מוסר על דברים טו:ח

כל מי שהולך אחר לבו ועיניו בענין האיסור יקראנו הכתוב זונה כי הוא מגביר את יצרו וחוטא כבא אל אשה זונה. ומזה אמר איוב (איוב לא) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו'. אפי' בהבנת לב כלומר אפי' במחשבה, ומה שהזכיר בתולה ק"ו לאשת איש ומזה אמר (ישעיה לג) ועוצם עיניו מראות ברע. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ד) עיניך לנכח יביטו וגו'. וחוש השמע מתחלק גם כן לב' חלקים טוב ורע, החלק הטוב נצטוינו לשמוע דברי תורה ולשמוע מוסר החכמים וזהו שאמר שלמה (שם כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וכתיב (שם טו) אוזן שומעת תוכחת חיים, החלק הרע שמיעת דברי רכילות ולשון הרע ומזה אמר ישעיה (ישעיה לג) אוטם אזנו משמוע דמים, והוא הדין שאסור לשמוע מיני הזמר והניגון והשחוק שכל זה אסור מדין התורה מפני שטבע הבשר קל להתפתות בענינים אלו ומטרידים האדם מן התורה והמצות ומלעשות הפעולות הרצויות והנבחרות. חוש הריח ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הריח הטוב בענין המצוה, וכמו שתקנו רבותינו ז"ל בענין הבדלה בורא עצי בשמים, וכענין שאמרו לברך על המוגמר שהיה מנהגם לדשן עצמם על השלחן בריח הטוב בענין המצוה. וכמו שתקנו רז"ל כדי שיברך המברך את השי"ת מתוך הנאת הריח שהנפש נהנית ממנו, וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ח דף נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה' אלהיכם זו ברכה. החלק הרע הריח הטוב בעבירה כגון ריח של ע"ז שהוזהרנו ליהנות ממנו. חוש הטעם ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הוא שנצטוינו לאכול מצה בליל הפסח ולברך עליה, וכן בליל סוכות לאכול כזית בסוכה בלילה הראשון מגזירה שוה חמשה עשר חמשה עשר. ונכלל בחוש זה שיאכל אדם מה שיתאוה מן המותר לקיים גופו וכענין שכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, והחלק הרע שהוזהרנו מלאכול המאכלים האסורים, ונוסף גם הוא עוד על האסורים שלא נמשך אחר המותר ביתרונות מחריב גופו ונפשו ואיהו דאפסיד אנפשיה, וכן אמר שלמה (שם ו) משחית נפשו הוא יעשנה, והזהיר עוד (שם כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, ואמר עוד (שם כ) לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם, ביאר הכתוב כי היין מוליד שלשה עניינים, דברי ליצנות זה לץ היין כלומר איש היין ואף אם לא ידבר ליצנות יהיה הומה כלומר ירבה לדבר ריבוי דברים וכל שכן שאי אפשר לקבל חכמה לעולם, ודרשו רז"ל שלשה דברים הן מעוטן יפה ורובן קשה ואלו הן יין תשמיש ושינה, חוש המישוש גם כן שני חלקים טוב ורע והחוש הזה מיוחס לידים, החלק הטוב שישתמש בהן במלאכתו וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ק דף ח) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דבירא שמים כתיב (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' ובנהנה מיגיעו כתיב (שם קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ונצטוינו מן התורה שיפתח אדם את ידיו במתן הצדקה לעני שנאמר (דברים טו) פתוח תפתח את ידך לו, וכן אמר שלמה (שם לא) כפה פרשה לעני, ואמר עוד (משלי כא) מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה, ביאר הכתוב כי הנותן בסתר זה מבטל האף וזה מביא חמה, והחלק הרע שהוזהרנו לאסור הידים שלא יגע אדם בדבר אסור כגון באשתו נדה אפילו באצבע קטנה, וכן שלא יגע במה שאינו שלו, ושימנע עצמו מן האונאה והגזל ומליקח שוחד, וכן אמר הנביא (ישעיה לג) נוער כפיו מתמוך בשחד, בכלל חוש המישוש המיוחס לידים, הרגלים, והוא גם כן שני חלקים, החלק הטוב הוא שנצטוינו לרוץ לדבר מצוה שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכתיב (שם ו) ונדעה נרדפה, נתחייב אדם מן הכתובים הללו שירוץ לכל דבר מצוה לבית הכנסת, לבית המדרש, ללוות את המת, לבית הקברות, לחברת החכמים, וכענין שאמר הכתוב (משלי יג) הולך את חכמים יחכם, לכל דברים אלו יתחייב לרוץ וללכת אפילו למרחוק ואין צריך לומר אל מקום קרוב, וכענין שכתוב (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו פירוש בקש שלום בתוך העיר ורדפהו מחוץ לעיר אפי' למרחוק, והחלק הרע הוא שהוזהרנו שלא ילך לדבר עבירה שכל מי שמשתמש ברגליו לדבר עבירה עליו הכתוב אומר (משלי יט) ואץ ברגלים חוטא וכתיב (שם ח) רגליה יורדות מות, ולכן הוזהרנו בפעולת הרגלים שלא ללכת בחברת הרשעים, ולכן אמר דוד (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ואמר שלמה (משלי א) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם, וכ"כ על פעולת הרגלים (תהלים מט) עון עקבי יסבני, הא למדת שחייב אדם להשתמש בחושיו במעשה המצות ולאסור ולקשור אותם במעשה העבירות שהרי קיום התורה כלה וביטולה תלויין בחמשה חושין הללו, כי ע"כ היו חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה פעמים אור שבפ' בראשית, כי תבנית האדם וצלמו בכל האיברים שבו המיוחדים והכפולים ובכללם השערים אשר נתמנו עליהם השוערים הכל דוגמא וציור לענין מכוון של מעלה, ומפני שחמשת חושין הללו הנמצאים בראש הם שלמות הגוף שהוא ההיכל לנפש ותכלית מעלתו והם כנגד חמשה אורים של מעלה ע"כ גינה הכתוב לע"ז בחסרונן כי כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותה מה כחה וגבורתה להושיע ומה יאמרו לאלהיהם בעת צרתם קומה והושיענו, והוא שהזכיר משה רבינו הארבעה ואמר (דברים ד) אשר לא ישמעון ולא יראון ולא יאכלון ולא יריחון, ובא דוד והזכיר הה' ואמר (תהלים קטו) ידיהם ולא ימישון:

בעון השבועה העולם חרב והיישוב מתמוטט והפירות לוקין, שכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו כ״ד:ה׳-ו׳) על כן אלה אכלה ארץ וגו'. וכתיב בתריה אבל תירוש אומללה וגו' וכתיב (שם) שבת משוש תופים וגו'. והנה בכלל זהירות בשבועה להזהר בהקדשות וכל עניני נדרים ונדבות, כי כשאדם נהנה מן ההקדשות ומועל בהם הרי זה עון פלילי והוא סבת מכשולות רבים, על זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ׳:כ״ה) מוקש אדם ילע קדש. וענין נדרים מצות עשה שבתורה שנא' (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור וגו'. וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ס״ו:י״ד) אשר פצו שפתי ודבר פי. כי מי שמתנדב על חתונתו או על חליו או על מקרה שאירע לו ואינו משלם הלא זה מכשול ועון פלילי. והאומר אשנה פרק זה או מסכת זו הרי זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל והוא הדין בכל דבר מצוה שהדבור בעלמא בדבר מצוה הוא כנדר גמור, כ"ש כשהוא מתנדב דבר מצוה בתוך קהל שהוא צריך להשלים שאם לא כן הרי זה מתת שקר וכתיב (משלי כ״ה:י״ד) נשיאים ורוח וגשם אין וגו', ועוד שהוא גזל בידו ונמצא גוזל את ההקדש, ואם הוא מאמת דברים ומשלים נדבתו מביא גשמים לעולם שכן דרשו רז"ל בפסוק (שמות ד) אהיה אשר אהיה אמר הקב"ה כמו שאתה הוה עמי אני הוה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה שנא' (דברים ט״ו:ח׳) פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנא' (שם כח) יפתח ה' לך, הרי שהזכיר כאן בפירוש שבזכות הצדקות הגשמים מתרבין:

כלל העולה, לעשות דבר יום ביומו מה שרומז, הן על פשוטו, דהיינו יום א' מורה על אחדותו יתברך, לקבוע בלבו אחדותו ית' להיות יראתו על פניו תמיד.^הגה"ההרי ד' רוחות ומעלה ומטה רומזים לשני כללים גדולים, יתן עיניו למטה ולבו למעלה:
האחד הענוה יתירה, שאף אם עושה הרבה ידמה בעיניו למועט. בתורה תנן במסכת אבות (ב, ח), אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. תשובה, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד. תפילה, (שם קב, א) תפילה לעני כי יעטוף, יתפלל כדל. מבקש [כ]משה רבינו ע"ה, (דברים ג, כג) ואתחנן, מתנת חנם. צדקה, אמר דוד (דה"א כט, יד) כי [ממך הכל ו]מידך נתנו לך. (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה וכו':
השני לבו למעלה, יעשה הכל לשמו ית', לא מיראה רק מאהבה, וזהו עבודה האמיתית, וכל זה נרמז באלפא בית"א דרדקי בפרק הבונה (שבת קד, א), אמרי ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותייהו. אלף בית, אלף בינה. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. מאי טעמא פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטיה כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דדלית מגימל, דליתן ליה בצינעא כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה' ו', זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל, ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן פשוט, נאמן כפוף. ס"ע, סמוך עניים. לישנא אחרינא, סימנין עשה בתורה וקנה אותו. פ' כפופה פ' פשוטה, פי פתוח פי סתום. צדיק כפופה וצדיק פשוטה, צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט. הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש. קוף, קדוש. רי"ש, רשע. מאי טעמא מהדר תגי' (לפנינו; אפיה) דקוף מרי"ש. אמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע. ומאי טעמא מהדריה תגיה דקוף לגבי רי"ש. אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותו. ומאי טעמא כרעיה דקוף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל, וליעול בהך. מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, לטהר מסייעין לו. שי"ן, שקר. תי"ו, אמת. מאי טעמא שקר מקרבא מיליה, אמת מרחקא מיליה. שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעא קאי, ואמת מלבן לבוניה. קושטא קאי, שיקרא לא קאי:
אלף בינה היא תורה. ג' פונה לד', כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, שצריך האדם להשכיל ולהתבונן מי שהוא דל, כי לפעמים יש כמה עניים חשובים ואינם מגלים את עצמם, על כן צריך להשכיל ולהתבונן על אדם כזה לראות מנין ומאין לו. ומצוה על הדל המוכרח לקבל להמציא עצמו, כהא דתנן (ירושלמי פאה לז, ב) הצריך ליטול ואינו נוטל, כשופך דמים. ה"ו זה שמו של הקב"ה היא התפילה, מפני מה ישראל אין נענין, שאינם יגיעים להתפלל בשם (עי' פס"ר כב, יב). אמרו רז"ל (ברכות כט, ב) לעולם לשתתף אדם בהדי ציבורא, להתפלל בלשון רבים. כלומר, לא יאמר אלהי יחנני רחמני וכיוצא בזה, רק ירגיל תמיד בכל התפילות ובקשות לומר בלשון רבים ולהוסיף אותיות נ"ו, דהיינו שיאמר אלהינו רחמנו גואלנו וכיוצא בזה. וכתב האלהי מהר"ם קורדוירא, כל נ"ו המורה על רבים, לדעתינו הרמז בתפארת ומלכות שאנחנו בני ישראל נשמותינו בסוד נ"ו, ותפארת נ' כפופה במלכות והשרשים והענפים הכל ענין אחד, וכל מה שאנחנו מתפללין הוא בסוד נשמתינו החקוקה שם, וע"י אנו פועלים בכוונתינו למעלה בספ"ר בשער הנשמה, עד כאן לשונו. הרי ה"ו סוד נ"ו וק"ל:
זן לחמו בלחמי מזון הנפש פשט תורה התמימה כו', חן לויית חן הם לראשך ע"י צדקה מטיב עמו בעולם הזה אוכל פירותיהן יש מפזר ונוסף, וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב, ג), אני בצדק כו' (שם יז, טו). הקרן קיים לעולם הבא, זהו ירושה. התפילה נעשית כתר פלפול שלי תפילת רבים כו', כמו שעושה כתר, כך נעשה לו כתר ועטרותיהן כו'. קוף ריש, מוזכר שם תשובה. אח"כ חוזר ופורט, סמוך עניים, הענין כי מזה מעלה גדולה שלא יבא לידי צדקה, עשה סימן מעלה גדולה וגדר לזכירת התורה. אח"כ מזכיר המעלות ללמוד וללמד, מאמר פתוח, כי פתוח כו' (דברים טו, ח). נאמן כפוף כו' צדיק כפוף כו', מדת ענוה, עיניו למטה עבודה אמיתית לשמו זהו אמת, אבל לשם עצמו זהו שקר. ואמת יש לו רגלים, עומד ומהלך על רגליו, ונתתי לך מהלכים בין העומדים (זכריה ג, ז). שקר מקרבין מיליה, כמו שכתב החכם רמ"ק, העובד לשם עצמו שכרו מתקרב בזה העולם, והעובד לשמו ית' שכרו צפון כו': יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד"ה והרוצה להזדווג). אח"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):