מוסר על דברים טז:יא

וזה לשון הבחיי בסוף פרשת ראה, במדרש, מפני מה לא הזכירה התורה שמחה בפסח והזכיר שמחה בעצרת ובסוכות שלשה שמחות, (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך והיית אך שמח, (שם יא) ושמחת לפני ה' אלהיך. לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים. ומפני שפסח יום הדין וכל הדינים עתידים להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל. בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח, נכתב בו שמחה אחת. ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלשה שמחות, עד כאן:

מצאתי בשם בעל היריאים ז"ל, למדנו מכאן שכל שמחה הראויה וכל דבר שמחה המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוציא שמחה וקורת רוח, כאכילה ושתייה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב אדם לעשות. וכשם שחייב לשמוח בעצמו, כך חייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו, שנאמר (דברים טו, יד) ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך. וכשם שחייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו, כך חייב לשמח את אחרים עמו, שנאמר (שם טו, יא) והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, אמר הקב"ה, ארבע בני בתים, יש לך בנך, ובתך, ועבדך, ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך. וכן בעזרא הוא אומר (נחמיה ח, י), לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, עד כאן לשונו: