מוסר על דברים ה:כד

ויש לפום ריהטא קושיא גדולה על זה, ישראל הקדימו נעשה לנשמע קודם שבאו לדביקות הגדול שעלו למדריגת הנבואה בעת קבלת התורה. וכשבאו לדביקות הגדול הפכו להקדים נשמע לנעשה, כדכתיב פרשת ואתחנן (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו, אתמהה. הענין, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כא, א), ושכר מצוה היא מצוה (אבות ד, ב), דהיינו רוחניות המצוה והשגחתה. ועשיית המצוה נקרא מעשה, ורוחניות נקרא תלמוד. וזהו ענין של נעשה ונשמע מצדינו, ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו) בעולם הזה שהוא עולם המעשה, ועולה ההתעוררות מלמטה למעלה ומתדבק המעשה ברוחניות המעשה דהיינו נשמע, כי במעשינו אנו מתקנים שמו הגדול בסוד (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם, שכתבתי למעלה. ואח"כ מצד הקדוש ברוך הוא שהוא יתן השכר, אזי מוקדם נשמע לנעשה, כי יפתח המקור סוד רוחניות המצוה והשקה את האדמה (בראשית ב, ו), הוא האדם שיקבל השכר ההוא. ואז מן נשמע יגיע לנעשה, רצוני לומר, כי כששפע הברכה יורד ממקום נשמע, ע"כ מהשפעה הדקה היורדת מלמעלה נתעבה קצת ברדתה זה נקרא נעשה. גם נעשה זה פרושו תיקון הדבר, כמו שפירש רש"י (בראשית א, ז) ויעש אלקים את הרקיע. על כן בקבלת התורה שהיו ישראל במדריגה עליונה וראו עולמם בחיים מדוגמת עולם הבא, הקדימו נעשה לנשמע. וזה (דברים ה, כב) ועתה למה נמות, כי תכלית המיתה היא לבא לעולם הבא למדריגת נשמע, ועתה שבאנו לזה אין צורך למיתה. אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומתנו (שם). אמרו לשמוע, ורצונם בזה אם יהיה תוספת סוד שמיעה לנו במיתתנו יותר ממה שיש לנו עתה, אזי ומתנו, מרוצים אנו למיתה. וקרוב לזה פירש הר"מ אלמושנינו ז"ל:

בצאת ישראל ממצרים ציוה הקדוש ב"ה תפילין של יד נגד הלב, ותפילין של ראש בין העינים, וכבר כתבתי (עי' תושב"כ פ' במדבר-נשא-בהעלותך תו"א ד"ה ומה שהזכיר) בשם הזוהר (ח"א כח, ב) שסוד (בראשית ג, כא) ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, הם התפילין של יד ותפילין של ראש. ולעתיד לבא יהיו אור. וכשקילקלו בעגל, התחילו לתקן במשכן. על כן תלה (שמות לה, כב) בנדיב לב, (שם לא, ו) וכל חכם לב. ואהרן שקיים (שם ד, יד) וראך ושמח בלבו, זכה לחש"ן, היפך נח"ש שהביא קילקול לעולם באמצעית אשה. ואף לאחר כור הברזל לא היה כח שתהיה הגאולה מצד הזכר, ומאחר שעדיין לא נתעטרו בתורה ובמצות על כן לא נתקיים (בראשית א, כח) וכבשוה לעולם הנקיבה, ולא היתה מגעת הגאולה אלא עד כח הנקיבה דהיינו מצד השכינה שהיתה עמם בגלות כמו שכתוב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ועיין בפרדס בשער השערים שלא היתה הגאולה כי אם מצד המלכות. וזהו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) כל השירות בלשון נקיבה. והיה ראוי ליתן במתן תורה, אלא שגם שם נאמר (דברים ה, כד) ואת תדבר אלינו, התשת כח כביכול כנקיבה, ואז התחיל התשות עד שיצא מכח אל הפועל בעשיית העגל ששמטו רגל אחת מטטרמולין שראו בעת מתן תורה, וחשבו מחשבה רעה כדאיתא בדברי רז"ל (שמו"ר מב, ה) שאמר הקב"ה למשה אתה רואה ראייה אחת כו', ואז חזר העולם לגמרי לקילקול ונגזר שיעבוד מלכיות, כי לולא זה אמרו רז"ל (שמו"ר לב, א) חירות ממלאך המות חירות ממלכיות, ואף הגאולות שהיו בכל עת בלשון נקיבה מיוסדות, כי לא היתה הגאולה רק שהיו מוסיפין כח בנקיבה של מעלה כביכול שכינה בגלות:

ולא זו בלבד, אלא שכל ישראל כשקיבלו את התורה בהר סיני ביקשו ללמוד אותה דוקא מפי משה, כמו שכתוב (דברים ה): "קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳". ואמנם משה התנגד לזה, וטען כי יפה היה להם ללמוד מפי הגבורה ולא ממנו (ראה רש"י שם), אבל הקדוש ברוך הוא השיב לו: "הטיבו כל אשר דברו". הרי לנו, עד לאיזו מדריגה הגיע משה רבנו ע"ה, שמלבד שידיעתו בתורה היתה כה עצומה, שישראל לומדים את התורה מפיו כאילו היו שומעים מפי הקדוש ברוך הוא, נעשתה התורה בגלל מסירות נפשו עליה, ממש משל משה, ואומרים לישראל: "זכרו תורת משה עבדי".