שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ
כד הקמח
מעלת האור הזה גדולה כי הוא מזון לנפש הצדיק כמו שהמאכל והמשתה מזון לגוף וזהו שכתוב (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, אכילה ושתיה זו היא מזון הנפש, וזהו שאמרו רז"ל אמר רבי יוחנן אכילה ודאית ר"ל כי המזון שהגוף מתקיים בו הוא מסיבה אחר סיבה והאמצעיים רבים, אבל מזון הנפש מכח הסיבה וזו היא האכילה הודאית שאמר רבי יוחנן ממה שכתוב (משלי טז) באור פני מלך חיים כי אותו האור חיים נצחיים לנפש, וכבר ידעת כי אבותינו דור המדבר זכו אל המזון הזה שבכל יום ויום היה יורד להם מן שהיה מתולדות האור הזה הוא שעליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת יא) ומתוק האור הזכיר מתוק על המן שהיה מתולדות האור, וכן תמצא במן שאמר הכתוב (שמות יו) וטעמו כצפיחת בדבש. ואמר לצדיק בלשון יחיד והיה ראוי לומר לצדיקים כמו שאמר ולישרי לב אלא בא לרמוז שאין הכל זוכין לאותה מעלה וכמו שאמרו בני עליה מועטים, ולישרי לב שמחה הסמיך שמחה לישרים ואור לצדיקים בא לרמוז שאין מעלת השמחה גדולה כמעלת האור כמו שאין מעלת הישרים גדולה כמעלת הצדיקים, ותמצא לעולם בסידור המדות בכתובים שהצדיקים קודמים לישרים, משה אמר (דברים לב) צדיק וישר הוא. דוד אמר (תהלים קמא) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ותקנו רז"ל בתפלת ראש השנה ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו, ובא להודיע שעיקר השמחה היא האור והצדיקים הם הזוכים למעלת האור וכ"ש למעלת השמחה והישרים זוכין למעלת השמחה אבל לא למעלת האור, והוא שאמרו רז"ל אמר רב נחמן בר יצחק לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה, ובמדרש אור זרוע לצדיק זה משה כשנולד נתמלא כל הבית אורה שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא ואין טוב אלא צדיק שנא' (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כשירד מן ההר וקבל את התורה מה כתיב שם (שמות לד) כי קרן עור פניו הה"ד אור זרוע לצדיק, כונת המדרש בכתוב הזה הוא שמשה רבינו מתחלת תולדתו היה ראוי להאיר את כל העולם ע"י התורה שקבל בהר סיני, תחלה האיר את כל העולם במעשה המשכן שהיה דוגמת ביהמ"ק וידעת כי בהמ"ק הוא אורו של עולם שנא' (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך. אחרי כן האיר את העולם במעשה הארון שבו היו לוחות הברית התורה והמצוה שהם אורו של עולם שנאמר (משלי יו) כי נר מצוה ותורה אור מצוה זו תורה שבעל פה כאדם המצוה לשלוחו שיאמר דברים שבעל פה למי שמשתלח, וכן לשון אמירה הוא שדרשו רז"ל כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה, וכשם שאור הנה נאצל מאור השמש כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב. המשיל התורה לאור השמש לפי שהוא מן הנבראים הנכבדים העליונים שאנו רואים לעין שכן אמר דוד ע"ה במזמור (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל, הזכיר נפלאות בתנועת הגלגלים ובמהלך השמש ואיך הוא המאיר לכל העולם, והזכיר אחריו תורת ה' תמימה להודיענו שעדיין יש אור גדול למעלה מן השמש הוא התורה ומזה אמר מאירת עינים כלומר יותר מן השמש כי אור השמש ממשלתו ביום ולא בלילה ואור התורה בין ביום ובין בלילה. ועוד שאור השמש פעמים שיקדר וילקה האור משא"כ אור התורה שהיא מאירה לעד זהו שאמר עומדת לעד, ולפי סדר המזמור תקנו לנו רז"ל והאר עינינו בתורתך לאמר אחרי יוצר המאורות מן הטעם הזה בעצמו לפיכך המשיל המצוה לנר והתורה לאור. והנה דוד ע"ה המשילם לשניהם לנר ולאור שנ' (שם קיט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. המשילה לאור השמש שהוא גדול מכל המאורות המושגים לעין והמשילה לאור הנר לפי שפעמים שתועלת הנר קרובה יותר מאור השמש שהרי יכול להשתמש בנר להכניסו בחורין ובסדקין מה שאין יכול להשתמש כן באור השמש. ואמר לרגלי לפי שהרגל מצוי להכשל והתורה מסלקתו מן המכשול כאדם ההולך בלילה ובידו נרו והוא בטוח שלא יכשל, ואמרו במדרש תהלים אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי תורה שנא' (דברים ה) שמור את יום השבת לקדשו. באתי לנאף והאירה לי תורה שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף, הה"ד נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נמצאת למד שהתורה אורה אור גדול על כל המאורות כלן ושהאיר משה רבינו את העולם בתורה ואחר כך האיר את העולם במעשה המנורה:
שני לוחות הברית
ועיין במה שכתבתי לעיל (הגהות למס' שבת ריש פ' תו"א ד"ה ואל תקשה) בענין (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור את יום השבת (שמות כ, ח) נזכר הבריאה, (שם יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ובפרשת (דברים ה, יב) שמור את יום השבת נזכר יציאת מצרים, (שם טו) וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים וגו', ואלו שניהם מתאחדים ביחד. וכן תמצא רמז זכור ושמור בפסח. כתיב (שמות יג, ג) זכור את היום הזה, וכתיב (דברים טז, א) שמור את חודש האביב:
שני לוחות הברית
נחזור לעניינינו שבת ומשכן שקולים הם. על כן כל מלאכת שבת ממשכן ילפינן. ומה שבת בעינן מלאכת מחשבת, כן במשכן כתיב (שמות לא, ד) לחשוב מחשבות לעשות וגומר, אשר כל הכוונה בעת עשיית המלאכה היו האומנים חושבין בסודות מלאכה זו. ועל זה יתבאר המאמר הענינים השייכות לשבת ממשכן שתים שהן ד' בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ (שבת פ"א מ"א) חוץ הוא לא תעשה, כי כל לא תעשה הוא לרחק הקליפות. פנים הוא עשה, כי כל עשה תוספות קדושה. סוד (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ושתים שהן ארבע, רצה לומר בענין מצות עשה יהיה שני דברים שהם ד', דהיינו גוף ונפש, ובכל חלק נגלה ונסתר. הנגלה מהנפש הוא תורה, לא איברו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג), וכמו שכתב הזוהר ששואלין הנשמה יתירה באיזה תורה חידשה בבואה. וזהו שהזכיר במאמר בבריאת עולם הנוטה כדוק שמים, ובמשכן יריעה. נוטה שמים כיריעה. והוא על דרך שכתב הזוהר שהמחדש דברי תורה בורא שמים חדשים: