מוסר על דברים ד:כד

אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו ל״ג:י״ד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים הזכיר פחד אצל החוטא ורעד אצל החנף שהוא קשה מן הפחד לפי שהחנפים מחניפין להקב"ה והן נענשין בעונש גדול, והוא שאמר (שם) מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם והזכיר בעונשם אש אוכלה ומוקדי עולם כענין שכתוב ברשעים (שם סו) כי תולעתם לא תמות ואשם לא לא תכבה, אמנם מצינו חנופה שהיא מותרת בענין אחד והוא שיתנהג אדם עם הרשע בדרך מוסר ויכבדנו ויעמוד מפניו ויאמר לו שהוא אוהב אותו זה מצינו שהוא מותר כשהוא צריך אליו ומפני היראה, שכן מצינו ביעקב שאמר לעשו הרשע (בראשית ל״ג:י׳) כי על כן ראיתי פניך וגו', רבי יוחנן אמר מותר להחניף את הרשעים בעוה"ז שנא' כי על כן ראיתי פניך וגו' ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכתיב (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפניו חנף יבא, דעת רבי יוחנן שמותר להחניף את הרשעי' מפני היראה שכן החניף כאן יעקב לעשו ודעת רבי פדת שאף מפני היראה אסור משום שנא' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וזה שהחניף יעקב לעשו חנופה כזו מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי שהרי ראיתי לשון ביזוי הוא מלשון (תהילים כ״ב:י״ח) המה יביטו יראו בי, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) והיו דראון לכל בשר שהוא שתי מלות די ראון, וכן אלהים לשון ע"ז הוא, ואם יבין הרשע לשון השבח אין אנו חוששין בזה וכענין שאמר איהו מטעי נפשיה אנא לא מטעינא ליה, וכן מצינו שהתירו חכמים לתלמיד חכם לומר (נדרים פ"ז דף סב ב) עבדא דנורא אנא כדי שיניחו לו את המכס מפני שהוא לשון כולל הקב"ה וע"ז, הקב"ה שנמשל כאש שנא' (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ע"ז כגון מולך, ולשון כזה שהוא נשמע לשני פנים ומפני היראה מותר אפילו לדעת רבי פדת: כיון שמדת החנופה משימה את האדם תועבת ה' ראוי לאדם שיתרחק ממנה שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק ושיהיו כל דבריו כנים ואמתים וכל אמרי פיו (בארץ) [באמת] ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות היא המדה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם, הוא שכתוב בנח (שם כה) איש צדיק תמים היה, וכתוב באברהם (בראשית ו׳:ט׳) התהלך לפני והיה תמים, וכן תמצא ביעקב (שם יז) ויעקב איש תם, ואמר שלמה (משלי י׳:ט׳) הולך בתום ילך בטח ביאורו שילך בטוח לעולם הבא, וכן הזכיר דוד ע"ה כי מי שיש לו מדה זו הוא מן הגרים באהל השי"ת ומן השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר ה' מי יגור באהלך וגו' ואמר ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם:

ולשלימות הענין ברמזי מאורות האש, אעתיק לשון הזוהר פרשת בראשית (ח"א נ, ב) ופרשת תרומה (ח"ב רכו, ב), תא חזי (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, הא אתמר מלה דא מן חברייא דאית אשא אכלא אשא ואכיל ליה ושצי ליה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא ואוקמוה. אבל תא חזי מאן דבעא למנדע חכמתא ביחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא, או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא כך אתאחדא במלה עבה. תא חזי בשלהובא דסליק אית נהורין חד חוורא וחד נהורא דאחיד ביה אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור, ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כורסייא לההוא חוורא, וההוא חוורא שריא עלוי ואתאחדו דא בדא למהוי חד:

חלק א' מדותיו של הקב"ה שיתדמה להם האדם. בסוף פרק קמא דסוטה (יד, א) א"ר חמא בר חנינא מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, ואי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה, והלא כבר נאמר (שם ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. אלא הלוך אחר מדותיו של הקב"ה, מהו מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה תלביש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו) ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים עד כאן לשונו: