וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ (ס) וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (ס)
כד הקמח
לא תחמוד זו מצות לא תעשה בחמדת הלב התחיל במצות הלב וסיים במצות הלב לומר כי הכל מיוחד וסופו כתחלתו, כי הוא כמו המעין המתפשט מן המקור שאין לו סוף, והנה עשרת הדברות כנגד עשר ספירות. ונמצא בספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת שהרי הרבה חוטין של אש יוצאין מן הגחלת שהיא אחת והתורה נמשלה לאש שנא' (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש נאום ה' וכתיב (שיר השירים ח׳:ו׳) רשפי אש שלהבת יה. ויש לשאול ואיך קבעה תורה מצוה זו בחמדת הלב ומי יוכל להזהר שלא יחמוד בלבו הדבר הנראה. ואמר החכם רבי אברהם בן עזרא הכונה שיסיר מחשבה זו מלבו ויתיאש מן הדבר כמו שמתיאש הכפרי מנשוא המלכה שהרי יודע הוא שאי אפשר לו זה. וכן יעשה באשת חבירו. ויכלול שלא יגזול שנאמר (ויקרא יט) ולא תגזול שהרי מן החמדה יבא לידי גזילה הוא שכתוב (מיכה ב׳:ב׳) וחמדו שדות וגזלו. ושלא להסיג גבול שנא' (דברים י״ט:י״ד) לא תסיג גבול ריעך. ושלא לעשוק שנאמר (ויקרא יט) לא תעשוק, ושלא לכחש בממון חבירו שנא' (שם) לא תכחשו, ושלא להתאוות שנא' (דברים ה׳:י״ח) לא תתאוה בית רעך, ושלא יאכל השכיר בשעת מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו שנאמר (שם כג) וחרמש לא תניף, ושלא ליתן לכליו שנא' (שם) ואל כליך לא תתן. הנה הוכחנו תרי"ג מצות אלו מכלל עשרת הדברות. והנה הם נחלקות לב' חלקים עשה ולא תעשה. ושני דרכים אלו, הא' להדריך האדם במעשים הטובים ללכת בדרכי הש"י להדמות אליו, והב' להרחיקו ולמנעו מן הדרך הרע והמדה המגונה ובזה יהיה הגוף והנפש בדרך אחד והסכמה אחת בעבודת הבורא יתברך וזה כענין שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:ט״ו) סור מרע ועשה טוב. תרי"ג מצות אלו כולן אלהות והן המורות חכמת האלהות מצד ידיעת פעולותיו כך אין תכלית לפרטי המצות וכמאמר דוד (שם קיט) לכל תכלה ראיתי קץ וגו':
שני לוחות הברית
כתיב (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, וכתיב (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, הנה מחוברים אלו ב' אהבות ומתייחדים ע"י אחדותו ית', כי כן אנו מסיימין הבוחר בעמו ישראל באהבה, ואוהב עמו ישראל, ואומרים פסוק היחוד, ואח"כ אהבת הש"י ואהבת את ה' אלהיך. גם עשרת הדברות מסיימין אשר לרעך (שמות כ, יד - דברים ה, יח):
שני לוחות הברית
מצות תי"ו מתרי"ג, מצות שלא להתאות ממון חבירו. לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו הדבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו או על ידי מקח או בחליפין או בחזקה אם לא יוכל בענין אחר. ועל זה נאמר (דברים ה, יח) ולא תתאוה בית רעך וגו':