מוסר על דברים ז:כה

המצוה תכ"ח מתרי"ג מצות, שלא להנות מציפוי נעבד ולא מאחד מתכשיטי עבודה זרה, שנאמר (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם.

פסח בחינת היה, שהוא קדמון לכל, וכל האלילים אין כנגדו. וזה נרמז בפסח שהושפל שר ואלהי מצרים שהוא הבכור והגבוה מכל השרים, כמו שכתבתי למעלה. וכמו שכתב הטור (או"ח הל' פסח תל) בענין הטלה שקשרו בכרעי מטותם. ובזוהר האריך בזה בפרשת פנחס כי מתחלה היה תפוש ד' ימים בתפישה של ישראל, ואחר יום ד' הוציאו אותו לשחיטה ואחר כך דנו אותו באש בצלייתו לקיים מה שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. וצוה הקב"ה שלא יאכלו נא ממנו כדי שלא יאמרו המצרים שמכח תאוה שמתאוים לאלהותינו הם ממהרים ואוכלים אותו נא ולא מבושל, דאם היו מבשלין אותו היה גנוז בקדירה ולא היו רואים אותו, אלא נצטוו לאוכלו צלי שאז הוא מגולה וריחו נודף כדי שיראו המצריים. והיה ראשו על כרעיו וגו', כדי שיוכר שהוא טלה. והיה אסור בשבירת עצם, כדי שיהיו העצמות שלימות מושלכות בשוק לראות אותם כו'. הרי לך שבזה נתבטלו כל אלהי העמים, ואז נודע כי יש סיבת הסיבות קדום בלי שיעור הממציא כל זה, וזה בחינת היה:

ובזוהר (עי' ח"ב לט, ב) בענין (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות נתבאר, כי אמר הקב"ה לישראל קחו עבודה זרה שלהם בתפיסה ג' ימים, וביום רביעי הוציאוהו לדין לשחוט, ויראו המצריים היאך אתם תופסים אותו ודיינום ויהיה להם קשה מכל המכות שעבר עליהם. ואח"כ תדנוהו באש צלי ולא מבושל, כענין שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. ולא מבושל, שלא יהיה כדבר הטמון ומכוסה ולא יהיה ריחו נודף, אלא יהיה צלי בפרהסיא וריחו נודף. ועוד על ראשו ועל כרעיו, שלא יאמרו שהוא חיה או דבר אחר, רק שיכירוהו שהוא עבודה זרה שלהם. גם לא יאכלו דרך תאוה, רק על השביעה דרך בזיון וקלון. גם עצם לא ישברו בו, שיראו עצמותיו מושלכין בשוק ולא יוכלו להצילו, ועל זה נאמר (עי' שמות יב, יב) ועשה בהם שפטים וגו', ולפי שמזלם היה טלה לכן היו עובדים לשה, ונתבאר עוד מזה בפרשת פנחס: