מוסר על בראשית לח:ח

ומצינו דבר זה אף בלא הריגה כשהנשמה היא במקלט נגאלת ע"י מיתת אדם גדול, שרמז הזוהר מקור חכמה פרשת מסעי (ח"א קפז, ב) כי בעיר מקלטו ישב וגו' (במדבר לה, כח), זהו ששנינו בנים נולדים לצדיקים במיתתם, בחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ולכן כל מעשה הקב"ה אמת ומרחם על הכל, כי כל נשמה אשר תתפרד מזה העולם ואין לה במה להתלבש ע"י שנפרד מזה העולם בלא בנים ואין לו גואל, צריך הנשמה לישב בעיר מקלטו שהוא מקום שהנשמות ההם משוטטות, עד מות הכהן גדול שהוא הת"ח שהוא אין צריך גואל והתלבשות בזה העולם. ואשתו אינה צריכה ליבום בשבילו. וכשהיא מתייבמת, אזי היא לטובת הנשמות אחרות המתגלגלים בעולם כדי שיכולין להתלבש בו:

בסוד הענין מר אמר חדא ומר אמר חרא ולא פליגי. הנה הנרות רומזות לנשמות כמו שכתוב (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם, והנה נודע שבזמן הזה רוב הנשמות הם מגולגלות, והגלגול הטוב הוא למת כשמתגלגל בקרוביו הקרוב קרוב יותר כמו שהאריך הרקנאטי בענין יבום שאמר יהודא לאונן (בראשית לח, ח) בא אל אשת אחיך כדי שיתגלגל ויהי נולד ער וכו', אח"כ נתקיים ביהודא עצמו שבא על תמר והוליד תאומים ונתגלגלו ער ואונן שנים ביחד עיין שם באורך ברקנאטי, על זה אמר מצות נר הוא איש וביתו, דהיינו קרוביו גואליו: