובים, ואומרים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה למעלת כו', טוב שתיקתם מדיבורם, כי הם מורידים אותם למטה. וכן קבלתי בשם גדול מהר"ח קליפריז ז"ל ה"ה, ודברי פי חכם חן:
הנה ארשום מה שכתב מזה הרב האלקביץ בספר שורש ישי בתירוץ קושיות הראשונות, וגם תירץ אומרה (רות ב, ז) אלקטה נא ואספתי בעמרים כו', והרי תחלת דבריה לחמותה היה (שם ב) אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, לא בעמרים. וזה לשונו בפסוק (שם ו) ויען הנער הנצב כו', והנראה לי, כי בועז להיותו תם וישר, מן התימה שיתן עיניו בשום אשה אפילו פנויה, כל שכן שישאל עליה למי הנערה הזאת (שם), והנך רואה כמה תמהו בגמרא (שבת קיג, ב) על זה, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, כמו שכתבנו למעלה. והנער נצב על הקוצרים כאשר ראה בועז בברכו אותם שאל למי הנערה הזאת טרם ידרוש שלומם וטובתם וענין השדה, עלתה טינא בלבו לאמר אחרי שהיא מופלגת ביופיה שמא נתן עיניו בועז בה לקחת אותה לאשה אחרי שהוא אלמן והיא אלמנה, הלא תראה בשעת מעשה הוצרך לשבועה שהיה יצרו מתגבר עליו בטענה זו וכמו שיבא, ואינו מן הפלא שיעלה כן על לב הנצב על הקוצרים והוא נער. ולכן התחכם והתחרץ לדבר דברים קשים כגידים נגד כוונת בועז העולה על רוחו:
והתחיל ואמר, נערה, והוא על דרך מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה פ' פ"ט (ז) ובמדבר רבה פ' י"ד (ז) בפסוק (בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי, נער, שוטה. והוא שאמר נערה. או שלא יהיה שוטה, המשיא בתו לזקן עובר משום (ויקרא יט, כט) אל תחלל את בתך להזנותה, כדאיתא בפרק ואלו הן הנשרפין (סנהדרין עו, א), ואחר שאתה זקן אינו רשאי שתטפל בנערה, אעפ"י שהיא היתה בת מ' כקבלת רבותינו האמיתית, הוא היה בן שמונים. וגם כי להפלגת יופיה היתה נראית כבת עשרים, כי כך היא דרכן של נשים היפיפיות:
ועוד שהיא מואביה, וכבר נודע דברי רז"ל בפסיקתא בפסוק (רות ב, יא) ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, שאלו באת אצלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (יבמות סט, א), ואינו מהכרח שבעוד שלשת ימים יתפרסם הדבר כ"כ שיעור שיודע לעם שבשדות, ולכן אמר מואביה. ואף אם נאמר שהיה נודע להם חדוש הלכה זו, לאו משנת חסידים היא, ואינו מן הראוי שמי שיקוה לצאת ממנו שבט מושלים ישא עמונית או מואבית, ואף אם תהיינה מותרות, הלא תראה הגואל פלוני אלמוני כמה ברח מזה כמי שנשכו נחש, ולמה יקחנה בועז שהוא גדול ממנו בתורה, התמו בנות ישראל הכשרות אשר הורתם ולידתם בקדושה:
ועוד, השבה עם נעמי משדה מואב (רות ב, ו), כי נתגדלה בין צרי עין אשר לא יאות לאיש כמוך נדיב על נדיבות יקום. והנה אליעזר עבד אברהם בקש ליצחק נערה מורגלות בנדיבות, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגו', אותה הוכחת לעבדך ליצחק (בראשית כד, יד). ואחרי שזאת נתגדלה בין צרי עין, ודאי תהיה מורגלת בצרות עין. ומה גם בהיותה מואבית אשר הצרות עין טבעי להם, באופן שתהיה צרת עין בטבע ובהרגל. ואומר, השבה עם נעמי, היתה הלצה ממנו ובה סח לשון הרע, כי יקשה עד מאד שיחשוד אותו שיקח גויה. ולכן אמר השבה, כלומר שנתגיירה, כאשר כתבנו למעלה בפסוק (רות א, כב) ורות המואביה עמה השבה עם נעמי עיין עליו, ואמר שהגירות הזה אינו לשם שמים רק מאהבתה את נעמי. ובמדרש לקח טוב, נערה מואביה היא (רות ב, ו), כלומר אינה מיוחסת, אלא שחמותה למדה דרך צניעות, שנאמר השבה עם נעמי, עד כאן. וכן במדרש רות, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפה לה, עד כאן. הנה שכוונת הנצב על הקוצרים לדבר אליה רעה, ולפי שהוא תלה על צניעות חשב שנדבק לבו בה, ולכן הפליג לדבר בגנותה וכמו שכתבתי:
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים (שם). במדרש לקח טוב, זה שבתה הבית מעט (שם ז), כלומר מעט לקטה ואותה ששבתה הבית, כלומר חמותה שהיא ממתנת אותה מה תאכל מזה כי מעט הוא. עוד אפשר, זה שבתה הבית מעט, כלומר זה מעט יש לה לנעמי ששבה לביתה, כי משדה מואב חזרה עם הנערה, עד כאן. והנראה אלי, כי עוד הפליג לדבר בגנותה לסבה שקדמה. והנה עד עתה דבר בגנויות טבעיות אליה, היותה נערה, ומעם טמא, ומתגדלת עם בלתי מהוגנים, ואלה הגנויות אם הם רבים אינם היא סבתם. ועתה דבר בגנויות הרגליות אשר היא סבתה:
ואמר ראשונה, שיש לה עין רעה, לא יספיק לה כל השדה כולה, וזה יראה בלקיטה אם באיכות אם בכמות. אולם באיכות אמר, אלקטה נא ואספתי בעמרים מה שאין בו דין לקט כי אם בשבלים, והי' זה מהמגיד שקר מפורסם, כמו שנראה ממאמרה אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, אמנם זה להוציא דבה עליה לסבה האמורה אמר הפך מאמרה. ואם נחזיק בדברי רש"י ז"ל שהם שני דברים לקט ושכחה, גם זה יורה על הנאמר כי לא תתפייס בזה או בזה, אלא בזה ובזה. ואמנם בכמות אמר (רות ב, ז), ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, כי לא יספיק לה שעה אחת או שתים, אבל כל היום כולו. וביען בעת ההיא עדיין לא היתה עת האוכל כנראה מהמסופר לפנים, הפליג בקדימה ואמר מאז הבקר, ולא אמר מהבקר, כאלו רצה בזה שהיתה מעוררת השחר ובטרם יכיר איש את רעהו היתה באה, וזהו מאז הבקר ועד עתה:
זה שבתה הבית מעט. פה הפליג לדבר ברעתה, ואמר כי נמצאת בה מדת האשה הזונה אשר אמר שלמה עליה (משלי ז, יא) בביתה לא ישכנו רגליה. וכן אמר הנער הלז על האשה הכשרה הזאת, אל תחשוב שהצורך גורם לה להתעכב פה ובשפרפרא תקום בנגהא כמו שאמר מאז הבקר כמו שנאמר, אבל היא מפני גנותה כי רב הוא בביתה לא ישכנו רגליה, זה שבתה הבית מעט:
ויאמר בעז אל רות (רות ב, ח). כשמוע בועז דעת האיש הנצב על הקוצרים, וכי על שאלה קטנה ששאל בתום לבבו למי הנערה הזאת, חשדו באופן שהוצרך להוציא מפיו מלין רעין ומקולקלין. וגם שקר מפורסם כאשר הוא ענין הלקט, כי היא אמרה כדין ואלקטה בשבלים ועיניו רואות, ועל כן מלאו לבו לשאול מי היא, והוא הוסיף לגרוע בכבודה, אלקטה נא ואספתי בעמרים שלא כהלכה. ראה שאם ישיב לדבריו ואם עמו יתוכח, יהיה לבוז. ועוד יוסיף סרה לחשדו בלבו בעצם. ולכן ראה כי טוב לאטום אזנו ולקיים בו (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו, ולכן לא דבר עמו עוד לא בתחלה ולא בסוף בשעת אזהרה. גם בין העמרים תלקט (רות ב, טו), כי זה צוה לנעריו לא לנצב עליהם. האמנם פחד שמא רות שמעה דבריו, וכששמעה תתעצב ולא תבא עוד לשום שדה של בועז אחרי שכבר דובר בה נקלות, ואף אם תשכים ללקט בשדותיו יהי' זה בשדות אחרות, כי שדות רבות היו לו בלי ספק, ואולי תוקר רגליה מהשדה ההוא. ובזה הפסד מבואר משני הפנים, כי אם מכל וכל תכלה רגליה מכל שדותיו, הנה ההפסד גדול, כענין (שם יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וכמו שיבא, ובודאי כי לא תהי' ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה בהמנעה מללקוט בשדותיו אחרי שהיא הגונה. ואם תעבור מהשדה לשדה אחר, יהי' לבוז, כי הנצב על הקוצרים יאמר כי הוא גרש אותה משם מפני חשד וכדי בזיון וקצף לבועז. על זה לכן הסב פניו כנגדה ויאמר לה, הלא שמעת בתי אל תלכי בשדה איש אחר (שם ח), כלומר, הלא שמעת הדברים אשר דבר האיש הזה, אולי תעלה חמתך באפך ותסכימי ללכת למקום אחר. לזה אני אומר, אל תלכי בשדה איש אחר, וגם לא תעבורי מזה ללכת בשדות אחרות שלי. ולא תשמע בקול הה"ר יצחק עראמה ז"ל שכתב, לא תעבורי מזה וגו' (שם), ירצה שלא תלך לביתה עד כלות הקציר כדרך שאר המלקטות, עד כאן. מפני שהכתובים מכחישים אותו, (שם יז) ותלקט בשדה עד הערב וגו' (שם יח) ותשא ותבא העיר וגו'. והנכון מה שפירש. וכה תדבקון עם נערותי, מפני החשד, עד כאן לשונו. ושפתים יושק בנועם דבריו:
אמנם מדמושל מקשיב על דבר צדק, גם משרתיו צדיקים, על כן מהפך הדברים לטובת הנער. כששמע ששאל למי הנערה הזאת (רות ב, ה), הבין שנותן עיניו בה לישאנה. והנער הי' צדיק, והבין צדקת רות, והתחיל להפליג בשבחה. אמר, נערה, כלומר אף על פי שעדיין לא יבא עמוני בקהל ה', היא מואבית, וההלכה מואבי ולא מואבית. ושמא לימות המשיח היא שבה עם נעמי אשר השיבה ה' ריקם. והיא משדה מואב ולא למדה ממעשיהם, כענין השבח ברבקה בת בתואל אחות לבן כו' (בראשית כה, כ). עוד בה מדת ההסתפקות שהמעט בעיניה למרובה, שליקוט שבלים היא קורא בשם עמרים. אחרי הקוצרים, ומדקדקת שלא ילכו הקוצרים אחריה, כמו שאמרו ז"ל (עירובין יח, ב) אחרי ארי ולא אחרי אשה. מאז הבוקר ועד עתה, כי הוצרכה לשהות הרבה ולא לקטה בזה אחר זה, כי הוצרכה להפסיק כשלא היה עת צניעות לה ללקוט. זה שבתה הבית מעט, והכל היא עושה כדי להביא לנעמי חמותה לפרנסה, והיא נדיבת לב היפך מואב בית אביה אשר לא קדמו כו' (דברים כג, ה). אמר בועז, הלא שמעת בתי הדברים טובים שמדברים ממך, על כן אל תלכי ללקוט בשדה איש אחר, כי אולי המשרתים לא טובים, ואולי מחמת הבושה שרומז הנער להתחתן אותך תלך משדות לשדות אחרות שיש לי. אני מצוה לך שתלך בשדות אחרות שלי, אבל גם משדה זו אל תעבורי, ומפני הבושה והצניעות בשדה זו תדבק עם נערותי, ולא במקום הנער המדבר עבורך לשדך. כך יש לפרש על דרך הפשט בתירוץ קושיות ראשונות:
הגה"ה שניה וכתבו התוספות במסכת ע"ז, דגרים אע"פ דאינהו לא הוו שם, מזלייהו הוו. ולזה יהיה רמזים גדולים במגילה, כמו יתרו חותן משה היה גר צדק (זבחים קטז, א) וחשוב באנשים, כן רות בנשים. ושמותם בשוה, כי שם רות מורה על תוספת מצות שקבלה בגירות, כי כבר היו בידה ז' מצות בני נח, ונתוסף תר"ו להיות תרי"ג. וזהו ענין יתרו מתחלה נקרא יתר, וכשנתגייר נתוסף ו' ואז שמו תר"ו כמו רו"ת. ואם תאמר י' יתירה מה משמשת. רצוני לומר, שבאמת היא יתירה, אבל לא רצתה לזוז משמו. והא ראיה, די' דשרי נתרעמה על שהלכה עד שהובטחה לתנה בראש יהושע (סנהדרין קז, א). ודוד המלך ע"ה הבא מרות אמר (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ. אמר אנכי, ולא אני, כי גם הגרים היו במעמד הר סיני בי' הדברות המתחילין אנכי. ובא הרמז (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו [יהיה] קודש, ישראל הם עצם הקדושה, ואף תמורתם שהן האומות נעשים קודש בגירותן. ודבר זה נראה בקדושת מלכות שהוא מלכות בית דוד, והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (סנהדרין ק, א), והי' הכל בסוד התמורה. אם תחשוב שרשו שאתי מפרץ, ופרץ וזרח נולדו חס ושלום בדרך זנות. גם מצד אמו כמבואר במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) שישי אבי דוד היה סובר כשהיה שוכב אצלה שהיא משרתת שלו, ולא ידע כי אשתו היא, ונתעברה באותו פעם. ובענין רות היה פלפול גדול, עד שקבעו הלכה עמוני ולא עמונית (יבמות סט, א). ותמ"ר ורו"ת נרמזות בתיבות תמורתו, שהן אותיות תמר ורו"ת. ואמר הוא ותמורתו הכל קודש, וכל זה בסוד האחדות להתייחד הכל באחדות הגמורה:
ויש רמזים במגילת רות בפסוק (רות ב, ח) הלא שמעת בתי, ואקדים איזה קושיות. א', הלא שמעת בתי, על מה קאי הלא שמעת. ב', אריכות לשון בועז במלות כפולות ומכופלות, (שם) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקון עם נערותי. ג', בועז אמר עם נערותי, וכשסיפרה לנעמי אמרה (שם כא) גם כי אמר אלי עם הנערים וגו'. ד', במה שאמרה (שם י) מדוע כו' ואנכי נכריה, אדרבה היא נותנת, כי למי יותר מלגר שאין לו לנטות ימין ושמאל. ה', במה שאמר (שם יב) עתה ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלימה וגו' אשר באת לחסות תחת צל כנפיו, למה לא דיבר בועז אלה הדברים במאמרו הראשון קודם שהכניעה את עצמה ונפלה לפניו. וכן קשה אחר כך, (שם יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' אחר הכנעה השניה. ו', אמצא חן בעיניך (שם יג), מצאתי חן היה לה לומר, כמו שכתב בתחילה מדוע מצאתי חן בעיניך (שם י):
הנער רמז בדבריו ובאריכות לשונו קדושת רות ויוקר קדושתה, וכי כבר עלתה במחשבה מזמן קדום, כמו שבא הרמז בדברי בלק מלך מואב שאמר (במדבר כה, ו) כי עצום הוא ממני, כדברי הזוהר שרמז על העצום של ישראל שהוא דוד, בא ממנו, כי דוד בא מרות. וזהו שכתוב (רות ב, ו) השבה, פירש רש"י לשון עבר רומז לזה. כי אלולי זה, מה לו לאריכות הזה, הלא כבר שמע בועז ענין רות כאשר אמר אח"כ (שם יא) הגד הוגד לי וגומר, רק שלא הכיר צורתה, והיה לו לומר בקוצר זהו רות הנודעת. אלא באו רמזים פנימיים בדבר, ואמר (שם ז) מאז הבוקר ועד עתה, א"ז רומז על קבלת האמונה, כמו שכתוב (שמות יד, לא. טו, א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. א"ז ישיר. וזהו שאמר אז הבוקר, כמו שכתוב (שם יד, כד) ויהי באשמורת הבוקר [וגו'] ויהם. עת"ה, רומז לקבלת התורה כמו שכתוב (שם יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. זה (רות ב, ז) שבתה הבית מעט, כי ישיבת בית ישראל בזכות מעט, כמו שכתוב (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (חולין פט, א) בשביל שאתם ממעטין עצמיכם על כן בחר ה' בכם. אברהם אמר (בראשית יח, כז), אנכי עפר ואפר. משה (שמות טז, ט) ונחנו מה. דוד (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. הרי שמיעט את עצמו והוא בא מרות. ואמר בועז, הלא שמעת בתי איך ישרו דרכיך בעיני כל, על כן חזק ואמץ אל תעבורי וגומר:
במדרש (רו"ר ד, יא), אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם (שמות כ, ה) לא יהי' לך אלהים אחרים. וגם אל תעבורי מזה, על שם (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. ולפי מה שכתבתי מקושר המדרש יפה, ורמז לה שלא תעבור היא לעתיד מזה אלי להשיג בו, מאחר שבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכה תדבקון בנערותי, רמז לה סוד היחוד דשמע, כי נודע כי שמע ישראל וגו' הוא סוד היחוד האצילות, וסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד מלכות בשבע נערותיה והיא מיוחדת למעלה. ובפסוק שמע הם כ"ה אותיות, ובברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות, כולם מ"ט אותיות נגד מ"ט שערי בינה, וסוד מ"ט הוא אפשרית ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה (ר"ה כא, ב). והבינה היא ה' ראשונה מהשם, ובהתחברך ה' למ"ט נעשה מט"ה משה, ועל ידו נתנה תורה קול התור נשמע בארצנו. ובהתחברך ה' לרות שהוא תורה. על כן רמז לה וכ"ה, שהוא שמע ישראל כ"ה אותיות תדבק עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם סוד הנערות:
רות לא הבינה הדברים רק כפשוטן על דרך שכתב הרב אלקביץ, או כפי דרכי ככתוב בהגה"ה, אמרה (רות ב, י), מדוע מצאתי וגומר להכירני. במדרש רבות (רו"ר ה, ב), מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ. גילה לה בועז שלא הבינה אותו, ופירש לה כי דבריו היו על ענין סוד גירות שלה, וזהו הגד הוגד לי. ישלם ה' פעלך וגומר ותהי משכרתך שלימה (רות ב, יא), זהו פירוש על מה שאמרתי מתחילה וגם לא תעבורי מזה, שהכוונה שתזכה לעתיד לנצחיות זה אלי, ואז משכרתה שלימה. ואגב הפירוש הוסיף בלשון ברכה ישלם ה' וגו'. ואז בקשה, יהי רצון שאמצא חן מאחר שנחמתני, כלומר, שאני מבין שאתה מדבר עמי מניחומים גדולים שהם הנצחיים ודברת על לב על דברים שהם בלב. שאילתי שאמצא חן יותר ממה שמצאתי בעיניך, כי הוקשה לה מה שאמר משכרתך שלימה, מה זה שלימה. אלא הענין, הגרים אין להם מעלה כבני אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי במקום אחר בענין (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך, כי יש י' אצבעות ידים נגד י' ספירות, וי' אצבעות רגלים כמו הצל, וכל קדושי ישראל הם בידיך נגד אצבעות ידים, וחיבוב עמים דהיינו הגרים הם לרגליך, וזהו סוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו:
ויש להקשות, איך רות צדקת עשתה דבר כזה. ושמעתי אומרים שרות היתה יראה שיתלבש בעז ביצר, על כן גלתה רגליו להצטנן ואז מתמעט התאוה, כהא דתנינן במסכת יומא (יט, ב) אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. ועל דרך מה שכתבתי תחילה רמזה דביקות הרגלים, כי האדם בצלם אלהים. אח"כ בקשה ביותר כל שיעור קומה, דהיינו (רות ג, ט) ופרשת כנפיך על אמתך, זהו ענין שאמרה כאן, מאחר שהבנתי שכל דבריך רמזים על ענין עולם הבא ולא על ענין עולם הזה, אני מבקש שאמצא ביותר חן, דהיינו שאני סבור שגר צדק זוכה (כמוני בת מלכים עזבה הכל ונשארה בעניות ונדבקה לה' להתקדש בשורש הקדושות כאשר הי' לפי האמת שהיא השורש שיצא ממנה מלכות בית דוד ומשיח, על כן חשבה גר כמוני זוכה) כמו זרע ישראל. ואני רואה בך שאין אתה סובר כן, והא ראיה שאתה מתפלל שיהא משכרתי שלימה. בשלמא אם היו דברים פשוטים כמו שהבנתי בתחילה על ענין עולם הזה, בזה מצאתי חן. אבל בענין זה שאילתי אמצא חן, ואנכי לא אהי' כאחת שפחתיך (רות ב, יג), כי מה יתור עשית לי מה שרמזת לא תעבורי מזה, כי פשיטא וכי אנכי לא אהי' כאחת שפחתך, כי ראו שכינה על הים ואמרו זה אלי, ואמרו רז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים כו'. ואמרה לשון אנכי, שרומז על מתן תורה י' דברות, ואמרו רז"ל (שבת קמו, א) גרים דלא הוו שם מכל מקום מזלייהו הוו שם, א"כ פשיטא שאהיה על כל פנים כאחת שפחתיך:
השיב לה בועז, לא כך היתה כוונתי בתיבת שלימה שאמרתי לך, ופירש לה על דרך דאיתא במדרש רבה (רו"ר ה, ו) לעת האוכל גשי הלום (רות ב, יד), רבי יונתן פתר קרא בשית שיטין, וכולם על מלכות בית דוד. אין הלום אלא מלכות, ואכלת מן הלחם (שם), ויהי לחם שלמה וגו' (מל"א ה, ב). ותשב מצד הקוצרים (רות ב, יד), שקצרה לו מלכות לשעה. ויצבט לה קלי (שם), שחזרה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר (שם), אוכל לעולם הבא, אוכל לימות המשיח. אוכל לעולם הבא רמז לה עולם הבא וגם עולם הזה, ואפשר גם רמוז בתיבת שלימה שלמה, המלך שלמה:
עוד נראה לי לפרש סוד זה הפסוק בדרך יותר מרווח, כי החרדה של רות היתה על מאמר בועז שאמר אשר באת לחסות תחת כנפיו, שמובן מזה המאמר הוא הדבר שזכרתי לעיל, כי הגרים הם תחת כנפי השכינה ומעלת ישראל למעלה. על כן אמרה, אמצא (רות ב, יג), ולא אמרה מצאתי וכדפירשתי:
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' (שם יד), השיב לה בועז והודיעה שהיא לא הבינה מאמרו של הפסוק ישלם ה' פעלך וגו', ואמר לה כי אדרבא רמז לה להיפך, כי לעתיד יהי' משכרתה שלימה כמו לאמהות שרה רבקה כו' כדמתרגם התרגום, וזהו שאמר (שם מעם ה' אלקי ישראל), מהשכר שנותן לצדיקי ישראל. ואף שרמז לה למעלה זה שבתה הבית (שם ז) שהוא כנראה כעין השפחות על הים שאמרו זה אלי, זהו השגתה עתה, אבל לעתיד ישלם אלהי ישראל שכרה משלם. ומה שאמר (שם יב) אשר באתה לחסות תחת כנפיו, רמז לה עתה שאדרבה באלה הדברים גילה לה מה טעם באמת תזכה את לזאת המדריגה, מה נשתנית משאר גרים. תירץ, אשר באתה. והענין נשמות ישראל שתילתן בפנימיות האילן, והאומות מבחוץ, על כן אפילו נתגייר ונכנס בקדושה, אינו נכנס כל כך בפנימיות שהוא קודש קדשים. אמנם נשמת רות היתה מהפנימיות, רק הקדוש ברוך הוא דרך מעבר העביר נשמתה דרך מואב לטעם הידוע לו יתברך, והוא כמרכיב אילן באילן. וזהו שאמר אשר באת לחסות וגו', כלומר ביאתך היה דרך שם, ולא שרשך. וזה הפירוש שביאר לה עתה במה שאמר לעת האוכל גושי הלום וגו', מבואר בזוהר, ישראל שהם פנימיית נקראים חטה, וכן חטה עולה כ"ב כאותיות התורה, והאומות מוץ ותבן. זהו שאמר לעת האוכל שהוא עולם הבא, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז ג, א), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גשי הלום אין הלום, אלא מלכות, והיא המדה ששם אחוזין ישראל, ועל כן נקראים בני מלכים (שבת סז, א), וישראל הם לחם הפנים הפנימיות, ואכלת מן הלחם:
עוד צריך שתדע, עולם הבא מכונה בשם יין, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר כו', וחלק חסידי (אדם הראשון) [אומ"ה] והגרים הוא בערך חומץ בן יין. זהו שרמז ענין שלך הוא כטובל לחם בחומץ, כי אתה לחם הפנים והיית נטבל בחומץ. כלומר, דרך העברה ביאתך כי באת לחסות תחת כנפיו וכדפרישית, עד כאן הגה"ה: ואין להם חלק במה של מעלה מהם. ויש בזה סוד נעלם לא ראיתי לכותבו. אבל נפשותיהם של ישראל מעלתם גבוה מאוד, הוא האילן המוגבל בשנים עשר גבולי אלכסון פורחות, שנאמר (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא כי הם פרי מעשיו של הקב"ה. ומן האילן ההוא פורחות אל תוך מעי החיה ההיא, ולפיכך הבן יקיר לי אפרים כי המו מעי לו (ירמיה לא, יט), הם העמוסים מיני בטן ולא מהכנפים. ומהבטן ההוא פורחות על ישראל, ולהורות שהם משם כתיב (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, עד כאן לשונו. הרי ישראל עמוסים מיני בטן בסוד ספירת מלכות שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות כוללות מכל עשר הספירות:

ביאור מ"ר פרשת נשא (יא, ז) וישם לך שלום גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי י"י ורב שלום בניך רבים מתחבטים במדרש זה מה חלוק יש בין אוהבי תורה ובין לומדי תורה גם קשה למה באוהבי תורה האריך לדבר ואין למו מכשול בלומדי תורה לא הזכיר זה הענין הוא כי מצינו ב' מיני לומדים מין האחד שזוכים לתורה מצד עצמם שמתאוים ללמוד ומין השני שזוכים ללמוד מצד אביהם כמט שאמרו רז"ל במס' ב"ב (ט, ב) על פסוק (משלי כא, כא) רודף צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד רבי יהושע אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעל אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים פירש"י גבי חכמה כתיב כי מוצאי מצא חיים. בעלי אגדה דכתיב וכבוד כו' ע"כ נראה שאוהבי תורה יקראו הזוכים מצד עצמם ללמוד תורה שאהבתם קשורה בתורה לכן הוצרך לומר ואין למו מכשול והוא ע"ד גמרא פ' השולח (גיטין מג, א) דרש רבה בר רב הונא המקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת א"ל רב חסדא מי דמי וכו' הדר מוקי אמורא עלה ודרש (ישעיה ג, ו) והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה פירש"י שאין אדם עומד על אמתחתן עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלמוהו והוא נותן לב ומבין כו' וזהו אוהבי תורה שזוכים מצד עצמן ללמוד אין עומד על אמיתת התורה אא"כ יכשול בה ובעבור זה הוצרך לברכה לברכהו שאל שיהיה למו מכשול רק יבין וישכיל מעצמו ולא יבוא לידי מכשול. משא"כ לומדי תורה הזוכים בשביל צדקה וחסד שעשו אבותיהם לזה א"צ ברכה ואין למו מכשול כי באם יהיה המכשלה מתחת ידיהם לא יהיה הברכה בשלמות והקב"ה בעין יפה נותן הברכה לאדם ונותן שכרו משלם מ"ה השמיט גבי ולומדי תורה ואין למו מכשול. או יאמר בדרך אחר ואגב יובן השנוי גבי אוהבי תורה הקדים לומר שלום ואח"כ רב וגבי לומדי תורה הקדים מלת ורב שלום. הענין הוא האוהב תורה אף שהוא בעצמו אין בעל תורה כענין הגמרא (שבת כג, ב) מאן דרחים רבנן הוין ליה בנין רבנן ולומדי תורה הוא לומד תורה בעצמו ואמרינן במ"ר (ב"ר כב, ו) יצר סמוך תצור שלום (ישעיה כו, ג) ור"ח בר פפא ורבי סימון ר"ח ב"פ אמר אם בא יצרך להשחיתך סמכיהו בד"ת ואם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את השלום תצור שלום אין כתיב כאן כו' הנה באוהבי תורה אמר שלום רב על רבוי שלום שתהיה לו באשר אין למו מכשול. ובלומדי תורה אמר ורב שלום בניך אתה תהיה רב ושר לשלום כאלו אתה בראת אותו. ועי"ז נראה לבאר מה שמסיק לעיל מיניה בילקוט פרשת נשא (רמז תשיא) גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים שנאמר (ישעיה נז, ב) יבוא שלום וגו' גדול השלום שלא ניתן בחלקן של רשעים שנאמר (שם כא) אין שלום אמר י"י לרשעים. וק' בכאן הדיוקים אהדדי בתחלה אמר גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים משמע דוקא לצדיקים הא לבינונים לא ואח"כ אמר גדול השלום שלא ניתן לרשעים משמע הא לבינונים יש שלום. ולדרכי איש בחלקן של צדיקם ניתן להם השלום כאלו הם בראו השלום משא"כ הבינונים הגם שיש להם שלום במחנותיהם מ"מ גדולת השלום שנמצא במעלות הצדיקים כאלו הם בראו השלום מעלה זו אין שייך גבי הבינונים. וברשעים לא זו שמעלה זו של בריאת שלום אין בידיהם אלא אף זו אף שלום בית אין להם וזהו מוזכר בברכת וישם לך שלום כלומר הש"י ישים לך שלום כאלו השלום שלך הוא. הטעם על סדרי תפלות שתקנם בברכה המשולשת בתורה) והואיל ואתא לידן אימא מילתא מה שתקנו סודרי התפלות ברכנו בברכה המשולשת בתורה כו' למה הזכירו המנין שמשולשים הם. בימי חורפי נתתי טעם לשבח ואח"כ מצאתיו בפירוש הסידור שחיבר המקובל הגדול מהר"ר הירץ זצלה"ה והוא ע"ד מ"ש המרדכי פ"ק דברכות גבי אפילו עטרות ודיבון פרש"י שאין בו תרגום וצריך לקרות העברי ג' פעמים וה"ה ברכת כהנים אין להם תרגום כמבואר בפוסקים וצריך לקרותן ג"פ במקרא וזהו המשולשת בתורה. עוד נראה לפרש בדרך שפי' א"א ז"ל בפי' החומש בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וי"י ברך את אברהם בכל פירש"י עולה בגימטריא בן והקשו על לישנא דרש"י שאמר ב' לשונות עולה בגימטריא היינו עולה היינו גימטריא ותירץ א"א ז"ל שהוא כעין קשיא ותירוץ ע"י שתחלה רצה לגלות בכל עולה בן והוקשה לו אם כן לפ"ז הל"ל גו"י בירך אותו בבכל ויהיה פירושו שי"י ברך אותו בבן ובא כמתרץ ואמר בגימט' כן כלומר אלו לא היה לו פירוש אחר רק הגימטריא אז הוי קושיא אמנם יש עוד פירושים אחרים זולת הגימטריא ולפירושים ההם יוצדק הלשון בכל לבו אמר עולה בן כן נ"ל לפרש ענין זה ע"ד זה כי עיין בילקוט (רמז תשי) וברבתי (במדב"ר י"א) שהביאו פירושלים על יברכך י"י וישמרך. יברכך בנכסים. וישמרך בנכסים. ועל ויחונך פירשו בדעת ובחכמה והשכל. והנה לכאורה כל הברכות כהנים רק אחת הן הענין מארז"ל בחלק (סנהדרין צב) כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר (משלי כד, ד) בדעת חדרים ימלאו ועוד דע מארז"ל במנחות (קי, א) הביאו בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ (ישעיה מג, ו), אמר ר"ה אמר רב אלו גליות שבבבל שדעתן מיושבת עליהם כבנים ובנותי מקצה הארץ אלו גליות שבשאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהם כבנות ונמצא לפ"ז תלויים זה בזה מי שיש בו דעת מתעשר והכל תלוי בשלום משא"כ בגלות אין דעתן מיושבת כו' ומש"ה קאמר ברכנו בברכה המשולשת בתורה לא נחשבו לאחת רק משולשים המה כי עיין בילקוט שמביא כמה עניינים על יברכך וישמרך ועל ויחונך כגון וישמרך ישמור הקץ וזה אין תלוי בדעת בני אדם וכיוצא בזה ומש"ה תקנו ברכה המשולשת בתורה כי באמת משולשים הם כי הברכות אינם תלוים זה בזה^*ענין יקר על מ"ר פרשת ויקרא על ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. וכדי להפליג ממעלת הדעת אבאר מ"ר פרשת ויקרא (א, טו) וז"ל, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו ע"ש. ובמתנות כהונה מביא גירסא אחרת אמר ר"ע כל ת"ח המגביה עצמו דומה לנבילה המושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק עצמו ממנה והולך אבל לקים הגי' דידן יש לפרש וכדומה ששמעתי קצת מזה מחכם א' בק"ק פרנקפורט בהיותו ר"מ ואב"ד שמה אך צריך אני להוסיף בראי' ע"ד מה שמסיק במסכת ביצה דף ל"ח (ע"א) כי סליק רבי אבא כו' אמאי ולבטל מים ומלח לגבי עיסה וכו' עוד א"ל ולא שני למר בין ממון שיש לו תובעין ובין ממון שאין מלו תובעין א"ל ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטלה בנבילה לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ופירש"י שחוטה שנתערבה בנבילה דרובה נבילה אין השחוטה בטילה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף על מגעו לפי שאפשר לנבילה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דכי מסרחה ואין ראוי' לגר שוב אין קרויה נבילה וכן הוא גמ' במסכת בכורות (כג) והרא"ש הביא גמרא זו בפ' גיד הנשה (סימן לז) ע"ש אם כן הרי לך שנבילה סופה לבוא לידי טהרה וכבר ידעת הגמ' (שבת קנב, א) ת"ח כל זמן שמזקי' חכמתן נתווספת והרשעים כ"ז שמזקינין טפשותן נתוספת להם על זה אמר שפיר כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו כי הנבילה סופה תבוא לידי טהרה כשמסרחת וזה שאין בו דעת לא בא למעלתו ועומד בטפשותו^*טעם אחר על קושיית הדיוקים הנ"ל. או נוכל לתרץ קושיית דיוקים הנ"ל והיא ע"ד מה שמסיק בילקוט ספר ישעיה בדף נ"ד דפוס וינציאה (רמז תעט) ארבעה רוב שלומות הן (תהלים עב, ז) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך (תהלים לז, יא) וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום והדין (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ופסוק בישעיה (נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו והרשעים כים נגרש וגו' (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים והנה משמע בצדיקים הזכיר כפל שלום שלום ויורה על רוב שלום וברשעים אמר אין שלום אפילו פעם אחת והדיוק שקאי על הבינונים הוא שיש להם שלום א' ולא רב שלום וזה יורה על מפלת רשעים שאין להם תקומה^*ענין יקר ונחמד ע"פ איש בער לא ידע וכסיל לא יבין וגו'. ועד"ז נראה לפרש פסוק בתהלים במזמור צ"ב (ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם וגו' ונראה לי דיש מקום לטעות בדברי דהמע"ה כי לכאורה סותרין דבריו אהדדי כי במזמור צ' (פסוק ה) אמר זרמתם פינה יהיו בבוקר כחציר יחלוף בבוקר יציף וחלב לערב ימולל ויבש. והנה יש להבין שדימה הרשע לחציר מה חציר עובר ושב לשנה הבאה כן הרשע מעלה חליפין תחתיו ובמזמור נ"ה (פסוק כ) אמר ישמע אל ויענם ויושב קדם סלה אין אין חליפות למו משמע אין להם חליפין וכן הוא בגמ' (ב"ב קטז, א) אשר אין חליפות למו שאין מניח בן ליורשו ע"ש. ובאמת לאו קושיא הוא כי האי כחציר יחלוף לא דייק שיעלה חליפין רק כמו והאלילים כליל יחלוף מורה על אבוד עולמות. וזה ביקש דוד המלך עליו השלום לרמוז ולתרץ הקושיא ואמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת מה שדמיתי הרשע לחציר יחלוף לא שהיה בדעתי שהרשע יעלה חליפין ויהיו דברי סותרין זה את זה אלא דעתי ומחשבתי היא שיפרחו הרשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד ולא היה חליפות להם. וזהו הענין אין שלום אמר י"י לרשעים רק יאבדו מן העולם^*טעם על הגמרא גדול השלום אפילו ישראל עובדים ע"ז וכו'. ואגב אתן טוב טעם מה שמסיק שם בילקוט (נשא רמז תשיא) ר"א הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהן שנאמר (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרין הנח לו אבל משנחלקו מה נאמר בהן (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאטמו גוו' הא גדול השלום שנואה המחלוקת ע"כ. וקשה באמת מ"ט ענין זה לזה גם ראוי ליתן לב על שסיים הא גדול השלום ושנוי המחלוקת מה מורה האריכות לשון ומה חידש לנו בזה יותר ממה שאמר ברישא. הענין הוא שק' בפ' חלק לבם עתה יאשמו מה מורה מלת עתה מה היה חסר במקרא באם אמר חלק לבם יאשמו ונ"ל לתרץ כי בילקוט פרשת קרח (רמז תש"נ) מסיק שם במחלוקת קרח ועדתו וז"ל ויאמר אל י"י אל תפן אל מנחתם (במדבר טז, טו) ואל תקבלם בתשובה כו' ש"מ שאין מקבלים תשובה מבעלי המחלוקת ולפי זה הטעם נכון גדול השלום שאפילו עובדים ע"ז הקב"ה מאריך אף להן פן יעשו תשובה וע"י התשובה יהיה מחילה וסליחה על חטאו ופשעו משא"כ חלק לבם אין מקבלין אותו בתשובה כאשר התפלל מרע"ה אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה ויעמדו בחטאם ונבוא על נכון מלת עתה יאשמו והוא ע"ד מה שמסיק במ"ר פרשת בראשית (כא, ו) אין ועתה אלא תשובה שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך וגו' וה"פ חלק לבם עתה ר"ל באם חלק לבם ויעשו תשובה הנרמז במלת עתה ובכל זאת יאשמו כי אין מקבלין תשובה מהם והנה חל עלינו חובת ביאור מה חרי האף הגדול הזה אשר לבעל הרחמים על בעלי המחלוקת שלא יקבל תשובתם ליישב זה אבאר פסוק א' בפרשת קרח בענין מחלוקת קרח^*טעם נכון למה הקב"ה אין מקבל תשובת בלי מחלוקת והוא ע"ד פרשת קרח. כתיב (במדבר טז, כח) ויאמר משה בזאת תדעון כי י"י שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי אם כמות כל האדם וגו' לא י"י שלחני ואם בריאה יברא וגו' ופצתה האדמה וגו' מלפנים גליתי שאין במחשבתי לבאר פרשיות התורה עכשיו רק הצורך לעניינינו כי בכאן נתחבטו המפרשים גם הרב הגדול ר' משה אלשיך זצ"ל וז"ל לא ימנע. מקושיא אם נברא אי לא נברא אם נברא איך יאמר יברא ואם לא נברא לשתוק מואם בריאה ואם היה כמסתפק אם נברא או לא קשה הלא משנה שלימה (אבות פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות וא' מהם פי הארץ וממי קבלנו סדר המשנה אם לא מפי רבן של כל הנביאים והיאך היה מסופק הוא במשנתו ע"ש פירושו ובפסיקתא ראיתי בלשון זה אמר מרע"ה לפני הקב"ה רבש"ע אם בריאה גיהנם מוטב ואם לאו יברא י"י רבותינו אמרו (סנהדרין קי, א) אין כל חדש תחת השמש אלא לקרב פתחא דגיהנם. ואח"כ מסיק ופצתה האדמה את פיה כדרך שפצתה בימי קין והבל וא"כ קשה לי למה נסתפק בה חלילה הלא כבר פצתה האדמה את פיה בימי קין והבל. ולמה היה כמסתפק אם בריאה יברא. ואגב אתרץ מה קאמר בזאת תדעון כי י"י שלחני כאלו מורה באצבע שאמר בזאת. ובפסיקתא דורש מלמד שהחרימם בתורה שנקראת זאת שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה ואני אין לנו אלא דברי הפשט ביאור הדבר כי בלאו הכי מקשים העולם על מ"ש (שם טו) ויחר למשה מאוד ויאמר אל י"י אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וכי לא היה למרע"ה תוארים ושבחים אחרים זולת שלא לקח מהם חמור הענין הוא כי רש'י פי' (שם ז) וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכאשר ראה משה שתלה בטחונו על שמואל הנביא אמר להם על מי בטחתם על שמואל ומה כתיב גבי שמואל (שמואל א יב, ג) את שור מי לקחתי ואת מי רצותי וגו' הלא גם שבח הזה אית בי ואמר לא חמור א' מהם נשאתי לכן אין לי לירא מזכותו של שמואל וחזר עוד והראה שבחו ומעלתו שהיא גדולה ממעלת שמואל והוא ע"ד מארז"ל (ילקוט תהלים רמז תתמא) שמואל אמר (שמ"א יב, יא) וישלח י"י את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם וגו' וארז"ל ולא אמר ואותי שמואל מכאן שכל הנביאים היו מתנבאים ולא היו יודעים מה מתנבאים משא"כ משה רבינו ע"ה היה יודע בעצמו מה שהיה מתנבא ואמר י"י שלחני ואמר בזאת תדעון מעלתי ורמז להם שאל יסמכו על מעלת שמואל כי מעלתו גדול ממנו ואל יחזיקו במחלוקת. ובזה נבוא ג"כ לתרץ קושיא ראשונה והוא ע"ד מדרש תנחומא (עיין תנחומא קרח) והביא הילקוט (רמז תשנב) אמר קרא לא משה נביא ולא אהרן כ"ג ולא תורה נתונה מן השמים כיון ששמע משה כך הלך אצל האלהים ואמר אני מוותר על בזיוני ועל בזיון אהרן אחי אבל בזיונה של תורה איני מוותר שנאמר בזאת תדעון אין זאת אלא תורה ע"כ ומצינו הקב"ה חס ביותר על כבודן של צדיקים מכבוד עצמו ב"ה כדאיתא במדרש פרשת לך לך (לט, יב) ואברכה מברכיך וגו' (שמואל א ב, ל) ובוזי יקלו וגו' מעצמם ומטעם זה אמרו המפרשים בפרשת חקת הקב"ה אמר למשה (במדבר כא, ח) עשה לך שרף והוא עשה נחש הנחושת אלא הקב"ה חס על כבודו של משה ואמר עשה לך שרף כי דבריהן של ת"ח הגחלי אש ומשה רבינו ע"ה עשה נחש הנחושת כלפי כבוד הקב"ה. וידוע מארז"ל בב"ב (עה, א) עשן ואש בחופה למה לי מלמד שכל מי שעינו צרה בת"ח מתמלאות עיניו עשן כו' ועוד דע דאיתא גמ' במנחות (צט, ב) אמר חזקיה מ"ד (איוב לו, טז) ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו וכו' הקב"ה הסיתך ממות לחיים שנאמר ואף הסתיך מפי צר מגיהנם שפיה צרה שעשנה צבור בתוכה ושמא תאמר כשם שפיה צרה כך כולה צרה ת"ל (ישעיה ל, לג) העמיק הרחיב ובזה יהיה מתורץ קושיא עצומה פתח באם כמות כל האדם ימותון וגו' לא י"י שלחני וסיים וידעתם כי נאצו את י"י וקשה הנ"ל וידעתם כי י"י שלחני אלא מרע"ה ידע שפי הארץ היה נברא משי"ב רק הפתח היה צרה ועכשיו ביקש להרחיב חלל הפתח כמש"ה העמיק הרחיב ולמאי נ"מ באם הוא שפיה צרה והיו נדונים בה היה דינם בעשן כדפירש"י שם במנחות וא"כ יראה הרואה שנדונים מכח מרע"ה בעבור שהיו עיניהם צרות בת"ח ונתמלאו עשן. וכבר הבאתי מדרש שאמר מרע"ה על בזיוני אני מוותר רק על ביזונו של הקב"ה איני מוותר. וכדי שרצה להראות מצפון לבבו שיהיו נדונים בשביל שחטאו נגד הקב"ה לכן ביקש להרחיב פתח הגיהנם כדי שלא יתמלאו עשן. וזה שאמר ואם בריאה שפיה צרה יברא י"י פתח רחבה ואז וידעתם כי נאצו י"י משא"כ כשתהיה הפתח צרה אז יראה שנענשו מכח כבודו של מרע"ה והוא לא חפץ בזה. ובזה יומתק לשון הגמרא בב"ב ובפסיקתא בפסוק (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם מלמד שהיה הארץ נפתחת כפי עוביו של אדם וכו' והם ירדו מעט והארץ חונקת אותם והם צעקו משה אמת ותורתו אמת כי הענין הוא כשהארץ חונקת אותם היה פיה צרה והעשן גוברת בזו השעה היו צועקים משה אמת כי הקב"ה החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו ב"ה. ועד"ז יתורץ כתיב (במדבר יז, ו) וילונו כל עדת ב"י ממחרת על משה כו' אתם המתם את עם י"י ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן וייפנו אל אוהל מועד והנה כסהו הענין מסיק בכסיקתא קרבו לפני הכבוד וק' מה הוקשה לו בפסוק דילמא הוא כפשוטה הענן כסהו ומה כוונתו שמוסיף ואומר שקרבו לפני השכינה. הענין הוא הם אמרו לו ממחרת אתם המתם את עם י"י וכוונתם בשבילם גרמה להם מיתה משונה זו וידוע מארז"ל במסכת שבת פ' השואל (קמט, ב), א"ר יעקב בריה דר' יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ומפלפל שם הגמרא מנלן ומסיק אלא מהכא (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב לכן אמרו קרבו לפני השכינה להורות להם שלא היה כוונתם שימיתם י"י בעבורם אלא בעבור י"י דאל"כ שנענשו בעבורם לא היה מכניסם במחיצת השכינה וזה טעמו של הפסיקתא שמפרש המקרא והנה כסהו הענן ע"ד זה. היוצא לנו מדברינו אלה לדמות הדבר למאמר רז"ל (שבת קיט, ב) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו ולכן אמר מרע"ה אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה כדי שלא יהיה רפואה למכתם ואם זה למי שמבזה ת"ח ק"ו לשכינה שאין רפואה למכתו ומש"ה סיים המדרש לעיל הא גדול השלום ושנוי המחלוקת כי למחלוקת לא יועיל תשובה. ובשלום אף אם יחטא יכול לעשות תשובה ונכון הוא ודוק.^*ענין נחמד על ילקוט פרשת נשא בברכת כהנים. ואגב אבאר בברכת כהנים מה שמסיק פרשת נשא (ו, כד) והוא בספרי (ו, כג) יברכך י"י בברכה המפורשת בתורה וכן הוא אומר (דברים כח, ג) ברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה ברוך טנאך ומשארתך אימתי (שם ב) כי תשמע בקול י"י אלהיך והנה קשה לפי המדרש והלא דבר אמר (שם ח) והיה אם שמוע תשמע בקול י"י אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונחנך י"י כו' ובאו עליך כל הברכות. וא"כ מה מסיק במדרש זה אימתי כי תשמע הלא זה זיל קרי ביה רב הוא שהדבר תלוי באם ישמע למצות י"י ואגב יתבאר מדרש ילמדנו והוא בילקוט פרשת עקב (רמז תתס"ג) ד"א אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר איני יכול לשמוע כל התורה ולשמור כל המצות הכתובות בה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים משל למלך שהיה לו בור עמוק לאין סוף אמר לבן ביתו שכור לי פועלים ומלא את הבור שכר פועלים מי שהיה טיפש היה הולך ועביט בבור אמר אימתי אני ממלא אותה ומי שהיה פקח אמר מה איכפת לי שכיר יום אני שמת אני שמצאתי מלאכה כך הקב"ה אמר לו מה אכפת לך שכיר יום את עשה יומך עד שתרצה כשכיר יומו ונר' שמדרש זה מסייע למדרש ראשון שהתחלתי שמסיק המדרש ואמר אימתי כי תשמע כי הדין פשוט בתלמוד ובפוסקים והטור אבן העזר בסימן ל"ח הביאו כל תנאי צריך להיות ד' דברים ואלו הן שיהא כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהא תנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר א' מהתנאים הרי התנאי בטל ואח"כ מסיק כל האומר מעכשיו או ע"מ אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאו למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו ויש חולקין ואומרים דאפילו באומר מעכשיו או ע"מ צריך להיות בתנאי ד' דברים הללו וע"ש. ומקודם אקדים מה שראיתי ליישב פסוק א' בפרשת ואתחנן בפרשת כי תוליד בנים שמדבר שמה (דברים ד, כד) כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אמר אח"כ (שם, לז-מ) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו וגו' להוריש גוים גדולים וגו' להביאך לתת לך ארצם נחלה כיום הזה וגו' ושמרת את חקיו ואת מצותיו וקשה מה זה שהכפיל שנית להזהיר בענוש אבוד תאבדון. וע"ק מלת ותחת כי אהב ואהב את אבותיך הל"ל מאי לשון ותחת. יתבאר זה ע"פ מה מ"ש בגמרא פ' השואל (ב"מ קא, ב) גבי ההוא גברא דובין ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאותיביה א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאגורי אמרה ליה אי מקדשית לי יהבינא לך דוכתא קדשה יהבית ליה דוכתא ועייליה אוזל לביתיה יהיב לה גיטא ושדר לה אזלא היא ואגרא אגיירא מיניה וביה ואפניתיה ואותביה בשביליה א"ר הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו. וכתב עליו נמוקי יוסף והא דמצי אמרה כן היינו כה"ג שלא היה מדעתה לאיגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אלו השכירה סתם קודם קדושין ואח"כ קדשה לאו כל כמיניה למיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או שהשכיר לו. וכ"כ מהרמ"א בהגהותיו סי' שי"ב (סעיף ט') מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אין יכול להוציאו מן הבית ואם א"ל מתחלה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו מן הבית והנה הקב"ה היה אוהב לאברהם אבינו ע"ה כמש"ה (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט ולפ"ז יתבאר הענין כי בס' כי תוליד בנים הזכיר אבוד תאבדון מעל הארץ מכח שיתעבו במעשיהם ישנא אותם ויענוש אותם ופן תאמר אין הדין כך לגרש אותם מן הארץ הגם שישנא אותם אח"כ ונהפך להם לשונא מאחר שבתחלה היה אוהב אותם עז"א ותחת כי אהב אבותיך ויבחר בזרעו להורישם וגו' ולתת להם נחלה א"כ בתחלה הגיד לך שנותן לך הארץ בשביל שאהב אותך וא"כ שנתבטל האהבה ממילא יש לו רשות להוציא אתכם מן הארץ. ועד"ז כוונת המדרש שהתחלנו בפ' והיה אם שמוע כו' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ושמא תאמר מאחר שנתן לך הארץ אין לו רשות לסלקך מן הארץ עז"א שנית אימתי כי תשמע בקול י"י אלהיך כי בתחלה כשנתן לך הארץ הגיד לך שבעבור זה נותן לך הארץ כי תשמע בקול י"י אלהיך וה"ה המדרש במשל של שכיר יום הולך בדרך זה כי הוצרך להכפיל בפסוק זה כדי להראות שתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול. ולכן הוצרך להראות שהן כפול וכדי שלא יטעה לפרש מלת היום כאלו אמר מעכשיו וגבי אם אמר מעכשיו א"צ להטיל תנאים הללו על זה בא המדרש לרמז במלת היום שלא תאמר שפירושו הוא מעכשיו לא כן רק בא לרמז ולהודיע שהוא תנאי שאפשר לקיימו ומש"ה האריך שלא תאמר מי יכול לקיים אלה דברי הברית אשר ארוכה מארץ מדה לכן אמר היום היום דייק ר"ל קח משל משכיר יום הפקח שמשמח בעבודתו שיש לו מלאכה לעשות כך שמח תשמח במתן התורה לעשות מצות וחקים ומשפטים כפי יכולתך וי"י ישלם לך כפעולתך. ואגב אבאר מ"ר (במ"ר יא, ז) וישם לך שלום. שלום בכניסתך שלום ביציאתך שלום עם כל אדם תמה שלומות הללו עם כל אדם אין להם הבנה בודאי הברכה של שלום קאי נגד כל ישראל. ונראה לי דהמדרש בא ליישב טעות א' כי במ'ר מסיק יברכך י"י בבנים וישמרך בבנות שהנקיבות צריכות שמירה ופי' בעל מתנות כהונה משום זימה ואיתא בגמרא בכתובות (נ, א) שדרש ע"פ (תהלים קכח, ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל ר' שמואל בר נחמני אמר שלום על דייני ישראל דלא אתי לאגלויה ועי"ז יטעה הטועה לפרש האי וישם לך שלום קאי על רישא דקרא מה שדורש המדרש יברכך בבנים וישמרך בנקיבות ממילא יתקיים וראה בנים לבניך שלום על ישראל והוי נשמע רק לדייני ישראל ורצה המדרש לתרץ זה ואמר לא כן אלא האי וישם לך שלום קאי עם כל האדם לא על דייני ישראל לחוד ושוב ראיתי מקשים לפי' וישמרך בבנות מן הזימה הלא הבחירה נתונה ביד אדם כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש לבאר זה אקדים ביאור מ"ר (ב"ר מח, טז) מה שפירשתי בילדותי בפ' וירא (יח, י) גבי והוא אחריו זה ישמעאל והוא אחריו מפני היחוד וקשה וכי ישמעאל צדיק היה ששמר את שרה מפני היחוד ויראה כי אמרינן במסכת ברכות (לא, ב) גבי תפלות חנה (שמואל א א, יא) אם ראה תראה אמר ר"א אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ויקנא בי וישקני מי סוטה ואין אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע כו' והנה א"ש שהמלאך היה כדמות איש שנאמר (בראשית יח, ב) והנה שלשה אנשים נצבים עליו וכאשר ראה ישמעאל שאיש הזה המלאך היה מייחד עצמו עם שרה והיה מתיירא פן ואולי יקנא אברהם בה ויקויים בה ונקתה ונזרעה זרע וכוונתו היה שאברהם לא תלד עוד. כדי שהוא יהיה לו לבדו ולכן נכנס ישמעאל אחריו לשמור את שרה מפני היחוד כדי שלא יקויים בה ונקתה ונזרעה זרע. ועד"ז ראיתי ליישב מה שרש"י מסיק בפרשת תולדות (שם כה, כ) גבי ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה ופרש"י וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבך אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם וקשה לי ענין יחס זה לא היה ליה למקרא להודיע בפרשת תולדות במקום שמזכיר מתולדות ייצחק כי יותר היה נכון להזכיר את זה בפרשת חיי שרה במקום שהזכיר לקיחת יצחק אותה לאשה היה להזכיר שבחה כדרך אין נושאין אשה אא"כ בודקין בה ובמשפחתה ואגב יומתק לשון רש"י ולא למדה ממעשיהם ולא עשתה כמעשיהם הל"ל הענין הוא סדר היחס הזה כזה בא ללמד ולהודיע ששניהם היו עקרים יצחק ורבקה והנה היה לרבקה לעשות ענין כדי שתוליד היה לה להסתר עצמה בפני בעלה ומתוך כך יקנא בה ויקויים בה ונקתה ונזרעה זרע. לכן מזכיר פה סדר היחס שלה אצל התולדה ופרש"י שלא למדה ממעשיהם לעשות כמעשיהם פשיטא שהצדקת הזאת לא עשתה אפילו ללמוד ממעשיהם לענין היחוד ליחד עם איש זר גם זה לא עשתה. זה כוונת המדרש בברכת כהנים וישמרך בבנות מן הזימה ר"ל שלא יהיו עקרות ולא יצטרכו לעשות מעשה זימה ר"ל הייחוד הגם שאין בו מעשה ובכל זאת זימה היא כי מטעם זה מקנא בה בעלה והנה ראיתי עוד לבאר משנה אחת מסכת מגילה (כה, א), ברכת כהנים ומעשה דאמנון ותמר נקראים ולא מתרגמין ומסיק הגמרא מ"ט משום ישא ופירש"י (ע"ב ד"ה משום) שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא נושא פנים ואינם יודעים שכדאי הם ישראל למשאת פנים כדאמרינן בברכות (כ, ב) אני אמרתי (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת והם מחמירין על עצמם עד כזית ועד כביצה וכתב הר"ן משום ישא י"י פניו אליך ובמקום אחר כתיב (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים מיהו לפשטא דקרא מתורץ שפיר מש"ה בברכת כהנים לא כתיב ישא י"י פניך אלא ישא ה' פניך אליך ואפילו הכי חיישינן דילמא איכא למיטעי ומשום הכי לא מתרגמינן. והנה קשה לי לפי' הר"ן שאין מתרגמין משום דק' שני מקראות אהדדי מאי חזית דבברכות כהנים לא מתרגמין דילמא הפסוק כי לא ישא פנים לא היה לו לתרגם. בשלמא לרש"י דלא תלה הטעם דאין מתרגמין משום שני מקראות דסותרין אהדדי רק הם יאמרו שהקב"ה נושא פנים ואינם יודעים שישראל ראויים לכך לא קשה מידי אמנם לר"ן קשה וכדי ליישב אבאר מדרש ילקוט והובא בפרשת שמיני (רמז תקכא) בפסוק (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להן משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיהו כולכם ביראה אחת ובעלה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם ערלת לבבכם מפני מה כי ה' אלהיכם וגו' המדרש הזה אומר דרשוני כאשר גם הראשית חכמה כתב בזה מה ענין שאמר במדרש אותו היצר הרע העבירו כו' כאלו מרמז באצבע אל יצה"ר הידוע כאלו היו שני יצרי הרע והוכרח לומר אותו וע"ק ענין מפני מה כי י"י אלהיכם כאלו נותן טעם למה צריך לנתינת טעם. ונראה דאמרינן בחגיגה (טז, א) דרש רבי יודא בר נחמני משמיה דר"ל מ"ד (מיכה ז, ה) אל תאמינו בריע ואל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמינו וכו' והנה ויאמר שכל הקרבנות באו לכפר עוונות וחטאים כמש"ה ונרצה לו לכפר עליו וכן המשכן היה לכפר עון העגל כמאמר רז"ל (עי' שמו"ר מח, ו) יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל ונמצא שכמו שפירש"י שמה על (ויקרא ט כג) וילאו ויברכו כשראו שהקב"ה מחל להם וכו' ועליו המשיך הדבור זה הדבר אשר צוה י"י ר"ל אותו היצה"ר המפתה להרע פשיטא אל תאבה לו ואל תשמע אליו אלא אותו היצה"ר המפתך לחטוא ואומר לך שהקב"ה מוחל לך גם יצה"ר הזה העבירו ממך והוקשה ע"ד זה מפני מה כשהקב"ה מוחל למה לא ישמע לו על זה אמר המדרש כמתרץ כי י"י אלהיכם אשר לא ישא פנים אדרבה כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו חייו ולפי זה יהיה מתורץ מה שהקשתי להר"ן שלא היה לו לתרגם הפסוק אשר לא ישא פנים כי הוכרח לתרגם כדי שיבינו העם מה שנאמר מקודם ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ק' להמקרא מפני מה הזהיר אותם על ככה והוצרך לפרש כי י"י אלהיכם וגו' אשר לא ישא פנים ואלמלא לא היו מתרגמין לא היו יודעים למה אמר הכתוב ומלתם ערלת לבבכם. ומאחר שהוכרח לתרגם מקרא זה ממילא בהכר' שלא לתרגם ברכת כהנים מכח קושית שני מקראות אהדדי ואין להקשות לא היה לו לתרגם גם בפסוק ומלתם ערלת לבבכם גם המקרא כי לא ישא פנים זה לאו קושיא הוא כי כל הפרשה שמה בפרשת עקב כולה דברי תוכחה הם כמש"ה (שם, יב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וגו' ומלתם ערלת לבבכם וגו' ובאם לא היו מתרגמין אז לא הוי נכנס באזניהם התוכחות הללו משח"כ ברכת כהנים אף כשאין מתרגמין והעם לא יבינו מה שאומרים מ"מ קמיה שמיא גליא שרוצה לברכם. והנה המפרשים האריכו בפי' ישא י"י בניו אליך ומפרשים יעביר כעסו ממך וקשה מאי קמל"ן פשיטא כשיש שלום אין כעס ויראה כי מסיק במדרש (במדבר יא, ו) גדול השלום שאפילו דרי עליונים צריכין שלום והרי יש ק"ו מה בדרי העליונים אין קנאה ושנאה ואיבה ותחרות וצריכין שלום כ"ש התחתונים שיש איבה ושנאה ביניהם שצריכין שלום וזה"ש ישא י"י פניו אליך יעבור כעסו ממך א"כ יש מקום להיות כעס מכל שכן שצריך אתה לשלום והנה לפ' מדרש מגלה הפסוק בעצמו גודל מעלת השלום ויש לי ת"ל להאריך בענין ברכת כהנים בכמה עניינים מושכלים מתוקים אבל אין כאן מקום להאריך: