מוסר על דברים טז:יט

שונאי בצע, שונאי ממון עצמן, כ"ש ממונם של ישראל. ואין מקבלין שוחד, שהשוחד קשה לפני הב"ה, שהוא דומה לערוד שהוא נושך את החבירים, כ"ש להדיוטים. וכתי' (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח. אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, שכבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון הנותן ידו לדיין לסומכו, והמכסה את רוקו, והמעביר את כיחו, והמביא לו דורון, ואע"פ שלא קבל אותו ממנו. ד"א כי השוחד יעור עיני חכמים, כ"ש לטפשים, ויסלף דברי צדיקים, קל וחומר דברי רשעים. ולמה נקרא שמו שוחד, שעושה שנים חד, הנותנו והמקבלו. ושמת עליהם שרי אלפים, כמה הויין, שש מאות, ושרי מאות כמה הויין, שיתא אלפי. שרי חמשים תריסר אלפי, שרי עשרות שתין אלפין, נמצאו דייני ישראל שבעים אלף וששת אלפים ושש מאות. ושפטו את העם בכל עת, מלמד שאין ממנין על הצבור אלא בני אדם בטלנים לתורה. וגרסינן בפרק קמא דשבת ר' אמי ור' אסי הוו גרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא, ואמרי, אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי. ד"א כי השוחד יעור וגו', אומרים על טהור טמא ועל טמא טהור, ויסלף דברי צדיקים, אומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. צדק צדק תרדוף, אחר בית דין שהוא יפה, אחר בית דינו של רנן יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של ר' אליעזר.

פסול השוחד והנגיעה אינו גזירת הכתוב מסוג החוקים שהתורה לא גילתה את טעמם. טעם הפסול הזה מפורש בתורה: ״כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״ (דברים טז). ובגמרא (כתובות קה): ״מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי בגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו, מאי שוחד שהוא חד״. זאת אומרת, שפסול השוחד יסודו בכוח פסיכולוגי הטבוע בנפש האדם, שכאשר הוא מקבל מחבירו איזו טובת הנאה שהיא, מתקרבת דעתו אליו כל כך עד ש״הנותן והמקבל נעשים לב אחד״ (רש״י שם), עין שכלו של המקבל לוקה בעיורון ואי אפשר לה לראות שום חובה לנותן, כוח השיפוט שבו מתבלבל ודבריו יוצאים מסולפים.

הג"ה.[ וּבֶאֱמֶת כְּשֵׁם שֶׁמָּצִינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי וְהִזְהִיר לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹא לַעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים י"ב י"ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ". כְּעֵין זֶה הוּא גַּם כֵּן רְצוֹן ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁנַּחֲזִיק הָאֲנָשִׁים הַפּוֹרְשִׁים עַצְמָם מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, כִּי הוּא בְּוַדַּאי עַל כָּל פָּנִים לֹא גָּרַע מִלֵּוִי לְעִנְיָן זֶה. שֶׁזֶּה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹת שְׁמִטָּה וְיוֹבֵל פֶּרֶק י"ג: וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִּים לָרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג י'): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם, לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן, אֶלָּא הֵם חֵיל ה', שֶׁנֶּאֱמַר (שם י"א): "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ח כ'): "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתֶךָ". וְלֹא שֵׁבֶטּ לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנָּדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וְהֵבִינוֹ מִדַּעְתּוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהוֹלֵךְ יָשָׁר, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים, אֲשֶׁר בִּקִּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה' חֶלְקּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וִיזַכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים ט"ז ה'): "ה' מְנָת חֶלְקִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַנֶּחְמָד].