וַיִּֽהְי֤וּ מַלְעִבִים֙ בְּמַלְאֲכֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וּבוֹזִ֣ים דְּבָרָ֔יו וּמִֽתַּעְתְּעִ֖ים בִּנְבִאָ֑יו עַ֠ד עֲל֧וֹת חֲמַת־יְהוָ֛ה בְּעַמּ֖וֹ עַד־לְאֵ֥ין מַרְפֵּֽא׃
כד הקמח
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כ״ד:ט׳). זו מצות עשה שבתורה מכלל תרי"ג מצות שנצטוינו בהם והוא כלשון (שמות י״ג:ג׳) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים שהיא מצות עשה וכן (שם כ) זכור את יום השבת לקדשו. ויזהיר משה רבינו בכתוב הזה על מדת לשון הרע שהיא מדה מגונה עד מאד שכל המחזיקים בה אילם מקבלים פני שכינה. ויאמר שנזכר בענין המדה המשוקצת הזאת מה שאירע בשבילה למרים הנביאה שלא דברה לשון הרע אלא באחיה אשר גדלה אותו ולא דברה לאחרים אלא בינה ובין אהרן אחיה ולא דברה בפני משה שיתבייש ויכלם מזה ואעפ"כ נענשה בצרעת וכל מעשיה הטובים לא הגינו עליה מן העונש, והנה זה ודאי ק"ו לשאר בני אדם שהרי בידוע אם מרים אחות משה שהיתה גדולה ממנו ונתנה נפשה עליו בענין היאור וגדולה מזו כי משה לא היה מקפיד בדבריה וגדולה מזו שלא דברה לשון הרע לגמרי אלא שטעתה במה שהיתה מדמה אותו לשאר הנביאים נענשה בצרעת ק"ו לשאר בני אדם המספרים לשון הרע לגמרי על גדולים מהם בחכמה ובשנים ועל המקפידים בדבר שענשם כפול ומכופל, ועל זה אסרה תורה חברת יושבי קרנות שאינם מדברים אלא דברים בטלים וכענין שכתוב (קהלת ה׳:ב׳-ג׳) כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים, כי כשם שהחלומות רובן הבלים ודברים בטלים כן הכסילים רוב דבריהם דברים בטלים. וידוע כי כל הרגיל לדבר דברים בטלים מתוך אותם דברים בטלים יבא לספר לשון הרע מהמון העם, ומתוך כך יספר לשון הרע מן הצדיקים שנא' (תהילים ל״א:י״ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יבא לדבר בנביאים ויתן דופי בדבריהם שנא' (דברי הימים ב ל״ו:ט״ז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו', ומתוך שהרגיל את עצמו לספר בגנות הבריות שבארץ יספר בגנות של מעלה לכפור בעיקר והוא שכתוב (תהילים ע״ג:ט׳) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, לשולם שהלכה בארץ גרמה להם ששתו בשמים פיהם. ולגודל חומר העבירה הזאת אין המחזיקים בה מקבלים פני שכינה, והוא שדרשו רז"ל במס' סוטה (דף מ"ב) ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה, ואלו הן, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע. כת לצים ומצינו כי חלק בעל המדה הזו של לשון הרע נתנו דוד ע"ה עם חלק הגנבים והמנאפים ואמר כי לא יאות לבעל לשון הרע שיעסוק בתורה והוא שאמר (תהילים נ׳:ט״ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וכתיב (שם) פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. קראו רשע והשוה אותו לגנבים ומנאפים. ומצינו ששלמה המלך ע"ה שהזהיר על הלשון ואמר (משלי י״ח:כ׳) מפרי פי איש תשבע בטנו (שם) מות וחיים ביד לשון, הודיענו בשני כתובים אלה גודל כח הלשון אם לטוב אם לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח ויזכה את הרבים הנה זה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע תנה ענשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו ויהיה תחלת הכתוב מפרי פי איש תשבע בטנו על עונש הלשון הרע וסופו כשהוא אומר תבואת שפתיו ישבע על שכר לשון הצדיק המזכה את הבריות ומצדיק לשון הרבים בלשונו, והכתוב שאחריו נקשר עמו וביאור אליו והוא שאמר מות וחיים ביד לשון וגו', יאמר מאחר כי מות וחיים ביד לשון מי שאוהב את הלשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד יסתכל לקבל עליו שכר וידבר בדברי חכמה ותוכחת חיים והשלום והאמת ויאכל פרי הלשון ויהיה שכרו רב כי חיים ביד לשון, וכאשר הוא רגיל לדבר יותר משאר בני אדם כן ירבה שכרו, ובענין ההפך ג"כ אם הוא אוהב הלשון לדברי רכילות ולשון הרע הלא ענשו גדול ויאכל פרי העונש. ועל כן יש לו להזהר בזה כי מות ביד לשון:
שני לוחות הברית
כלל דרושים ואגדות בשלטי הגבורים בפרק קמא דע"ז מביא לשון ריא"ז מה שכתב בענין דרושים ואגדות וז"ל דע והבן כי המדרשים הן על ג' דרכים יש מהן שהן דרך גוזמא כמ"ש בפרק ג"ה (חולין צ, ב) דברה תורה בלשון הבאי דברי נביאים בלשון הבאי דברו חכמים בלשון הבאי בענין ערים גדולות ובצורות בשמים וכן ותבקע הארץ לקולם וכיוצא בהן ויש מהן רבים כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה שהן דרך גוזמא שדרך בני אדם לדבר כן ויש מן הדרשות שהן ע"ד מעשה נסים שמראה הקב"ה כחו ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים כמ"ש בדניאל (יב, ה) וראיתי אני את המראה כו' ובן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאן ורבים וכיוצא בהן ובאלה ימצא רבים בדברי חכמים כמ"ש בפרק חזקת הבתים (נח, א) על רבי בנאה שהיה מציין המערות וכל הענין האמור שם ועוד אומר שם שהיה מגוש א' שהיה חוטט מערות המתים וכל אותן העניינים מעשה ניסים כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם ויש מאלה רבים במעשיו שלר בה בר בר חנה שהם דברים מותמהים שהיה מראה הש"י לחסידיו המאמינים בו בלב שלם ויש מן המדרשים שכונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש וסמכו על מ"ש אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו וכן מ"ש הלא כה דברי כאש כו' ולמדו מזה שמקרא א' יוצא לכמה טעמים כמ"ש בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד, א). ואל תתמה ע"ז הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שניפנים וכ"ש דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש ועד"ז דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו ואמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא העיקרא וכל המדרשים הנדרשים בו יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט ויש מהן שיש בו רמז כמעט הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפ"ק דתענית (ה, ב) שאמר יעקב אבינו לא מת והשיב לו חכם א' וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים והשיב לו מקרא אני דורש כלומר גם אניו יודע שמת אלא אני מתכוין לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש ואם א"א להיות המדרש כמשמעו יש בו רמז שיש לומר לא מת כמ"ש צדיקים אפילו במיתתן הן חיים לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם ובזה תמצא בפ' במה מדליקין (שבת ל, ב) שהיה הדרשן דורש עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו' והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים ועוד אמרו בתלמוד א"י בפ"ו דנזיר וכי המדרשות אמנה הם דרוש וקבל שכר הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים ע"ד אמונה ועיקר אלא להרבות טעמים למקרא ולדרשו בכל פנים ואולי יש בהן רמז והמלגלג על דבריהם עליו נאמר (דה"ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ומתעתעים בנביאיו ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים עכ"ל. והנה עתה אשיב על דבריו אחרונים במה שאמר דבר בשם תלמוד ירושלמי ואינו כהבנתו וחלילה לנו לומר כדבריו ואם לא היה המדרש אמונה ועיקר איך אמר דרוש וקבל שכר והנה אעתיק לשון ירושלמי (ברכות ט, א) רשב"י אומר מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה מפני שתחילת ברייתו בכעדשה ופריך רביו יודן א"ה המת יטמא פחות מכזית דא"ר יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית וכן הנבילה תטמא כגרגיר של אפונין דא"ר חנינא אני ראיתי עגל כאפון בשפיר ומשני מאי כדון מדרשות קאמינ' דרוש וקבל שכר ע"כ והכי פירוש לי שמן מ"ש רשב"י בטעם טומאות השרץ היה מתחייב להוליד תולדות בדין טומאות מת ונבילה שיטמא בפחות מכזית וזה נגד ההלכה לכן אמרו שאין לדקדק כל כך על הטעם ההוא דאין משיבין על הדרוש דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ואין למדין משום הלכה במקום אחר כן מצאתי שכתב הרב ר' מנחם די לוזאנ"ו:
מנורת המאור
לעולם יכבד אדם תלמידי חכמים מפני כבוד התורה, ועון גדול הוא לשנאת תלמידי חכמים, ולא לבזות אותם, כדגרסי' בספרי ואם בחוקותי תמאסו, אלו מלמדי חוקותי. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. דגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' רב יהודה, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבזו תלמידי חכמים, שנא' (דברי הימים ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דברו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המבזה לתלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו. וכתב הראב"ד המבזה את תלמידי חכמים מנדין אותו, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם. והמבזה את תלמידי חכמים ברבים, אפי' אחר מיתה, בית דין מנדין אותו, והם מתירים לו נדויו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם שנידוהו בשבילו בחיים, אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. והחכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ, ואינו צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה החכם, ואם מת החכם קודם שהתיר לו נדרו באין שלשה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו, הרשות בידו. הרב שנידה לכבודו, חייבין כל תלמידיו לנהוג בו נידוי כמנודה, אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו אין [הרב] חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו. בד"א שנידוהו מפני שבזה תלמידי חכמים, אבל אם נדוהו על שאר דברים שחייבן עליהם נדוי, אפי' נדהו קטון שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה.