מוסר על דברים ד:יב

גם נוכל לפרש זה הפסוק (תהלים יט, ח) של עדות ה' נאמנה וגו' על תורה שבכתב בפני עצמו, וכן על תורה שבעל פה בפני עצמו. על תורה שבכתב, אותיותיה מעידות בנו שזכינו לראות את כבודו, כמו שכתוב בפרשת יתרו (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, כי היו רואים את הנשמע. ובפרשת ואתחנן (דברים ד, יב) קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. וזה לשון החייט במערכות אלהות סוף ד' קצ"ה, יש לדקדק במלת זולתי קול, והלא לא שייך ראיה בקול, וגם כן אינה ממין התמונה לשיאמר זולתי קול. ומכח קושיא זו יש בהכרח לומר, כי גם בקול התמונה היו רואים, והתמונה ההיא שהיו משיגים כל ישראל במעמד הר סיני לא היתה תמונת אדם, אלא תמונת אותיות אשר מהם נעשה הקול והדבור. וכבר הודעתיך כי הם כחות אלהיות חיים. ומאחר שיש לנו שורש אמתי, כי שום דבר שיצא מהש"י ויתעלה שמו לא ישוב ריקם בין במחשבתו בין בדבורו, כי הכל עושה פרי בין לטוב בין למוטב, עד שאמרו כי מחשבתו להעניש הרשעים מתהוים כחות דין, ולהיפך נהפך, אם כן דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו כשאמר אנכי ה' אלקיך וכל עשרת הדברות, אותו הדבור עצמו היו שומעים ורואים בעיניהם האותיות של אותו הדבור, כי היו נרשמות ונחצבות בלהבי אש, שנאמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים אותם בעיניהם. ולזה אמר הכתוב (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר וכו'. ורש"י ז"ל פירש, רואים את הנשמע, מה שאין הפה יכול לדבר וכו'. אולי כיון לזה, עד כאן לשונו. וכתיב בפרשת ואתחנן (דברים כ, ה-ו), ויהי כשמעכם את הקול וגו'. הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת קולו שמענו וגומר. הרי שראיית האותיות הם עדות שיהו"ה בקרבנו והראנו את כל אלה:

אמנם נראה לי לפרש שם בענין אחר, ויהיה תורה שבכתב כפשוטו כפי מה שכתובה לפנינו, ורבי אליעזר ורבי יוחנן, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק משמעות דורשין איכא בינייהו. והענין הוא כמו שכתבתי לעיל, כי קול גדול ולא יסף (דברים ה, יט), פירושו לא פסק, וזהו הקול הוא מן השמים, (שם ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו, וכתיב (שם יב) ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ופירוש קול תמונות האותיות וכמו שכתבתי למעלה, שהוא סוד התורה שבכתב שהוא בלי סוף ובלי תכלית. כיצד, כפי שהוא כתובה וסדורה באותיותיה ובתיבותיה לפנינו, בודאי התורה שבעל פה רבה היא מתורה שבכתב. אבל יש לאותיות התורה כמה פנים מכמה צירופי תיבות מאותיותיה בענין אחד בבחינות שונות לאלף אלפי אלפים רבי רבבות בלי תכלית ובלי סוף, ואחר כך בתמורת אותיותיה בכל אלפי ביתות ובכל מיני תמורות באופן שהוא בלי סוף, וכמו שכתבתי לעיל במעלת התורה, ואלו הפנים לא נתגלו רק לבני עליה כל אחד לפי כחו, וכל זה הוא בקול גדול אשר לא פסק, וכל נביא קיבל נבואתו. וכן כל מה שתלמיד ותיק מחדש הכל קיבל אז, כלומר שנשמתו היא משם, על כן נתגלה עתה:

ולשלמות הענין הנ"ל, יש צורך להאריך ולהודיע מעלת מקבלי התורה ומעלת כל דור ודור שהיו שם וקיבל כל אחד חלקו. הרב המורה ז"ל בפרק ל"ג חלק ב' מספרו, שהקול ההוא העצם אשר השיגו ישראל בו נתנה התורה היה נברא כו'. ואסור לשמוע הדברים, אלא הקול הוא קול ידו"ד מן השמים השמיעך את קולו. וכבר רמזתי ענין השמים שהוא תפארת ישראל סוד התורה שבכתב. גם בענין שמיעת הקול במעמד הקדוש ההוא אם היה הקול המגיע למשה רבינו ע"ה מגיע לישראל, או לא. גם בזה לא דיבר הרמב"ם נכונה, כי דעתו כי הדיבור למשה לבדו, והברת הקול לבד לישראל, ולא השיגו דיבור כלל, כי אם הקול העצום ההוא הנברא בלא הבדל אותיות. ומשה רבינו ע"ה משמיע לישראל מה ששמע. ואמר, כי זה מה שרצה הכתוב באמרו (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם, ואמר גם כן (שמות יט, ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכתיב (שם ט) בעבור ישמע העם בדברי עמך. ואמר, כי זה מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. אמר (דברים ה, יט) כשמעכם את הקול. ואמר (שם ד, יב) קול דברים אתם שומעים. וכל מה שבא, משמע הדברים. אמר, שהנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. ואמר, כי דעתו זה הוא הנראה מן התורה ומרוב דברי חכמים ז"ל. וכשעמד בכותל בפניו אמרם ז"ל (מכות כד, א), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהיה נראה מזה המאמר ששתים האלה הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, ולא היה מניעה הוא אליהם, נטה לו ופנה מדרך הישר שהוא משמע הדברים כפשוטן ובקש חשבונות רבים. ואמר, שהכוונה בו מפי גבורות המופת כשאמר כי שני אלו השרשים, רצה לומר מציאות האל והיותו אחד, אמנם יושגו בעיון האנושי, וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלו מצד הנבואה, לכך אמרה התורה (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת וגו', אלו דבריו. וזהו כלל דעתו בהשגה ההיא ביום הקהל, והוא שהמגיע לישראל הוא קול לבד לא הבדל אותיות, ולמשה רבינו ע"ה היה מגיע הדיבור בהבדל אותיות והוא היה משמיע לישראל. ואמר, שלזה בא ספור עשרת הדברים כלו ספור היחיד הנפרד: