מוסר על דברים טו:יא

וידוע כי יש בדבר פעמים רבים בענין מניעת הזמנת הפרנסה לצדיקים וכתב בזה החכם הגדול רבי בחיי בן בקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחיבר וזה לשונו, דע כי הפנים שבעבורה ימנע מן הצדיק הזמנת מזונותיו וטרפו עד שיטרח עליו ויבחן בו אפשר שיהיה לעון שקדם לו התחייב להפרע ממנו כענין (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם. ויש שיהיה דרך התמורה בעוה"ב כמו שאמר (דברים ח) להטיבך באחריתך, ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת השם כדי שילמדו בני אדם ממנו כענין איוב. ויש שיהיה ליישב אנשי דורו ויבחנהו השי"ת בעוני ובריש וחלאים להראות חסידותו ועבודתו לשם ית' מבלעדיהם כמ"ש הכתוב (ישעיה נג) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. ויש שיהיה מפני שאינו מקנא לשי"ת לקחת הדין מאנשי דורו כמו שידעת מענין עלי ובניו שאמר בהם בכתוב (שמואל א ב) והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם, אבל טובת הבורא יתברך על הרשע יש שיהיה בעבור טובה שקדמה לו יגמלהו השי"ת עליה בעוה"ז כמו שאמר (דברים ח) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואמר בו התרגום ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון, ויש שתהיה על דרך הפקדון אצלו עד שיתן לו ה' יתברך בן צדיק שיהיה ראוי לה כמו שאמר (איוב כז) יכין וצדיק ילבש. ואמר שלמה (קהלת ב) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואפשר שתהיה הסבה גדולה שבסבות מותו ורעתו כמו שאמר (שם ה) עושר שמור לבעליו לרעתו, ואפשר שתהיה להאריך לו הבורא עד שישוב ויהיה ראוי לו כמו שידעת מענין מנשה, ויש שתהיה לחסד שקדם לאביו והיה ראוי להטיב לו בעבורו כמו שנאמר (מלכים ב י) ליהוא בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל ואמר (משלי כ) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו ואמר (שם לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ויש שתהיה לנסות אנשי התרמית ומצפוניהם הרעים כשהם רואים זה ממהרים לסור מעבודת הש"י וחשים להתרצות אל אנשי הרשע וללמוד ממעשיהם ויתברר הדבר לאלהים ויראה הנאמן בעבודתו וסבלו עד ששולטים בו ומביישים אותו ומקבל שכר מהש"י על זה כמו שידעת מענין אליהו עם איזבל וירמיהו עם אנשי דורו ע"כ. ולכך יצטרך אדם שיהיו עיניו תלויות תמיד אל ה' שיספיק לו פרנסתו ושיטריף אותו לחם חקו והמלך שלמה שאל זאת הוא שאמר (שם ל) הטריפני לחם חקי. ואע"פ שלחם חקו של שלמה היה עושר רב והון עתק בכל יום אעפ"כ אותו לחם חקו היה הכרחי לשלמה מצד מלכותו כמו לחם חקו של אחד משאר בני אדם השפלים. ועוד כי מדת העוני נמצאת בבריות כענין שכתוב (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ודרז"ל לעולם יתפלל אדם על מדה זו שאם לא בא הוא בא בנו ואם לא בא בנו בא בן בנו שנא' (שם) כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. והבוטח הזה המשליך יהבו על השי"ת צריך הוא שיחשוב כי מי שמטריף ומפרנס את העוף באויר והאפרוח בתוך הביצה שאין שם מקום ודרך לעבור המזון ואעפ"כ אין הפרנסה מנועה ממנו בחסד השי"ת על אחת כמה וכמה שיפרנס את האדם שיש בו נפש שכלית וההשגחה בו פרטית מצד שכלו ולא ימנע ממנו הפרנסה, וכך אמר הכתוב (תהלים לד) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכתיב (שם קיא) טרף נתן ליראיו. ואין צריך לומר אם הבוטח דר ביישוב אלא אפי' היה דר במדבר שם יזמין לו הקב"ה פרנסתו שכן מצאנו באליהו שנתן לו הקב"ה פרנסתו במדבר ע"י עופות הוא שכתוב (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב. וכיון שכן חייב אדם שיתלה בטחונו בהקב"ה בענין הפרנסה, ובשעה שיהיה חסר המזונות ובביתו אין לחם ואין שמלה שיהיה חזק בבטחונו יותר ויותר ממה שהיה בביתו בר ולחם ומזון שיספיק לו כל ימי חייו מתוך הרבוי, כי באותו רבוי אפשר שישלוט בו הפגע והמקרה ולא כן בבטחונו, וישראל במדבר שהיה המן פרנסתם לא היה יורד להם לחדש אחד או לשנים אלא בכל יום ויום, והטעם בזה כדי שיהיו עיניהם נשואות להקב"ה בכל יום וכדי להרגילם במדת הבטחון, וכבר הזכרתי זה באות בי"ת בטחון. ודרשו רז"ל כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה למדונו בזה כי השלם במדת הבטחון יש לו לחשוב בבטחונו של הקב"ה ואין לו לחוש מה יאכל ביום מחר כי מי שיביא יום מחר ויוציא חמה מנרתקה הוא יזמין לו פרנסתו ויתן אליו אכלו בעתו. וכן דרשו זכרונם לברכה בכתובות ריש פרק מציאות האשה (דף סז ב) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקב"ה פרנסתו בעתו. ועל זה אמר דוד בכאן השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. וטעם יכלכלך בנחת ולא בצער בכבוד ולא בביזוי כיון שהוא משליך יהבו על הקב"ה, ופסוק מלא היא (משלי י) לא ירעיב ה' נפש צדיק. וכיון שהקב"ה מכלכלו ונותן לו פרנסתו יצטרך שיודה וישבח לשמו בזה ואע"פ שפרנסתו שהוא מתפרנס בה היא בדוחק ובצמצום הלא טוב לו זה מידו של הקב"ה ממה שהיה מתפרנס בה ממנות בשר ודם בריוח והעדפה, וק"ו מיונה שכן דרשו רז"ל (בראשית ח) והנה עלה זית טרף בפיה אמרה יונה לפני הקב"ה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש בידי ב"ו. וענין טרף מלשון מזונות כענין (משלי ל) הטריפני לחם חוקי. ומה שאמרו רז"ל (מ"ק דף כח) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל וכפי משפטי המערכת ושלא תועיל התפלה בהם שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה. אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי כל מה שנגזר במערכת הכוכבים יכול הקב"ה לבטלו כי גם חכמי הכוכבים מודים בכך בטענת שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט והכלל גדול מן הפרט ויכול הוא לבטל כחו, ובכל מה שגזר ממקרי האדם מכח המערכת אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו וכענין שכתיב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה כלו' ברצון בלבד שהקב"ה ממלא כל רצונו בלא שישאל כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה כי שלשתן תלוין במזל והתפלה על המזל, וכן מצינו שניתנו שלשתן בכח התפלה שהוא על המזל. בנים ניתנו לרחל שנאמר (בראשית ל) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. חיים לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. ומזוני לאליהו ולאלישע שמצינו שנתרבו המזונות וניצלו מן הרעב, והרי המאמר הזה לרז"ל הערה על כח התפלה להודיענו כי הם תלוים במזל ולכך יצטרך ריבוי תפלה בהם כדי לבטל המזל בכח התפלה כמו שנתבטל בשלשתם ע"י תפלה. ומפני שבנתינת המזונות נעשה בהם נס בביטול כח המערכה המשילו החכמים נתינת המזונות לקריעת ים סוף, ומפני שקריעת הים היה נס מפורסם וזה נסתר לכך אמרו כקריעת ולא קריעת, וכן אמרו (ערבי פסחים דף קיט) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דכתיב (תהלים קלו) לגוזר ים סוף לגזרים וכתיב (שם) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו:

סיבת השלום ועיקרו הוא היחוד. וסיבת המחלוקת ועיקרו הוא הפירוד כלומר חלוק רצון והשתנות דבר מדבר, ומזה תמצא במעשה בראשית ביום ראשון שירמוז על היחוד לא תמצא בו שום קטרוג ולא שום חלוקה ופירוד דבר מדבר, אבל ביום שני שהוא תחלת שנוי שבו היתה החלוקה בין מים למים משם התחיל המחלוקת ופירוד הרצון והשתנות הענינים והמחלוקת היתה סבת כל מחלוקת וכל חלוק רצון בעליונים וכל חלוק לבבות בתחתונים. וזהו שלא נאמר בו כי טוב כי הטוב נעדר מפני המחלוקת והנה יום ב' היה סבה לכל החולקים שנמשכו אחריו מכחו ועל כן תמצא בכולם קטרוג ופירוד הרצון, ביום שלישי נאמר בו (בראשית א׳:י״א) תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, ביום רביעי קטרגה הלבנה, ביום חמישי הרג את הנקבה וסירס את הזכר, ביום ששי חטאו אדם וחוה וגורשו מגן עדן ומי היה סבת הקטרוג ופירוד הרצון בכל הימים האלה יום שני שהבאים אחריו משכו מכחו והוא היה תחלה להם וסבה לקטרוג. והרי לך מדה זו של שנאת חנם שהיא חלוק לבבות נמשכת מן היום השני שלא נאמר בו כי טוב, וידוע כי בעון מדה זו חרב בית שני שכן דרשו ז"ל בית ראשון מפני מה חרב מפני ע"ז. בית שני שאנו בקיאין בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם. ואמרו במדרש איכה ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) כי רעתכי אז תעלוזי וכתיב (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה: יתחייב האדם שיתרחק מן המדה הזאת כי יש רבים מראין בשפתותיהם שהם אוהבים את חביריהם ויש שנאה טמונה בלבם ויתנכר זה לזה כדי שלא ישמר ממנו, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה (שם כו) בשפתיו ינכר שונא. והזכיר עוד (שם) כסף סיגים מצופה על חרס שפתים וגו' לא אמר כסף מצופה על חרש כי היה נותן חשיבות לאותו דבור אבל אמר כסף סיגים יאמר השפתים הרודפים אחרי הבריות מלשון (בראשית ל״א:ל״ו) כי דלקת אחרי כלומר רודפים לדבר להם חלקות ולבם רעה מבפנים הנה זה כמו כסף סיגים ואין בו תועלת כן המחלוקת הוא מטעה את הבריות וסבור אדם שתוכו כברו ואין בו תועלת באותו דבור כשם שאין תועלת בכסף סיגים. וכבר ידעת כי יואב בן צרויה אחז הדרך הזה שהראה את עצמו אוהב לאבנר ולעמשא עד שהרג אותם וכן עשה ישמעאל בן נתניה לגדליה בן אחיקם עד שהרגו, ומי שמרגיל את עצמו במדה זו בינו לבין חבירו הלא יעשה כן בינו לבין הקב"ה וכענין שכתוב (תהילים ע״ח:ל״ו) ויפתוהו בפיהם וגו'. ואמרו חכמי המוסר מי שזרע השנאה יקצור הנחמה, כלומר שיתנחם, ומפני שהעון חמור מאד החמיר בו הכתוב בלאו ואמר (ויקרא י״ט:י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך שכל שנאת חנם וחילוק לבבות בישראל אין השכינה שורה ביניהם, ולא ניתנה תורה לישראל עד שהיו לב אחד שכן דרשו רז"ל בכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו אבל במתן תורה כתיב (שמות י״ט:ב׳-ג׳) ויחן שם ישראל נגד ההר שהיו בכל המסעות כולן נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל במתן תורה כתיב ויחן שם שהיו כלם לב אחד וזהו שאמר ויחן לשון יחיד, וכן אמר הכתוב (במדבר י״ד:י״א) בכל אותותי אשר עשיתי בקרבו, בקרבם לא נאמר אלא בקרבו כלומר בעוד שהיו לב אחד כי בלתי זה לא היו ראוין לאותות: הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י״ט:י״ז) זו מצות עשה שיוכיח אדם את חבירו, וכפל התוכחות ללמד שלא יספיק לו שיוכיחנו פעם אחת בלבד אלא צריך שיוכיחנו פעמים רבות, וכן (ב"מ פ"ב דף לא) דרשו רז"ל השב תשיב אפי' מאה פעמים. וכן מצינו בכמה לשונות שכתוב בתורה בכפל לשון שדרשו בהן כן כגון (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך. (שם) הענק תעניק לו. (שם) העבט תעביטנו. התוכחת מביאה את האדם לדרך חיים הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ומי שאוהב את התוכחות סיבה לקיום התורה והשונא את התוכחת סיבה לביטולה וקרוב הוא שיכפור ושיהיה נטרד מן העוה"ז והעוה"ב, וע"ז אמר שלמה (שם טו) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר מי שהוא עוזב אורח והוא שבא כנגד התורה לשעה יענש במוסר רע כלו' יהיה נשפט ביסורין אבל מי ששונא תוכחת קשה ממנו עד מאד כי לא יספיק לו שיענש ביסורין בלבד אלא בעונש מיתה ולכך אמר ימות. עיקר קבלת התוכחת שיגיע אדם מזה לתיקון המדות שאם לא כן לשוא יוכיח המוכיח, והנה זה בדמיון החורש שאם לא יגיע לזריעה לשוא יחרוש. וידוע בתולדת האדמה שהיא צריכה שלשה דברים חרישה וזריעה והשקאה וכן הנפש צריכה שלשה דברים דוגמתם נמשלים להם והם התוכחה וקבלת התוכחות ותקון המדות, ולכך ימשלו הכתובים התוכחת לחרישה כי כשם שעם החרישה תשוב האדמה הקשה תיחוח ונוחה כן עם התוכחת ישבר הלב ויכנע וירך עד אשר ישוב נשבר ונדכה. וקבלת התוכחת ימשיל לזריעה שאם הנוכח אינו מקבל התוכחת אין דברי המוכיח מועילים כלום. שהרי עיקר התוכחת אינו אלא כדי שיבא אדם לקבל התוכחות כשם שאין עיקר החרישה אלא כדי שיבא לזריעה כי המוכיח לא יוכיח לעולם כשם שהחורש לא יחרוש לעולם. ותקון המדות ימשילו להשקאה כי עם מה שיתקן אדם מדותיו יצליח בו קבלת התוכחת כשם שעם ההשקאה מצלחת הזריעה. ומהענין הזה הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ב׳:א׳) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, המשיל הנפש לחבצלת ולשושנה שאין הצלחתם אלא ע"י השקאה וזהו לשון השרון והעמק שהם מקומות המים כי שם יצלחו ויגדלו ויקבלו גידול כן הנפש עיקר הצלחתה על ידי תיקון המדות שהן שלמותה כשם שהשקאה שלמות כל צמחי הארץ. ומצינו ישעיה ע"ה שהיה מוכיח לישראל בענין זה, ומביא להם ראיה מן החרישה והזריעה וההשקאה הוא שאמר (ישעיהו כ״ח:כ״ד) הכל היום יחרוש החורש לזרוע וכו'. יאמר וכי החורש על מנת לזרוע לעולם יהיה חורש א"כ מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם לעולם יוכיחו ולא יועילו בתוכחותם וכי לעולם לא יזרע החורש אלא שיחרוש לעולם יפתח האדמה באתים ובכלי המחרישה. וישדד לשון עבודת השדה (שם) הלא אם שוה פניה הלא זה דרך החורש כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע (שם) והפיץ קצח מין אוכל הוא. ושם חטה שורה ואם בא לזרוע תבואה כך היה מנהגם זורע חטים באמצע החרישה והשעורים זורע סביב להם לסימן, והכסמת זורע על כל גבולי השדה ומצדדיו, חטה שורה לשון שררה וגדולה זורעה באמצע ונראית שורה על הכוסמת והשעורה, ויסרו למשפט כל מין ומין זורע במשפט וכפי המנהג, מכאן ואילך אלהיו יורנו לשון יורה ומלקוש, כלומר אחר שאדם עושה את שלו מה שבידו אף הקב"ה עושה את שלו שנותן המטר בעתו והרוה את הארץ והולידה והצמיחה, כי לא בחרוץ יודש קצח וכאשר יגיע זמן בישול התבואה והגיע זמן הקציר דשין אותה ומכניסין אותה לגורן ולא במורג חרוץ דשין את הקצח כי די במטה, וזהו כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, לפי שזרעו נוח לצאת מתוך קשין שלו, וגם לא אופן עגלה על כמון יוסב כי די בשבט וזהו וכמון בשבט, לחם יודק אבל את מי דשין בדברים קשין את הלחם של תבואה לפי שאין זרעה נוח לצאת ואינה נוחה ליחבט, והלחם הזה לא לנצח כותשין עליו וכשמסבבין עליו אפני עגלה לדוקו ולדושו אפי' הגלגל הומם ומשבר ופרשיו כלו' וכן שאר כלי העגלה המפרישין את התבואה לא ידוקנו האופן אלא החרוץ, ועיקר המליצה הזאת לישעיה כדי להראותם רמזים בדרך משל מופלא ומכוסה כי כאשר הכמון והקצח אין מכבידין עליהם במדושה גדולה לפי שנחבטין בנקלה כך אלו הייתם ממהרין לקבל התוכחת ועול התורה כתבואה הקשה לדוש ואין הזרע יכול לצאת לא בשבט ולא במטה ולא באופן עגלה כי אם בחרוץ ועל כן יכביד הקב"ה עליכם עול האומות הדומים למורג חרוץ חדש המדיק ודש את הכל ועול זה שהמשילו לחרוץ הוא עול סנחרב מלך אשור, ומתוך המשל שהוא אומר כי לא לנצח אדוש ידושנו אנו למדין רחמי השי"ת על ישראל מתוך הפורענות כי כשם שאין דישת ודיקת הלחם לנצח בחרוץ ויש לאותה דישה תכלית כאשר הזרע מתפרש מתוך הקשין כך אין דישת האומות ועול שלהם על ישראל לנצח כי יש לו תכלית, וזהו לשון כי לא לנצח אדוש ידושנו כלשון (שם) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור. וכשם שהדישה כלה כך השעבוד כלה וחציו כלין וישראל אינם כלין כך פירש רבינו שלמה בענין הפרשה הזאת ובביאור המליצה והמשל. עוד יש בכלל המשל הזה ובפנימיותו רמז כנגד סנחרב מלך אשור כי מפני שהוא היה חושב לבוא כנגד ירושלים והיה מתפאר כנגדה הודיע הנביא כי מעלתו עתידה שתשתנה לא תעמוד על תכונה אחת לעולם כשם שהזמן משתנה מחרישה לזריעה ואין החורש על מנת לזרוע חורש לעולם אלא הוא זורע אחרי החרישה וזמן הזריעה משתנה לזמן הדישה ומן הדישה לטחינה, כן סנחרב מלך אשור ישתנה עליו הזמן ולא יגיע לזמן הטחינה אף כי שיאכל מן הלחם ועל זה אמר (ישעיהו כ״ח:כ״ח) והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא ידוקנו ופרשיו ממש כלומר מרכבותיו וסוסיו, ואמר לא ידוקנו כלומר מה שדש לא יעשנו דק כלומר לא יגיע לטחינה. עוד יש בכלל המשל הזה המופלא התעוררות על התורה ועל המצות שהיו ישראל מתרשלים בהם. וכל הנסים שנעשו לישראל במצרים ועל הים ובמדבר המשילם לחרישה וכשם שהחורש לא יחרוש לעולם כן האותות והמופתים לא יעשו בכל הזמנים. וע"ז אמר (שם כח) הכל היום יחרש החורש לזרוע, ומה שאמר יפתח וישדד אדמתו ירמוז על נקיון ישראל מע"ז כענין העגל ובעל פעור, ולשון אדמתו כאלו אמר אומתו. הלא אם שוה פניה ראוים הם כל ישראל שיהיו שוים כלם בעבודת השם יתעלה ושיקבלו עליהם עול מצות. (שם) והפיץ קצח אלו מצות קלות שבמצות עשה, וכמון יזרוק אלו מצות קלות שבמצות לא תעשה, (שם) ושם חטה שורה אלו מצות חמורות שבמצות עשה, ושעורה נסמן אלו מצות חמורות שבמצות לא תעשה, (שם) וכוסמת גבולתו אלו הגדרים והסייגים של תורה, (שם) ויסרו למשפט אלהיו יורנו, ומה יורה אותו כי לא בחרוץ יודש קצח כלומר הקב"ה מלמדו כי יש בתורה ובמצות שטרחם קל ויש שטרחם מרובה (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח, כלומר הקב"ה מלמדו, ואופן עגלה על כמון יוסב אלו המצות שטרחם קל, לחם יודק אלו המצות שטרחם מרובה, (שם) גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה מפני שיש בענין המשל הזה עצה נפלאה לישראל שיש להן לקבל תוכחת ויש בו התעוררות גם כן שיהיו נצלים מכף מלך אשור כי יאבד הוא וכל חילותיו ולא יגיע לזמן הטחינה לכך אמר הפליא עצה, ומפני שיש בכלל המשל גם כן רמז על התורה ועל המצות לכך אמר הגדיל תושיה. והמשיל המצות לזרע הארץ שהם מזונות העולם ויש בקצתן רפואה לגוף כן התורה והמצות הן מזון הנפש ויש בקיומן אריכות ימים נמצאת למד שעיקר הכל התוכחת:

ולענין שנותן צדקה מעלתו כמשה רבינו ע"ה אבאר הפסוק בפרשת^*ענין נחמד על כל ענייני פרטי מעשה צדקה הנזכרים בפרשת ראה. צדקה פרשת ראה בפסוק (דברים טו, יא) על כן אנכי מצוך וגו' ויובן כל הפרשה. כתיב בפרשת ראה (שם יז) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' וקשה מלת מאחד למה לי מה חסרון להפסוק באם אמר מאחיך ולא מאחד וכן באחד שעריך קשה מה מורה מלת באחד. ועוד קשה נאמר בארציך והלא הצדקה חובת הגוף היא ושייך גם בחוץ לארץ כמו בארץ ואגב יובן כל הכפולים פתוח תפתח נתן תתן. ועוד קשה קרבה שנת השבע שנת השמיטה ב' פעמים שנת למה לי. ועוד קשה ענין ורעה עינך באחיך האביון גם מלת ולא ירע לבבך ויראה ליישב ע"ד^*מ"ר בהר הנותן צדקה לגדול מישראל כאלו נתן לכל ישראל. מדרש רבה פרשת בהר (לד, ח) ואימתי פרע לו בימי שאול הה"ד (שמואל א' טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו וכי עם כל ישראל עשה חסד והלא לא עשה אלא עם משה לבדו אלא ללמדך כל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל וזהו רמז מאות אחיך במלת אחיך רמזו אחיך מאב קודם ובמלת מאחד רמז לך ע"ד שפירש"י (בראשית כו, י) כמעט שכב אחד העם אחד המיוחד בעם וזהו מאחד מן אחד מגדולי ישראל ר"ל כשתתן צדקה לגדול מישראל אזי יקויים בך פתח תפתח נתן תתן ר"ל אתה פתחת את ידך פעם אחת ונתת צדקה פעם אחת ויחשב לך לפתיחות ונתינות הרבה כאלו פתחת ידך לכל ישראל ונתת צדקה לכל ישראל לכן כפל הפסוק פתוח תפתח נתן תתן לרמז על נתינות הרבה ובמילת באחד שעריך רמז מה שאמרינן הבא בתרא (ז, ב) ההוא חסידא דהוי רגיל דקאי עשתעי אליהו בהדיה בנה בית שער ולא אשתעי אליהו בהדיא ונ"ל שזה נרמז בפסוק (משלי כב, כב) אל תדכא עני בשער ר"ל בעשיות בית שער ופירושו בגמרא מעשה דההיא חסיד היה מגוואי לחצר הוא לגרעיותא לפי שדלת החצר ננעלת והעני צועק ובית שער מבפנים מפסיק הקול ע"ש. וזהו רמז באחד שעריך א' דייק שיהיה לך שער אחד לשמור החצר בלבד כי זה חוב על הבעל בית לעשות לו דלת לשמור החצר כמבואר במשנה שכופין לעשות שער לחצר לאפוקי אם תרצה לעשות לך עוד בית שער איסור גמור כההוא חסידא.^*ענין אחר על הכפלים במקרא פתוח תפתח נתון תתן על דרך מ"ש מהרש"ל על הסמ"ג. ובמלת בארצך רמז תירוץ אחר על הכפלים פתוח תפתח נתון תתן ויובן ע"ד שכתב הסמ"ג בחלק ל"ת במצוה ד' כתיב (דברים ו, טז) לא תנסו וגו' הרי זה צדיק גמור וכו' ע"ש וכתב מהר"ר שלמה לוריא בביאוריו וא"ל שמותר בכלל מעשר דמעשר לחוד וצדקה לחוד שהרי למעשה יש קצבה ולצדקה אין קצבה כו' והנה מתחלה כתיב (דברים יד, כב) פרשת עשר תעשר ואח"כ מזכיר ענין צדקה עז"א אל תחשוב בלבבך שדי לך בנתינות מעשרות ותחשב שצדקה בכלל מעשר הוא על זה אמר פתוח תפתח ר"ל פתוח למעשר תפתח לצדקה וזה רמוז בכפל נתון תתן אפילו ק' פעמים א"כ אין לו קצבה מוכח מזה שאין צדקה בכלל מעשר כי מעשר יש לו קצבה ולצדקה אין לו קצבה מ"ה דייק בארך דהיינו בארץ ישראל שחייבים מעשרות מן התורה משא"כ בחוץ לארץ שאין חייבין במעשר מן התורה כמבואר בטור י"ד סימן של"א וא"כ רמז בארצך יש חיוב מעשר וש"ת צדקה יש בכלל מעשר לכן הכפיל פתוח תפתח ידך שאיירי מצדקה לא במעשר רק צדקה מחולין שלו כענין שנאמר (בראשית לב, יד) ויקח מן הבא בידו ופירש"י שם שנטל מעשר והיה חולין וזהו תפתח ידך ידך דייקא או נוכל לומר כפל נתון תתן ע"ד שכתב הסמ"ג במ"ע מצוה קס"ג וז"ל הצדקה בכלל נדרים דכתיב^*טעם אחר על כפול נתן תתן ע"ד הסמ"ג. בפיך זה צדקה ופי' האומר הרי זה לצדקה חייב ליתן לעניים ואם איחר עובר על בל תאחר ואומר רבי יעקב שנדרי צדקה שאנו נודרין עכשיו אנו נודרין על דעתנו ואנו כנזברין עליה ואם אנו ממתינין עד בוא עניים מהוגנים אין אנו עוברים וזהו כוונת הפסוק וקאי על רישא דפסוק שאמר כי יהיה מאחד אחיך מלת מאחד מורה על מי שיפול עליו לאמר מלת אחד שהוא חשובן והגון. אז נתן תתן לו מיד בלי איחור רק תיכף כשאמר נתן תתן לו אתה מאחר שהגון הוא ואין לך לדרוש אם רמאי הוא ויובן ממילא הדיוק באם הוא לאו עני הגון אז יש לך רשות להמתין עד שיזדמן לפניך הגון וכענין זה יתבאר המקרא (דברים טו, ט) פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וקרא עליך וגו' יהי' בך חטא. כבר צוותו קמאי דקמאי אטו לא ידענא מי שעובר על אחד ממצות עשה או לא תעשה שיש בו חטא ומה קמ"ל והיה בך חטא אלא קאי גם ארישא דפסיק מאחד. אחיך ע"ד הגמרא בפ' החליל (לולב וערבה מט, ב) א"ר אליעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלאו כל העולם חסד שנאמר כו' ושמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך יכיל לירא שמים ת"ל (תהלים קג, יז) וחסד י"י מעולם על יראיו ופירש רש"י שמא תאמר כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה מספיקין בידו אנשים מהוגנים כו' משמע מתוך הגמרא מי שהוא ירא שמים מזמין לו הקב"ה עניים מהוגנים ולפי זה יובן ורעה עיניך באחיך האביון שתאמר עליו מה לי ליתן לו צדקה הלא לאו הגון הוא לכן סיים והיה בך חטא רצוני לומר אז תעיד על עצמך שבעל עבירה אתה מאחר שהזמין י"י לפניך עני שאינו הגון כי אם היית ירא אלהים היה מזמין הש"י לפניך עניים מהוגנים ולפי פשוטו הכי קאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך ר"ל שהעני הוא המיוחד מאחיך הוא עני הגון וירע לבבך לאמר שאינו הגון אז והיה בך חטא שהבאשת ריחו ומסיק הכתוב מה גרם הרע עין והוא על דרך המשנה דאבות (ב, ט) איזהו דרך רעה שיתרחק האדם ממנה רבי יהושע אומר חבר רע ר' יוסי אומר שכן רע. רבי אליעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי רבי אליעזר שבכלל דבריו דבריכם ונמצא בלב רע עין הרע וזהו ורעה עיניך וגו' נמשך ולא ירע לבבך והשתא נבאר המקרא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל^*כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. בספרי מסיק פרשת ראה (טו, ט - פן יהיה דבר עם לבבך) בליעל מכאן כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה כתיב הכא בליעל וכתיב (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז וכו' דבר אחד בליעל בל יעל על לבו תורה ומחוסר ביאר מה ענין בליעל בל יעל תורה הגם שיש לפרש על פי מה שכתב הסמ"ג שמה כתיב בפרשת ראה כי יהיה בך אביון וגו' הרי יש כאן שני מצות האחד לפתוח יד לעני וליתן צדקה ע"ז אמר פתוח תפתח. השני אם לא רצה לקבל יתן לו בהלוואה ועל זה נאמר והעבט תעביטנו כמו שכתב אח"כ השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל ועוד נתון תתן לו אחר השמר לך על הלואה עומד ע"ש. וידוע ששביעית משמע המלוה עד"ז יובן הפסוק השמר לך פן יהיה עם לבבך בליען לאמר קרבה שנת השבע אם כן מה לי לעשות הלואה מאחר שקרבה שנת השבע ואז משמע החוב וע"י רוע לבבך תוסיף לאמר שנת השבע כל השנה הוא שנת השמיטה אם כן מיד בתחלת השנה משמט החוב. וזה הוא נגד הדין כי גמרא ערוכה בערכין פרק המקדיש (כח, א) שביעית משמט בסופה וטור ח"מ מביאו בסימן ס"ז ובפסיקתא דייק מתוך המקרא מקץ שבע שנים תעשה שמיטה והלא בתחלת שבע שנים הוא שמיטה אלא מלמד ששביעית הוא משמט בסופה. וזה כוונת המקרא השמר לך פן יהיה עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע השנה כולה משמט תכף בתחלת השנה ולכן אין רוצה להלו' לעני לכן אמר בליעל בל יעל על לבו תורה שאין תורה בקרבו שיודע להוכיח שאין השביעית משמט אלא בסופו ולדרכי הנ"ל יהיה הפירוש הכי כי ארז"ל (ע"ז יז, ב) כל מי שיש בו תורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (דה"ב טו, ג) ימים רבים לישראל ללא אלהים אמת והנה תחלה נקרא בליעל על שם ע"ז שצדקה דומה לג"ח מה התם מי שאין עושה חסד דומה כמי שאין לו אלוה וה"ה מי שאינו נותן צדקה נקרא בליעל כאלו עובד ע"ז ובד"א כזה ג"כ דומה מה ג"ח אע"פ שיש בו תורה מ"מ כיון שאין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה ה"ה בצדקה נמי כן בל יעל על לבו תורה ר"ל אע"פ שיש בו תורה מכל מקום בל יעל על לבו תורה מכח שאין נותן צדקה ולכן מסיים ע"כ אנכי מצוך מלת אנכי מחוסר ביאור הוא אלא רמז למדרש מי שנותן צדקה יש לו מעלה כמרע"ה וזה אנכי דייק שתהיה כמוני.^*טעם אחר על כפל נתן תתן ע"ד הגמרא פ' השותפין. פירוש אחר על נתן תתן ע"ד הגמרא פרק השותפין (ב"ב י:) אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומה קרן ישראל אמר ליה בכי תשא ופירש"י אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר בצדקה ואמר רבי אבהו שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה ואמר להם צאו וראו מה פירש להם דוד אבא (תהלים קיב, ט) פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וכו' וקשה לאבי אבהו אחר שגילה לו שקב"ה הודיע למרע"ה להרס קרן ישראל בכי תשא א"כ למה השיב שלמה מן דוד אביו ולא השיב המקרא כי תשא וגו' ואגב יובן התשובה שהשיב הקב"ה למשה בכי תשא הלא במלת כי תשא אין מפורש כלום רק מה כתיב לאחריו שיתנו כופר נפש והיה לו להש"י להביא המקרא ונתנו איש כופר נפשו הענין הוא^*מאמר ר' יוחנן מלוה י"י חונן דל ויתבאר ע"ז הפסוק והעבטת גוים רבים וגו'. במאמר ר"י שמה (ב"ב י, א) מ"ד (משלי יט, יז) מלוה י"י חונן דל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו כביכול עבד ליה לאיש מלוה. וע"י זה יתבאר פסוק (דברים טו, ו) והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו וקשה היה להקדים בפסוק הממשלה הנוגעת בגוף האדם ואח"כ העבטה המדברת בממון לכו וראו שבני גד ובני ראובן לא צדקו בדבריהם שהקדימו גדרות הצאן כמו שפירש רש"י. ולפי דרכינו אתי שפיר כי בא להורות שעבד לזה לאיש מלוה ואמר והעבטת גוים רבים וזה יגרום שתמשול בגוים רבים כי יהיו לך לעבדים. ועוד דע מה שמסיק^*במדרש רבה פרשת כי תשא אמר הקב"ה למשה חייבין לי ישראל. במדרש רבה (ריש) פרשת כי תשא (לט, א) אמר הקב"ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו ממני שנאמר (שמות ל, יב) כי תשא כמו כי תשה (דברים כד, י) אמור להם שיפרעו מה שחייבים לי הוי כי תשא ואשלמה להם שנאמר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים פירש מתנות כהונה הם לוו מהקב"ה וצריכים לפרוע והקב"ה מעלה עליהם כלאו הלווהו וזהו כי תשא. וזהו הענין במה תרומם קרן ישראל א"ל בכי תשא כי באמת הם לווין להקב"ה וחייבים לו ובאלה מלות רמז להם שהקב"ה הלוה להם והקב"ה חלק כבוד לישראל והראה כאלו ישראל נעשין תלוין לו ר"ל בכי תשא וכי תשה. ושאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה ר"ל אם הנותן צדקה יחשיב בעצמו כלוה בעלמא שחייב לפרוע להקב"ה את חובו מה שחייב לו או הנותן צדקה הוא כמלוה להקב"ה ואמר להם צאו וראו מה פירש אבא פיזר נתן לאביונים קרבנו תרום בכבוד וק' מלת נתן למה לי פיזר לאביונים הוה ליה למימר אלא רמז לנו שהנותן צדקה צריך ליתן אותה במתנה לפרוע חובו מה שהיא חייב להקב"ה ולא בדרך הלוואה. וזהו רמז הכפל נתון תתן ר"ל נתן הנתינות צדקה תתן במתנה ולא בדרך הלוואה לחזור ולפרוע לך ואמר כי בגלל הדבר הזה יברכך י"י בכל מעשה ידיך כי הקב"ה יעלה לך למלוה ויברך בכל מעשה ידיך כאשר סוף הכבוד לבוא אבל אתה לא תעשה כן לקבל פרס להיות מחשבותך בנתינת הצדקה שתהיה בדרך הלואה רק נתן תתן במתנה לא בהלוואה כי אתה חייב להקב"ה ליתן צדקה^*ענין נחמד על הגמרא ר' יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וגו'. ואמרינן בפרק השותפין (ב"ב י, א) אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב (שם יב) לא יועיל אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה. א' שמצילתו ממיתה משונה וא' שמצילתו מדינה של גיהנם ואיזה שמצילתו משל גיהנם ההוא דכתב בה עברה כו' איזה מצילתו ממיתה משונה נותנה ואין יודע למי נתנה נוטלה ואין יודע ממי נטלה ע"כ. והנה הבעל חן טוב בפרשת עקב הקדימני והקשה כמה קושיות אמרו כתיב וכתיב דמשמע שהקשה שני מקראות אהדדי ואחר כך לא שאל אלא ב' צדקות ל"ל עך"ק למה הביא תחלת הפסוקים הוה ליה למימר ב' פעמים צדקה תציל ממות ל"ל עוד קשה מה בא ללמדינו שהון לא יועיל וכי סלקא אדעתין לומר שממון יועיל להצילו מגיהנם או ליתן כופר ביום המיתה ע"ק למה לא הביא המקראות כסדרן כי הפסוק לא יועילו אוצרות רשע ברישא כתיב ע"ש מה שמיישב ול"נ דה"פ כי הקושיא מה שלא הזכיר הפסוקים על הסדר לאו קושיא היא כלל כי הקושיא של ב' צדקות הללו למה קשה על מקרא השני שכפול הוא כי על מקרא הראשון לא קשה כלום מ"ה תפס זה המקרא ברישא אמנם שארי קושיות במקומן עומדים והקרוב אלי לומר רק אקדים^*גמרא עני ועשיר באין לדין וכו'. גמ' ביומא (לה, א) ת"ר עני ועשיר באם לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני את יותר מהלל כו' לעשיר אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר עשיר הייתי וטרוד בממוני אומרים לו כלום עשיר את מרבי אליעזר בן תרסוס כו' רשע אומרים לו מ"ט לא עסקת בתורה אם אמר נאה וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו כלום טרוד ביצרך היית יותר מיוסף הצדיק נמצא הלל מחייב עניים.^*פשט נחמד ששמע מחכם א' בפרנקפורט על המשנה אם אין אני לי מי לי. ועל זה שמעתי מחכם אחד בק"ק פרנקפורט פשט המשנה (אבות א, יד) הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי כו' וזה קאי על הלל אומר אם אין אני מחייב עצמי מי לי שיתחייב עצמי בשלמא שאר אנשים ילמדו מוסר ממני אבל אני ממי אלמוד לחייב עצמי ודברי פי חכם חן. ומהשתא לבוא לביאור המאמר הנזכר לעיל. כי קשה ליה ב' צדקות הללו למה והבין המקשן שאלו ב' מקראות עולין לקנה אחד וסיפא לאגלוייא דרישא לא הוסיף עליו כי קשה דאמרי לא יועיל הון ביום עברה איך סליק אדעתין שיועיל הון למי שאינו צריך למעות. ועל כן צריכת לומר שפשט המקרא הוא לא יועיל הון רצונו לומר טענות הון לא יועיל ביום עברה שיתן תירוץ לומר עשיר הייתי וא"כ על כרחך מוכח שהאי לא יועיל הון איירי בממון שהוא של יושר ובכל זאת לא יועיל דאם לא כן היא גופא קשיא וכי סלקא אדעתין שיועיל ממון שאינו של יושר הא אין קטיגור נעשה סניגור כי זה הוא שאלה ראשונה נשאת ונתת באמונה. אלא ממונו ממון של יושר אך ירצה לפטור עצמו בטענות עשיר הייתי ותמר לא יועיל. וא"כ הרי פי' וצדקה תציל ממנת איירי דוקא בצדקה שנותן מממון של יושר. וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות ב' צדקות למה לי. ואין לומר שסיפא לאגלוייא דרישא כי גם בזה קשה לא יועילו אונרות רשע מהיכא סליק אדעתין שיועיל אוצרות רשע ואין לתרץ דקמ"ל חידוש כו במקרא דלא יועיל מסיק שבא יועיל תירוץ אחד לאמר עשיר הייתי מה שאין כן באם יש לו שני תירוצים יועילו. כענין שמצינו בפוסקים (יו"ד סימן ל"ז ס"ג) בועה לחוד כשרה וקמט לחוד כשרה ובועה שהיא על הקמט טריפה מפני שהוא תרתי לריעותא. ואם כן רמז המקרא פה שיש לו שני תירוצים אחד או צרות שעשיר הוא. ורשע מורה על תירוץ רשע הייתי והוו אמינא דיועיל לו לפטור עצמו מדין וקמ"ל דלא יועילו ב' תירוצים. דזה אינו כיב אם האי אוצרות איירי מאוצרו' של רשע הדרא קשיא לדוכתיה מהיכי תיתי דיועיל והלא אין קטיגור נעשה סניגור אלא ודאי לדיוקא קאתי אף שהוא אוצרות רשע מכל מקום יועיל הצדקה מה שעושין ממנו ולא יועיל אוצרות רשע טענה של אוצרות וטענת של רשע לא יועיל אמנם וצדקה יועיל אף מאוצרות רשע על זה אמר כתיב וכתיב כי לפי זה המקראות סותרות אהדדי ע"י הקושיא ב' צדקות למה והבין המקרא שסיפא לאנגלוייא דרישא וע"כ אמר כתיב וכתיב. ומשני כפשוטה כי הסיפא לאו לאנגלוייא דרישא הוא רק צריכין לשני מודעות אחד להציל מגיהנם ואחד להציל ממיתה משונה. ודוקא קשיא המקראות לא ייעיל הון וכי' ולא יועילו אוצרות וכו' לרבותא הוא לאשמעינן סגם שלענין ממון לא שייך שמה שיועיל מכל מקום הצדקה שהיא בממון למאמר רבינו ז"ל (סוכה מט, ב) גדולה גמילות חסדים מן הצדקה דאלו הצדקה בממונו גמילות חסדים בין בממונו בין בגופו. ואם כן ג"ח עדיף שעושה בגופו וחידוש זה קמ"ל אף שלא יועיל הון ביום עברה כי אין שייך להציל עצמו שם בממון אפילו הכי וצדקה שעושה בממונו מציל ממות. ודע מה שכתבו תוספות שמה בדבור המתחיל איזו מצלת כו'. ואם תאמר אדרבא זאת שהיא מצוה רבה היה לה להציל מדינה של גיהנם שהוא רע ביותר. ואומר ר"י דרוב דברים אין עומדין לאדם בעה"ז אלא לאחר מיתה ובעה"ז אין עומדין לאדם אלא מצות גדולות כדתנן (פאה א, א) אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב לכך קאמר דאפילו ממיתה משונה דהוי בעולם הזה מצלת ע"כ לשון התוס'.^*דרך נכון לתרץ קושית התוס' ועל דרך הרמב"ם. אמנם יש לי דרך אחרת לתרץ קושיית התוס' והוא ע"ד מה שכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ז) שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה. המחזיק יד ישראל המך ונותן לו הלוואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי שיחזק שלא יצטרך לבריות. וע"ז נאמר (ויקרא כה, לה) והחזקת בו פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן והעני לא ידע ממי קיבל. פחות מזה הנותן יודע למי יתן כו' ע"ש. וכן מסיק במדרש רבה פרשת בהר (לד, א) אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) שיודע להנהותו. כיצד יאמר לו שמעתי שנפלה לך ירושה ואלווה לך כו' וא"כ המלוה לעני המעלה שבכולם ומדריגה השנייה היא מה שמסיק בגמרא ואיזו היא שמצלת ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נתנה נוטלת וכו' והנה לא מחשבותי כמחשבות התוס' שסוברים מאחר שזו מצילתו מיום עברה של גיהנם הוא הפחות ממה שמציל ממיתה משונה ומשום הכי הקשו קושייתם לפי סברתם. ולי נראה דגמרא מרמז מה שמצלת ממיתה משונה היא מעלה השנייה דהיינו נותן ואינו יודע למי יתן וכו' אבל הצדקה שמצלת מגיהנם דהיינו ההוא שכ' בו עברה לא יועיל הון ביום עברה איירי שעש' צדקה במעלה העליונה מכל המעלות הוא המלוה לעני בשעת דוחקו ומשום הכי סמוכים המימרות דרבי יוחנן אהדדי בתחלה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מלוה י"י חונן דל כו' כביכול עבד לוה לאיש מלוה וסמיך מיד לאחר מימרא זו דרבי יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון וגו' והאי מלוה י"י חונן דל איירי במי שעושה לו הלוואה על מנת להחזיר לשלם לו. וזהו אמר מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו איירי מצדקה שעושה לשלם לו כגמולו משום הכי לא פירש רבי יוחנן ואיזה שמצילתו מדינה של גיהנם מי שעושה בהלוואה כי סמך על מימרא ראשונה רק זה פירש מה שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואין יודע למי נותנה וכו'. ועוד כי מקרא כתוב כן (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם לא יועיל הון בישום עברה וגו' המקרא זה קאי על המלוה והלוה כדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה) (ע"א) גבי רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא תיובתא לרב הונא סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה כו'. אמר רב אשי אמריתא לשמעתתיא קמיה דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו ופריך ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה שוה ומאי שנא לוה דמהימן למלוה ומאי שנא מלוה דלא מהימן ללוה. לוה מקיים ביה כמלוה תומת ישרים תנחם מלוה קיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם ע"ש. והרי לך שמקרא תומת ישרים תנחם נדרש על המלוה. ועליו קאמר לא יועיל הון וגו' וצדקה תציל ממות שמע מינה שפסוק וצדקה תציל ממות ביום עברה איירי בצדקה הנעשה בדרך הלוואה. ולפי זה לא פירש הגמרא בהדיא שצדקה המצילתו מגיהנם איירי כשנעשה בדרך הלוואה כמו שפירש גבי איזו שמצילתו ממיתה משונה כי שמה לא הוי ידענא הפירוש אם לא פירש הגמרא בהדיא משא"כ בקרא לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות אין צריך לפרש לנו הפירוש כי יש ללמוד פירושו מקרא דסמיך ליה תומת ישרים תנחם שנדרש בגמרא על מלוה ולעולם עונש של גיהנם רחמנא לצלן הוא קשה ורע ממיתה משונה וכדי שיהיה ניצול מעונש זה צריך לפרוק חטאו בצדקה המעולה מכל המעלות הוא המצוה לעני. משא"כ להצילו ממיתה משונה סגיא במעלה שנייה כגון ניתנה ואין יודע למי נתנה. ובזה יתורץ שפיר קושיות התוס' ונכון הוא. ולפי תירוצו של תוספות מה שמציל בעולם הזה צריך לצדקה המעולה ומה שמציל מגיהנם אף פחותה שבפחותות אבאר גמרא אחת בבבא בתרא וכדי ליתן ריוח בין הדביקים אייחד פ' בפני עצמו: