מוסר על דברים ד:מד

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב (דברים ד׳:מ״ד) את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב (ד"ה ב כ) ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב (שיר השירים ז׳:י״ב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא (דף לה:) אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ (יבמות דף סג:) ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' (דברים ד׳:ט׳-י׳) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' (שם) אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק (סנהדרין דף צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב) נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא המשביר:

אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז). ידוע כי הצדיק אין ראוי לו להתירא כי אם מהקב"ה לפי שהיראה מב"ו היא מפחיתות הנפש. והיראה שאדם ירא מן המלך היא על שני חלקים, האחת מותרת והיא מצוה, והשני אסור. המותר הוא שנצטוינו מן התורה לירוא מן המלך שנאמר (דברים יז) שום תשים עליך מלך ודרשו רבותינו (קידושין דף לב ב) שתהא אימתו עליך. ואמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך. יזהירו הכתובים ביראת המלך ובלבד שתהיה היראה הזו שלא יעבור בה על רצון הקב"ה שהוא המלך העליון הממליך את המלך. האסור הוא בדברים שיעבור עליהם על רצון הקב"ה כי היא סיבה שישכח את הש"י וכן אמר (ישעיה מח) מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, ביאר כי היראה מב"ו סבה להשכיח את הש"י בסוף, וכן אמר שלמה (קהלת ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר שלמה אני מצוה לך שתשמור מצות המלך אבל על הדברים כלם שמור שבועת אלהים שאין ראוי שתדחה זה מפני זה ולא שתחליף מלכות קיימת נצחית במלכות הבל כלה ואובדת שהיום כאן ומחר בקבר, וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שכתוב (דניאל ג) ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד. וממה שהזכירוהו כן דרשו רז"ל ממה שקראוהו נבוכדנצר ולא אמרו נבוכדנאצר מלכא או מלכא נבוכדנאצר שכך אמרו לו לענין מסים וארנוניות את מלכא אבל בענין זה שאתה אומר לאו מלכא את אלא נבוכדנצר. ומזה תמצא טעם האתנחתא במלת למלכא ובמלת נבוכדנצר שהוא תחלת דבורם תמצא רביע, והא למדת שממדת הצדיקים שאינן מתיראים כי אם מהקב"ה לבדו מפני שתתגבר בלבם יראת הש"י על יראת בשר ודם, וכן הזהירה תורה (דברים כא) כי תצא למלחמה על אויבך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלהיך וגו', וע"כ אמר דוד בכאן (תהלים כז) אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. יאמר כי כבר גדל את נפשו במדרגת הבטחון וחזקה בטבעו מעלת היראה בהקב"ה שלא יירא מרבוי מחנה ומעוצם מלחמה מפני שהוא בוטח בזאת שהזכיר שהש"י אורי וישעי כמו שכתוב בתחלת המזמור (שם) ה' אורי וישעי ממי אירא, וע"כ אמר בזאת אני בוטח כלומר בדבר הזה שהזכרתי למעלה זהו פשוטו, ומדרשו בזאת אני בוטח בתורה והוא שדרשו אין זאת אלא תורה שנא' (דברים ד) וזאת התורה. ולמדנו דוד בשני כתובים הללו מעלת התורה שהמתעסק בה והמהפך בה זוכה לשתי תועליות גדולות, האחד נגלה והוא תועלת הגוף בעוה"ז, והב' נסתר והוא תועלת הנפש לעוה"ב, האחד והוא הנגלה, הוא שביאר דוד בכתוב הזה הראשון שבזכות שהוא מתעסק בתורה ובוטח בה יפלו אויביו תחתיו ולא יירא מהם ועל זה אמר אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו' לפי שפרי התורה כליון האויבים, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (גיטין יב) (תהלים לז) דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהן, וכן אמרו בברכות (פרק ראשון דף ז) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' (שמואל כז) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו', והזכיר הנביא באותן שהם עבדי ה' (ישעיה נד) כל כלי יוצר עליך וגו', וכל זמן שהיו ישראל עוסקין בתורה לא היו נזוקין אלא היו מתגברין על שונאיהן וכשהיו מבטלין אותה ומתרשלין בה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם שכן מצינו במלאך שנראה אל יהושע בדמות איש וחרבו שלופה בידו ושאל לו (יהושע ה) הלנו אתה אם לצרינו והשיבו המלאך לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ודרשו רז"ל במסכת מגילה (דף י) אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמרו לו על איזה מהן באת אמר להם עתה באתי כלומר על בטול תורה על מה שבטלתם עתה באתי מיד (יהושע ח) וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק בתוך עומקה של הלכה, ומתוך התורה שהיו עוסקים בה היו מתגברים ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה נצחונם של ישראל כשאר האומות המתנהגים ע"פ המקרה והטבע הגמור אבל כל נצחונם היה ע"פ הזכות והעונש, אם היו מנצחין הזכות הוא מנצח ומכלה האויבים לא רבוי העם כי עם הזכות היו מנצחין כל רבים עמים במעט עם, כמו שמצינו בענין גדעון שכתוב (שופטים ז) בג' מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, ועם החטא והעונש היו מנוצחין וריבוי עם לא יועיל להם אבל היו נמסרים כלם ביד מעט מן האויבים. והסבה כזה הוא החטא המכלה היחיד או המדינה או המלכות או העולם כולו. וכמו שאמרו (ברכות פ"ק דף לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית, זהו התועלת האחת שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעולם הבא ומה שאומרים בעוה"ז בנגלה שעליו אמר דוד בכתוב הזה אם תחנה עלי מחנה וגו'. התועלת הב' שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעוה"ב הוא מה שאמר בכתוב הב' (תהלים כז) שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' הכונה שעם התורה יזכה אדם לחיי העוה"ב, ולא יזכה להם אלא בג' דברים בעבודה בידיעה בלימוד התורה, כי העבד איך יפיק רצון מאדוניו אם לא יעבדנו הרי העבודה, ואיך יוכל לעבדו עבודה שלימה אם לא ידענו וכמ"ש דוד לשלמה בנו (ד"ה א כח) דע את אלהי אביך ועבדהו הרי הידיעה, ואיך ידענו כי אם מתוך לימוד התורה שאמר דוד (תהלים קיט) גל עיני ואביטה וגו' הרי התורה, ועל כן הודיענו דוד בשני כתובים אלו שהתורה הנקראת זאת שהוא בוטח בה ומתעסק בלמודה הנה היא כוללת שתי תועליות הללו, תועלת הגוף בעוה"ז ותועלת הנפש לעוה"ב, ומזה הזכיר הכתוב האחד כליון האויבים בעוה"ז והכתוב הב' חזיון נועם לעוה"ב כי התורה סבה לשתיהן, ושתיהן היו נחלתו של דוד, שכן אמרו במדרש תהלים דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב אמר דוד על שתיהן אני מזמר שנא' למנצח על הנחילות. הדא הוא דכתיב (שם פט) אף אני בכור אתנהו וכי דוד בכור היה והלא נאמר (ש"א יז) ודוד הוא הקטן אלא מה בכור נוטל פי שנים בנחלה אף דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב. אמר דוד על שתיהן אני מזמר על הנחילות, וזהו שאמר בזאת אני בוטח כלומר בזכות התורה הנקראת זאת. ועוד שם במדרש תהלים (תהלים מט) למנצח לבני קרח מזמור שמעו זאת כל העמים זש"ה (קהלת יא) ומתוק האור וטוב לעינים. מה מתוק הוא אורו של עה"ב אשרי אדם שיש לו מעשים טובים כדי שיראה אותו האור שנא' (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש וגו', רבי אבא אמר מה מתוקים הם דברים הנמשלים לאור שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה וגו' אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג שאין סוף למתן שכרה כשיבוא הקב"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלי תורה וישפיע להן בזכותה מן האור הצפון אותה שעה הם אומרים לא"ה זכינו על שעסקנו בתורה ואתם כן הייתם אומרין לנו לריק אתם יגעים, ראו מתן שכרה שנא' (תהלים מט) שמעו זאת כל העמים ואין זאת אלא תורה שנא' (דברים ד) וזאת התורה. האזינו כל יושבי חלד. אלו שמעלים חלודה בגיהנם ומי הם גם בני אדם גם בני איש. אדם זה אברהם שנא' (יהושע יד) האדם הגדול בענקים. גם בני אדם אלו בני ישמעאל ובני קטורה. גם בני איש אלו בניו של נח שנקרא איש צדיק, דבר אחר אלו ע' אומות עכו"ם שיורדין לגיהנם. יחד עשיר ואביון עשיר בתורה ואביון בתורה. עשיר דואג ואחיתופל אע"פ שהיו ראשי סנהדראות יורדין לגיהנם. ואביון בתורה מי שבידו סיפוק ללמוד ולא למד לפיכך אמרו בני קרח הואיל וכך הוא מתן שכרה של תורה (שם) פי ידבר חכמות חכמתה של תורה, והגות לבי תבונות בתבונה של תורה, אטה למשל אזני למשליה של תורה ע"כ, ובמדרש תהלים עוד (תהלים כז) אחת שאלתי מאת ה' וגו' אמר לו הקב"ה דוד בתחלה אתה אומר אחת שאלתי מאת ה' וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' וגו' אמר לפניו רבש"ע לא יהא העבד שוה לרבו בתחלה לא כך באת עלי באחת שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנא' (שם) ללכת בכל דרכיו וגו' הוי דיו לעבד שיהא כרבו. ובברכות פ"ק (דף ח) מאי דכתיב (תהילים פ״ז:ב׳) אוהב ה' שערי ציון וגו' אמר הקב"ה אוהב אני שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד:

ועל זה רומז מאמרם ז"ל ריש מסכת עבודה זרה (ב, ב), שלעתיד יקח הקדוש ברוך הוא ספר תורה בחיקו כו' ויאמר לאומות כלום יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה. קשה למה האריך בלשון שלילה אין זאת אלא תורה כו', הוה למימר וזאת היא תורה שנאמר וזאת התורה כו':