מוסר על בראשית מט:יד

דרש ר' אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה כביכול יושב וסופר את רביעותיהם של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב (שם כד, ג) נאום הגבר שתום העין. והיינו דאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, שנאמר (שם מט, יד) יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר:

ואחר כך אמר, ידעתי גם אני, הן אם יזדמן לי הקב"ה עושר או יזדמן עוני עכ"ז אדבק בו, אעפ"כ שאלתי על המצוע שהש"י בנאות דשא ירבצני על מי מנוחות ינהלני, ואז כולל כל הטובות ככתוב בברכת יששכר (בראשית מט, יד-טו) רובץ וגו'. וירא מנוחה וגו'. וידעתי כי גם הרוח ישובב הנפש תשוב אל האלקים כי היא דבקה בו, והטעם, כי אוציא עושר למען שמו, דהיינו לתלמוד תורה ולבנין בית המקדש ולעניים:

יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד). זה לשון הזוהר (ח"א רמב, א), יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, אמר רבי אלעזר, וכי יששכר חמור מיקרי. אי בגין דישתדל באורייתא, קרינן ליה סוס או אריה או נמר, אמאי חמור. אלא אמרי בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במריה כשאר בעירי, ולא אית ביה גסות הרוח, ולא חייש למשכב באתרי מתתקן. אוף הכי יששכר דאשתדלותיא באורייתא נטיל מטולא דאורייתא, ולא בעיט ביה בהקב"ה, ולא אית ביה גסות הרוח כחמור, ולא חייש ליקרא דיליה, אלא ליקרא דמריה. רובץ בין המשפתים, כדאמרינן (אבות ו, ד) ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה: