מוסר על דברים ז:יא

על זה פירשתי ענין (ב"ב כה, ב) שלחן בצפון מנורה בדרום, דכתיב (שמות כו, לה) ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן, תלה המנורה בשלחן, ולפי פשוטו שהמנורה חשובה מהשלחן, איפכא הוה ליה למתלי. אמנם בנסתר הוא להיפך, שולחן מלכים רומז למלכות האמיתי, כל ישראל בני מלכים, והוא דיבוקינו בה' אלהינו לעולם הבא בנצחיות, והוא בצפון מה רב טובך אשר צפנת. ומנורה רומז על קיום התורה והמצות נר מצוה ותורה אור, ענין (דברים ז, יא) היום לעשותם. וזהו שאמר טוב שם, הוא מלכות, (דה"א יז, ח) ועשיתי לך שם כשם הגדולים. גם שם ראשי תיבות שלחן מלכים, הוא טוב משמן טוב שהוא המנורה:

ואיתא שם עוד בגמרא (ב"ק ט, ב), בעי רב אשי, שליש מלגיו, או שליש מלבר. תיקו. במערבא אמרי משמי' דר' זירא, עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה. פירש רש"י עד שליש משלו, דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא, שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן (ע"ז ג, א) היום לעשותם (דברים ז, יא), ולא היום ליטול שכרם. מכאן ואלך מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו, עכ"ל. ורצה לומר על שליש הוא מחסר ממון שלו, ושכר מצוה תהיה לו לעה"ב. ומה שמוסיף על השליש, זו ההוספה לא תהיה חסר מממונו, רק הקב"ה יפרע לו, על דרך (ביצה טו, ב) לוו עלי ואני פורע, והקרן קיים גם כן לעה"ב. וכתבו הפוסקים דהא דאין מחויב לוותר בשביל מצוה עוברת הון רב, וגם לא יוותר יותר מחומש, זהו בקיום מצות עשה. אבל לעבור על לא תעשה שהוא בקום ועשה, את כל הון ביתו יתן ולא יעבור:

כֵּן, אָחִי, הֲלֹא הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא יוֹמֵי דְשׁוּקֵי (יום השוק), שֶׁבּוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לִקְנוֹת סְחוֹרָתוֹ שֶׁיְּחַיֶּה בָּהּ אֶת נַפְשׁוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו הָאֲרֻכִּים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, וְאִם עַכְשָׁיו, בְּיוֹם הַשּׁוּק, יִתְנַהֵג בְּעַצְלוּת וְיִשְׁבֹּת מֵעֲבוֹדָתוֹ, הֲלֹא תִּגְוַע נַפְשׁוֹ בָּרָעָב בָּעוֹלָם שֶׁיִּחְיֶה בּוֹ חַיֵּי עַד, וְזֶה שֶׁאָמַר: וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי? וְכֵן כָּתוּב בְּקֹהֶלֶת (ט' י'): "כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה", הַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה בַּעֲצַלְתַּיִם מְלַאכְתֶּךָ, וְרַק עַד שֶׁכֹּחֲךָ מַגִּיעַ עֲשֵׂה, כִּי רַק עַכְשָׁיו הוּא זְמַן הַמַּעֲשֶׂה, וְאֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְגוֹ' כַּשְּׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה, כִּי כְּבָר נִפְסְקָה כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם, וְרַק מֵהַמּוּכָן לוֹ מֵעֲמָלוֹ בִּימֵי חַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה יְחַיֶּה שָׁם אֶת נַפְשׁוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ערובין כ"ב.): הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם, וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, וּמָחָר רַק לְקַבֵּל שְׂכָרָם.