מוסר על בראשית כח:יב

ואיתא בתיקונים (תקון ע' קלב, ב) זה לשונו, חמש תקונים אינון בפומא, דאתמר בספר יצירה, אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ, ובהן אבנים שלימות כ"ב אותיות תכנה לקודשא ברוך הוא בכמה צלותין ופולחנין, ועלייהו אמר יעקב (בראשית כח, יב) וישכב במקום ההוא, וי"ש כ"ב במקום ההוא, י"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), כ"ב ב"ך יבורך ישראל (בראשית מח, כ), עד כאן. ובספר יצירה אמר, שהקב"ה קבע בפינו כ"ב אותיות בה' מוצאות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמש מקומות אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת זסשר"ץ גיכ"ק:

ולא רק אדם הראשון כי גם לאחר כמה דורות אנו מוצאים בתקופה שלפני המבול את הנפילים בארץ שחז"ל אומרים עליהם שקראו אותם ענקים מפני שהיו עונקים גלגל חמה. ולמה קראו אותם נפילים שהיו מלאכים ומשום שקטרגו על דור המבול נפלו וירדו לארץ והיו מעורבים מאנשים ומלאכים. מצד אחד היו על פני האדמה כאנשים ומצד שני היתה להם היכולת לעלות לשמים. ומסופר באחד מהם שראה ריבה אחת ושמה איסטהר. "נתן עיניו בה. אמר לה: השמעי לי, אמרה ליה: איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותה שם והזכירה ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה הכוכבים האלה כדי שתזכו בהם לעולם" (ילקוט מד). הרי שיש בכוחו של כל אדם - אם מתגלה לו הסוד שבדבר זה - לעלות לשמים ולקבוע שם מושבו, משום שהוא בעצם יצירתו, כאמור, ראשו מגיע השמימה. ואם כן, איפוא, על כל אדם לראות עצמו כאיש שמים שמקומו בין המלאכים, ומוטל עליו משום מדת דרך ארץ לנהוג תמיד כמנהגי בני השמים שהם מלאכי מעלה ולעשות כמעשיהם.

ועל זה תקנו רז"ל הנוסחאות, כוס ראשון אשר בחר בנו וקדשנו, היינו זה נגד הוצאתי דהיינו השלהבת מהגחלת, כי יעקב חלק ה'. וקדשנו בקדושתו יתברך על כוס שני, אגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, עולם הכסא התחיל בגנות אצל יעקב כדאיתא במסכת חולין (צא, ב), עולים ויורדים (בראשית כח, יב), ראו מלאכים דמותו חקוק בכסא ובאו לסכוניה. אבל סיים בשבח (שם יג) והנה ה' נצב עליו לשמרו. וכן אחר כך סיים בשבח אצל משה רבינו ע"ה, כדאיתא פרק ר' עקיבא (שבת פח, ב) שאמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והשב להם תשובה, וזהו נגד והצלתי. ברכות המזון שתיקן משה רבינו ע"ה ברכות הזן על המן שהוא לחם אבירים הוא נגד עולם המלאכים, זהו נגד וגאלתי המלאך הגואל: