וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃
מנורת המאור
גדולה שבת, שנתנה הב"ה לבחון בה גירי הצדק. שהרי לא פירש מתרי"ג מצות אלא שבת בלבד, שנא' (ישעיהו נו, ו) ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו. מכאן אז"ל ישראל משומד המשמר שבתו בשוק, ר"ל בפרהסיא, הרי הוא כישראל לכל דבריו. וחילול שבת היא אחת משלש עבירות שמגלגלין על עושיהן כל עונותיו הראשונות. ואלו הן. א' המשעבד את ישראל, דכתי' (בראשית מב, כא) כי לאשמת ה' אלינו אתם אומרים להוסיף על חטאתינו וגו'. ב' הבא על הגויה, דכתי' (עזרא י, י) ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל. ג' המחלל את השבת, דכתי' (נחמיה יג, יח) ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת.
שני לוחות הברית
איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' (בראשית מב, כא). התודו על עונם ופרטו את עונתם, כי צריך לפרט החטא. ואף למ"ד דסבירא ליה אין צריך לפרט, מכל מקום יותר מן המובחר הוא לפרט על החטא, ופרטו בדבריהם אשר ראינו צרת נפשו, ונוסף על זה חטא כי התחנן לפנינו ולא שמענו כו'. וכך ינהוג האדם לפרט חטאיו תמיד בפני קונו ויבכה ויתחנן ויתאבל, וזהו לשון אבל אשמים אנחנו. אבל לשון אבילות, כי על דא בכינו ומתאבלין אנחנו:
שני לוחות הברית
וגדולה מזאת, לאחר שהרהרו תשובה והתודו על עונם (בראשית מב, כא) ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו, מצינו במדרש (תנחומא ויגש ה) בהתודע יוסף אל אחיו בקשו להרגו, ובא מלאך ופיזרן. ואין לומר גדולה בושה, ומפני הבושה עשו כן, אדרבא הבושה היא צורך לבעל תשובה, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות יב, ב) העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כו', ופסוק מלא הוא (ירמיה לא, יח) בושתי וגם נכלמתי וגומר: