מוסר על דברים ד:ט

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כז). עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב והוא שיאמין האדם שיש לעולם בורא נמצא יחיד והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט להוציא מלבם של כופרים והפושעים והמורדים בהקב"ה שאומרים שאין ההשגחה שופעת מגלגל הירח ולמטה כדעת איוב בבוא היסורים עליו והוא שאמר לו אליפז (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט. עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און, ע"כ יזכירו הנביאים תמיד ענין ההשגחה וביארו אותה, והוא שביאר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה ל) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. למדנו ענין ההשגחה במין האדם בכלל ובפרט כדי לקבוע בלב ענין ההשגחה ולעקור שורש אמונת הכופרים. וכן הזכיר דוד המע"ה ואמר (תהלים קלט) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, והזכיר עוד (שם לג) משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ג') הכל צפוי והרשות נתונה. וכאשר אבאר באות הה"א בהשגחה. וכן מצינו אליהוא שהיו כל דבריו חכמה מקובלת מאנשי החכמה והאמונה שבאר ואמר (איוב לד) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. (שם) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ומתוך אמונת ההשגחה יגיע אדם לאמונת הנבואה והתורה שיאמין כי יצא מאת הבורא יתעלה שפע ההשגחה אל האדם עד שיתנבא ותנתן תורה על ידו, והתורה הזאת הצלחת נפשו של אדם, בה יושע תשועת עולמים בה ילמד ליישר מעשיו ועמה ידע דרכי החיים בכל פרטי פעולותיו בטהרת גופו ומחשבתו ותקון נפשו ומדותיו, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ונצטוינו בה שלא נשכחנה שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ענין הכתוב הזה שלא נשכח אחד מעיקרי התורה והמצות שנתנו לנו והגיד לך שאם נשכח שהוא עון עצום נוגע עד הנפש, ולזה הזכיר נפשך, ובמה יתרצה זה אל אדוניו וימלט מהשכחה שנזכיר אותה תמיד ונהגה בהם יום ולילה ואז יהיו שמורים בלב והוא שהזכיר שלמה המע"ה (משלי ד) אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך, ביאר הכתוב גם אם יש לך עסקים וטרדות או יבואו עליך מקרים תכופים זה אחר זה אל יליזו מעיניך אותם העסקים והמקרים מהיות המצות תמיד לזכרון בין עיניך, ודבר ידוע כי ישראל זרע קדש אף גם זאת בהיותם בגלות בארץ אויביהם ועם היות שהם מפוזרים בקצוות דחויים בגוים כזורה ברחת ובמזרה לא ישכחו עקרי התורה והמצות אך ישמרו משמרת האמונה ויעמדו חזקים באמונתם ובכל דור ודור כל אחד ואחד מן האומות מתגרה בהם להמיר דתם ולהחליף אמונתם ולא אבו שמוע, וכמו שדרשו חז"ל (שיר ז) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך הזכיר הכתוב הזה ד' פעמים שובי כנגד ד' מלכיות שכל מלכות ומלכות אומרת לנו לחזור לאמונתם ויעשו ממנו גזברין ושלטנין זהו נחזה בך מלשון (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וישראל משיבים להם מה תחזו בשולמית מה מעלה ושולטנות אתם יכולין לתת לנו כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני זהו כמחולת המחנים כלומר שמא יש באלהיכם לעשות לנו כאותו מחול שהיו בו שתי מחנות מחנה ישראל ששים רבוא ומחנה מלאכי השרת כענין שכתוב (תהלים סט) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ובזכות האמונה הזאת שהם חזקים באמונתם עתיד הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחלה והבנים שגלו מעל שולחן אביהם ישובו לקדמותם, ועל זה הזכיר כאן ישעיה הנביא ואמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, כי לפי שהזכיר בפסוק שלמעלה חומת ירושלים והוא שאמר (שם) ישועה ישית חומות וחיל על כן סמך לו מיד פתחו שערים כלומר שערי ירושלים שהיו עד עתה סגורים ויבאו ישראל שהם גוי צדיק שהמתינו בגלותם לאמונתו של הקב"ה, והנה זאת אמנה שרואים ישראל אדמתם לנגדם זרים אוכלים אותה והמורדים והפושעים משמרים הבלי שוא הם שוכנים בתוכה והם מגורשים מבית תענוגיהם משועבדים בין האומות ועומדים באמונתם, ולזה אמר דוד ע"ה (תהלים סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם אף סוררים לשכון יה אלהים, ואמרו במדרש עלית למרום כשעלה כבודו למרום הגלה את ישראל שכל זמן שהיה הכבוד בבהמ"ק לא גלו ישראל לקחת מתנות באדם אותם מתנות שנתת להם שישרה כבודך ביניהם לקחת אותם מהם ובאו סוררים ושכנו שם במקום יה אלהים. וכדי להודיע שהאמונה עקר התורה כלה לכך מצינו שכל המצות כולן בנויות ומיוסדות עליה שכן דרשו חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כט) איש אמונות רב ברכות. ויש לך לדעת למה תלו החכמים הענין הזה בחבקוק ולא בדוד והיו יכולין לומר בא דוד והעמידן על אחת שנא' (תהלים קיט) כל מצותיך אמונה. אבל היה הענין מפני ביאור הנזכר שהזכיר חבקוק ואמר יחיה, ובאר ואמר שכל המצות תלויות באמונה ועם האמונה יזכה האדם לחיי העוה"ב אבל דוד לא באר בענין השכר כלום ולכך תלה הענין בחבקוק ולא בדוד, והכונה בלשון יחיה הוא חיי העוה"ב שהם החיים הנצחיים האמתיים איננו נאמר על חיי בשרים הקצרים כי מפני שהאמונה יסוד המצות כלן על כן הוצרך להזכיר בה לשון יחיה כלשון האמור במצות (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר הכונה בו חיי העוה"ב וכן תרגם אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא, ומכלל האמונה הוא שיאהוב האדם את האמת ושיבחר ושידבר בו והוא שאמר זכריה הנביא (זכריה ח) אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) שפת אמת תכון לעד יזהיר על הדבור שישתמש בו בכל ענין אמת ושיזהר מן השקר כי מי שיש לו שפת אמת והוא נזהר בדבורו שיוציאם על קו אמת הדבור ההוא יצליח ויכון לעד ויאמינוהו בכל דבריו כי הבריות יחזיקוהו באיש אמת כיון שהורגל כל ימיו לדבר אמת, אבל מי שיש לו לשון שקר לא יאמינו דבריו אלא עד רגע כי השומעים דבריו יאמינו בהם לשעה ואחרי כן כאשר יבקרו דבריו ויחקרו אותם יכירו כי שקר הם. ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדבורם שלא ידברו רק אמת אפי' בספור דברים אע"פ שאין הספור ההוא עיקר ואיננו מעלה ומוריד ואין צ"ל במשאם ומתנם שיש להם לעסוק באמונה ולעמוד בדבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת, וכמו שדרשו רז"ל (ויקרא יט) איפת צדק והין צדק שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואין צריך לומר אם כפל דבורו בהם הן או לאו שני פעמים שהרי זה לשון שבועה הוא וכן דרשו רז"ל לאו לאו תרי זימני שבועה הוי שנאמר (בראשית ט) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכתיב (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בכל פרשת המבול אלא כפל הלאו ומדלאו לאו שבועה הן הן אין צריך לומר ואמרו ז"ל כי כל מי שאינו עומד בדבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חבירו והוא חוזר בו יש לו לקבל עליו מי שפרע והוא שאמרו (פרק הזהב דף מט) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. והענין במי שאינו עומד בדבורו הרי זה מביא את עצמו לדבר כזבים ומרגיל את עצמו בכך, ומי שמרגיל לדבר שקרים סופו להעיד עדות שקר. וכן אמר שלמה המע"ה (משלי ז) ויפיח כזבים עד שקר. והנה הוא מחלל שפתיו שהוא כלי הדבור שנברא באדם לספר תהלות הקב"ה, וז"ש (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, ויש בכלל הזה דרך חיים לכל השומעים זה ומתבוננים בו שיזהרו בדבורם כי גדול כח האמת וכל המחזיק במדת אמת תפלתו נשמעת. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. כל המכוין את פעולותיו אל האמת הוא המתקרב אל בוראו ית' שהוא אחד אמת. והקירוב הזה הוא השכר העצום והזכות הגדול הנקרא חיי העולם הבא ואי אפשר לו לאדם שיתקרב אצלו ית' עד שיתדמה לו וילך בדרכיו, שכן נצטוינו והלכת בדרכיו, ומפורש אמרו ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מלביש ערומים אף אתה היה מלביש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא קובר מתים אף אתה היה קובר מתים. וכן אתה יכול לומר בכל שאר המדות מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש שנאמר (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מה הוא תמים שנא' (תהלים יח) האל תמים דרכו אף אתה היה תמים שנא' (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים כי מי שהוא תמים והוא שתוכו כברו ידוע שעיקרי האמונה נטועים בלבו חקוקים במחשבתו. והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות והיא מדה נזכרת אצל אבות העולם והנביאים והצדיקים והיא מכלל המדות אשר בהם יזכה האדם לגור באהלו של מקום ולשכון בהר קדשו הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק, ואמר עוד (תהלים קא) אשכילה בדרך תמים, וכן הזכיר שלמה בנו (משלי י) הולך בתום ילך בטח:

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב (דברים ד׳:מ״ד) את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב (ד"ה ב כ) ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב (שיר השירים ז׳:י״ב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא (דף לה:) אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ (יבמות דף סג:) ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' (דברים ד׳:ט׳-י׳) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' (שם) אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק (סנהדרין דף צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב) נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא המשביר:

וְהִיא עִקַּר חַיֵּי הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּסִפְרִי פָּרָשַׁת עֵקֶב: הָיָה ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר (דברים ד' ט'): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁצָּד צִפּוֹר וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדוֹ, אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּצִפּוֹר זוֹ לִבְנִי, אִם אַתָּה אִבַּדְתּוֹ, לֹא תִּהְיֶה סָבוּר צִפּוֹר בְּאִסָּר (מטבע קטנה) אִבַּדְתָּ, אֶלָּא כְּאִלּוּ אִבַּדְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ל"ב מ"ז): "כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא", כִּי הוּא חַיֵּיכֶם.