מוסר על דברים ו:ד

מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו). יבאר הכתוב הזה מעלת החושים וידוע כי כפי מה שתגדל מעלת החוש על חברו כן יגדל חיוב האדם שיעבוד בו את הש"י כי בידוע שהגוף היכל הנפש שוכנת בתוכו כמלך בהיכלו ומרחפת על הגוף גם כן וזה כדמיון הבורא ית' שהוא בתוך העולם וחוץ לעולם כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו. ומנפלאות יצירת האדם שפתח בהיכל הזה חמשה שערים אל העולם והפקיד על השערים ההם חמשה שוערים מעבדיו הנאמנים. השערים הם כלי החושים ואלה הן העינים. והאזנים. והאף. והלשון. והידים. השוערים הם החושים המשתמשין בהן. ואלו הן חוש הראות. וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם. וחוש המישוש. אשר בהם שלימות ההיכל ומעלתו והמלך שלמה שבח את עצמו בהן. הוא שאמר (קהלת ב) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני. כי לא היה מלך לפניו ואחריו בהשגת תענוג החושים כמוהו וכענין שאמר (שם) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם. מעלת הראות גדולה ואמנם מעלת השמע גדולה יותר כי כח השמע הוא יותר זך ודק מכח הראות, וזה שאמרו ז"ל (ב"ק פ"ח פה ב) סימא עינו נותן לו דמי עינו. חרשו נותן לו דמי כולו. וכן מצינו בהקב"ה שהקדים חוש השמע לחוש הראות הוא שאמר או חרש או פקח או עור. ויהיה ביאור הכתוב לפי זה שמועה טובה תדשן עצם מלבד שכח השמועה טובה משמחת את הלב כמאור העין עוד יגיע ממנה תועלת אחרת שהיא מדשנת את הגוף, והזכיר עצם לפי שהעצמות יסודות הגוף, וכן מצינו במשה רבינו שהזהיר לישראל בשתיהן והקדים שמיעה לראיה אמר (דברים ו) שמע ישראל ואח"כ אמר (שם יא) ראה אנכי נתן לפניכם. וכן ישעיה הקדים השמיעה ואמר (ישעי' לג) אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. החושים הנכבדים הללו כלן הם באבר הראשון שהוא מבחר מקומות הגוף ועליונו מלבד חוש המישוש שהוא מיוחד לידים ומתפשט בכל הגוף וגם בראש ואינו כי אם בהרגשת דבקות גוף בגוף, והחושים הללו ג' מהם רוחנים חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח. ושנים מהם גופנים והם חוש הטעם וחוש המישוש. וחייבה החכמה להיותם כן כדי ללמד כי הכונה בבריאת האדם להיות חלק השכל רב ומתגבר על חלק הגוף. ומרוב מעלת ג' החושים רוחניים הללו תמצא שייחס אותן הכתוב אל השי"ת והוא שאמר (שמות ג) וירא ה' כי סר לראות. (דברים א) וישמע ה' את קול דבריכם. (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחוח. ובשני חושים הנשארים שהם גופניות לא מצינו אותם מיוחסים לשם ית' כי לא תמצא ויטעם ה' וימשש ה'. וה' חושים הללו אנו משתמשין בכל פעולותינו וענינינו ומסכימי' עליהם עם השכל הנטוע בנו ואין אנו רשאים ליהנות באחד מהן בלא ברכה. וכן אמרו ז"ל (ברכות פ"ו ד' לה ב) כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו וגו'. חוש הראות מצינו הרבה דברים שתקנו רז"ל לברך על חוש הראות והם (הרואה דף נט ב') הרואה חמה בתקופתה לבנה בחידושה והרואה חבירו לאחר י"ב חדש והרואה את הים הגדול והאי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזא אלני דמלבלבי בכל אלו חייב לברך, ומזה תקנו לנו ז"ל ברכת יוצר המאורות לאמרה בכל יום לפי שהשמש מתחדש וזורח בכל יום ומי שבנה בית חדש וקנה כלים חדשים שנתחייב לברך שהחיינו הכל נמשך אחר חוש הראות. חוש השמע גם בזה תקנו רז"ל לברך והוא שאמרו על שמועה טובה מברך הטוב והמטיב. ועל שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת. חוש הריח גם בזה תקנו לנו רז"ל לברך על ריח טוב על הפירות. כגון האתרוג והתפוח ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ועל העשבים הטובים כגון חבצלת שקורין רוז"א בורא עשבי בשמים. ועל ההדס בורא עצי בשמים. ועל המור והוא המוסק"א בורא מיני בשמים, חוש הטעם גם בזה תקנו לנו ברכות אם הוא פרי האילן בורא פרי העץ אם הוא פרי המתגדל מן הקרקע בלא אילן בורא פרי האדמה. ואם גדולו מן הקרקע ואינו פרי כגון ירקות מברך שהכל, חוש המישוש לא תקנו ברכה בזה לפי שאין לחוש הזה חלק בשכל כי כלו גופני הפך השכל וע"כ לא תקנו לברך אלא על פעולות החושים שיש לשכל חלק בהם:

ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז׳:ו׳). דבר ידוע כי הדעות האמתיות כגון דעת אמונת חדוש העולם ודעת ההשגחה הפרטית במין אדם וכן דעת שהשכינה דבקה בישראל הדעות האלהי וכיוצא בהן לא תשלמנה כי אם בפעולות שיעשה האדם בידים ועם הפעולה תהיה הדעת ההיא קבועה בלב, דעת אמונת החדוש צריכה לפעולה והיא מצות השבת שעם הפעולה ההיא תשלם פעולת אמונת החדוש, וכן דעת ההשגחה הפרטית הדבקה במין אדם צריכה לפעולה והיא מצות המזוזה שמתוכה יתבאר לאדם ענין השמירה וההשגחה העליונית הפרטית המקפת את האדם, ושאין העולם השכל נמסר לכחות העליונים כדעת חכמי המחקר. וכן דעת רז"ל שהשכינה דבקה בישראל צריכה לפעולה והיא מצות התפילין כי מצות התפילין אות היא שהשכינה דבקה עמנו ושהיא מקפת כל הקצוות, וכדי שתהיה הדעת הזאת רשומה בלבבות נצטוינו לעשות בזה פעולה שתהיה זכרון לאותותיו ולמופתיו אשר הגדיל לעשות עמנו, ושנניח אותו זכרון בשני איברים המיוחדים שהם שרשי המחשבה ועיקרי כל הפעולות והן הלב והמוח, ושיהיי רצועות התפילין מקיפות את הראש ולכך נקראו התפילין טוטפות שהוא לשון פאר ותכשיט מלשון החכמים שאמרו ולא בטוטפת שהוא לשון פאה פרק במה אשה יוצאה (שבת דף נז) כי הוא התכשיט שהאשה מתקשטת ומתפארת בו, וזה להורות שאנו עם מקבלי התורה מתפארים בשכינה שבה תפארתנו כענין שכתוב (תהילים פ״ט:י״ח) כי תפארת עזמו אתה. והשכינה ג"כ מתפארת בנו כענין שכתוב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר. וכדי להודיע על גודל הפלגת הדבקות הוצרכו חכמי האמת לומר שהקב"ה מניח תפילין, ילמדו דעת את העם כי כשם שאנו עמו וצאן מרעיתו מתפארים בו בסיפור יחודו ונפלאותיו ומופתיו שעשה עמנו במצרים, כן הוא יתברך מתפאר בנו ומספר יחודנו שאנחנו גוי אחד בארץ מיוחד לחלקו, והוא שדרשו בפ"ק דברכות (דף ו) בתפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד, ומקשי שם ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל אין דכתיב (דברים כח) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום א"ל הקב"ה לישראל בני אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר (שם ו) שמע ישראל ה' אלהינו וגו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. נמצאת למד כי כונת התפילין בנו גם בהקב"ה הכל ענין אחד ורמז א', כי בנו הם אות על יחודו ובהקב"ה הם אות על יחודנו שהוא יתברך מתאחד עמנו גם אנחנו עמו וצאן מרעיתו, ואם כן פעולת מצות התפילין כדי לאמת הדעת ההיא שהשכינה דבקה בישראל. ולכך תמצא במצות התפילין רמז לשכינה והוא השי"ן שאמרו עליה חכמי האמת שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:

וּבְצֵאתוֹ מִבֵּיתוֹ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! חוּסָה נָא עָלַי, לְמַלְּטֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע וְכָל כַּת דִּילֵיהּ, אָמֵן". אוֹ יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד', עַד 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ' (דְּבָרִים ו, ד־ט), וְאָז יִמָּלֵט בְּאוֹתוֹ יוֹם מִכָּל עָווֹן וְאַשְׁמָה.