מוסר על דברים ט:ט

כתב^*בטור י"ד ענין כבוד רבו. בטור יורה דעה סימן רמ"ו בענין כבוד רבו אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד. ומ"כ בביאוריו של הגאון החסיד כמהר"י פלק כ"ץ זצ"ל בשם ד"מ וזה לשונו ותימא בבכורות פ' כל פסולי מוקדשים (לו, א ע"ש בתוס') דשואל הלכות ואגדות צריך לשאול מעומד ובפרק תפלת השחר (ברכות כז, ב) במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושיע עמד השואל ושאל אם כן שמע מינה דהשואל צריך לעמוד ואני אומר דזה לאו קושיא היא כי אלו שני מעשיות הן בבכורות בענין המתן עד שיעלו לבית המדרש כיון שנכנסו לבית המדרש עמד השואל ושאל כלום חולקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבי יהושיע לא אמר ליה רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושיע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושיע על רגליו וכו' וכן בתפלת השחר (שם) בענין תפלת ערבית רשות היה ג"כ הפלפול בין רבן גמליאל לרבי יהושיע וכבר ידעתם הגמרא (מגילה כא, ב) ובית יוסף מביאה תנו רבנן מימות משה עד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא בעמידה משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם ולומדין מיושב והיינו דתנן (סוטה מט, א) משמת רבן גמליאל בטלה כבוד התורה והשתא אתי שפיר כי אלו שני מעשיות בגמרא היו בימי רבן גמליאל והעולם היו בריאים וחזקים לכן היו צריכין השואלים לעמוד ולשאל בעמידה והטור גם בזמן הזה אחר ימי רבן גמליאל שתשש כח של העולם על כן אין שואלין מעומד. אך אי קשיא הא קשיא כי שם בבכורות מסיק על הא עמד השואל כתבו תוס' (ד"ה עמד) מבנדרים בירושלמי (י, ח) דריש מדכתיב (יט, יז) ועמדו שני האנשים בוי"ו השואל הלכות ואגדות צריך לעמוד. וקשה להירושלמי שלומד ממקרא וי"ו יתירה שצריך לשאל בעמידה ומה שהתורה מצווה לא תליא בזמן כאשר התורה נצחי היא. ומזה קשה על הרמב"ם והטור שכתבו דאין שואלין מעומד ומקרא מלא הוא שצריך לעמוד. על כן נראה לי בירושלמי שלומד מן ועמדו שני אנשים איירי בעדים שעומדים לפני הדיין ואם כן הדיין היה יושב והם בעמידה ומזו למדו התוספות שהרב יושב והשואל צריך לעמוד וכן בההיא שני מעשיות דרבן גמליאל ור' יהושיע בברכות ובבכורות על כן הם היו יושבים ואף שתוספות מחקו שמה ויעידו בך מכל מקום לא מוחקים מילת עמוד על רגליך מדמסיים עמד ר' יהושיע על רגליו ולכן השואל צריך להיות בעמידה מה שאין כן הרמב"ם והטור איירי מדין מה שאמר אין שואלין מעומד לא קאי מעומד על השואל רק על הנשאל וזהו שנאמר. אין שואלין מעומד פי' כשהרב עומד ומאי טעמא קאמר דאין משיבין מעומד דאם לא כן היה זה הדין כפול כי לעיל מניה כתב אין שואלין לרבו עד שיתיישב אלא רק טעם מזכיר למה אין שואלין מעומד לפי שאין משיבין מעומד ולעולם כשהרב יושב בבית המדרש צריך השואל להיות בעמידה ואין להקשות עלי אם כן דברי הטור סתרי אהדדי כי לעיל מיניה אין שואלין עד שישב וינוח דאפשר בענין לימוד תש כח של אדם מה שאין כן לשאל איזה הוראה על איזה ענין פרטי צריך לעמוד כעין ועמדו שני האנשים ואפשר זהו רמז^*פסוק והודעת לבניך וגו' יום אשר עמדת שצריך להיות ד"ת בעמידה. והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לא אמר למדת רק עמדת דייקא ובדרך רמז נראה לפרש המקרא (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ענין בשבתך בביתך צריך טעם במדרש (שמו"ר מז, ח) מסיק כתוב אחד אומר ואשב בהר מ' יום ומ' לילה (דברים ט, ט) וכתוב אחד אומר אנכי עמדתי בהר (שם י, י), ומשני עומד ולומד יושב ושונה שמע מינה הלימוד בראשונה צריך עמידה וכשהיה שונה וחוזר ישב ובזה רמז^*פי' על ושננתם וכו' בשבתך וכו'. ושננתם לבניך בזמן שאתה שונן אז ודברת בשבתך דייקא. ועל ענין כבוד שמפרש בביאורים ר' פלק (דרישה סק"צ) ענין הטור סימן ר"מ אב שמחל על כבודו כבודו מחול וכתב לפי התוספות שכתבו בפרק ב' דסנהדרין (יט, א ד"ה ינאי) במלך שמחל על כבודו אין כבוד מחול משום דאותו כבוד ניתן מהשם יתברך דדוקא ת"ח יכול למחול על כבודו משום דתורה היא שלו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה אם כן כבוד אב נמי מאת י"י הוא ולמה יכול למחול על כבודו ותירץ לגבי המלך הטעם שיכבדוהו כדי שיראו מלפניו שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ובאם ימחול המלך על כבודו שוב לא יהיה אימתו ויראתו מוטלת על הבריות והתורה חפצה לשום יראתו על העם מה שאין כן באב דאין הטעם משום יראה רק כדי לכבד אביו ובאם ימחול הרשות בידו עכ"ל. ולי נראה ליישב דשאני כבוד אב דהוקשה כבודם לכבודו של מקום (קידושין ל, ב) וכתב הטור סימן ר"מ אף על פי שאדם חייב לירא מפני כבוד אביו מכל מקום אסור להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם בכבודו שלא יביאם לידי מכשול אלא יתעלם וימחול והשתא אתי שפיר דמלך אין צריך לנהוג כבוד בעצמו ואדרבה האמור בפרשת המלך את בנותיכם יקח לנשים וגו' ומה גם באם יזלזלו בכבודו של מלך אינן נוגעים בכבודו של הקב"ה ע"כ א"כ למחול על כבודו משא"כ אב צריך למחול על כבודו שלא ידקדק עם בניו וכבודו הוקשה לכבוד המקום והש"י מוחל על כבודו לכן האב שמחל על כבודו כבודו מחול ולענין זה צריך ליישב גמרא בקידושין (לא, א)^*גמרא בקידושין שאל בן אשה אלמנה אחת את ר"א וכו'. שאל בן אשה אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהן קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני רבי יהושיע אמר ליה כך אמר לי' רבי נתגרשה מהו אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולים. ופירש"י אמר ליה כך רבי יהושיע השיב לו כדרך שהשיב לו רבי אליעזר ועל נתגרשה פירש"י שאין חייבת בכבוד אביו מבין ריסי שערות שבשורות כסוי עין את ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך וכו' שבן אלמנה את ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוים וקשה מאחר שרבי יהושיע השיב על שאלה ראשונה כמו ר"א ובשאלה שנייה בענין נתרגשה השיב לו לישנא מבין ריסי עיניך וכו' למה לא אמר לו על שאלה ראשונה כן לשון הזה. ועוד קשה באמת מה כוונתו היה בלשון הזה מבין ריסי עיניך וכו' למה ליה למדכר צערו. ועוד קשה לפירש"י למה לא אמר לו ל' קצרה מבין ריסי עיניך ניכר שיתום אתה. ודקדוקים האלה התעורר הגאון המופלג ר' שמואל אידל"ש בחדושי אגדות שלו ותירץ מה שתירץ ונראה לי כי קושיא חדא תירוצא לקושיא חבירתא כי באמת על שאלה ראשונה כששאלו אבא אומר כך ואימא אומרת כך לא רצה לומר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה את כקושייתי שהקשיתי למה ליה לאדכורא צעריה בחנם רק בשאלה שנייה היה לטעם משום דרבי יהושיע הרהר בלבו על זה השואל מה התחיל להקשות אחר שהוגד לו בשאלה ראשונה מכח שאמו נתחייב בכבוד אביו מחויב הוא לכבד אביו יותר אם כן יודע היא בנתגרשה שאינה מחוייבת לכבד אביו או שנים שקולין לו ודוחק לומר דילמא השאלה שנייה היה אחר שידע ששניהם שקולין רק הקשה בדרך עצה כדת מה לעשות והוא גילה לו קח ספל מלא מים וכו' מדקאמר גבי רבי יהושיע אמר ליה כך אמר לי וכו' למה ליה לגמרא להודיע מה שרבי יהושיע מסכים לר"א אם לא שגמרא גילה כי השני שאלות היוב נושא אחד כשם ששאלה ראשונה הוזכר בהדיא איזהו קודם כן הוה כוונת השואל בנתגרשה איזה קודם. ועוד לישנא דנתגרשה מהו לישנא דמהו משמע שקאי על איזה קודם אם לאביו או לאמו מה שאין כן לבן שעשה למצוא לו דרך לקיים שניהם לא יצדק מלת מהו והנה הדרא קושיא לדוכתיה מה התחיל לעשות אבעיא בשאלה. שנייה הלא יכול לפשוט עצמו מתשובת שאלה ראשונה והבין שהשאלה השנייה היה על פי הדין המוזכר בסימן ר"מ חייב אדם לכבד אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה. ומשום הכי הבין שבדרך זה היה השאלה כי בודאי אביו ואמו שגם אמו חייבת בכבוד אביו מחוייב הוא להקדים כבוד אביו מכח שכבוד כל אחד נזכרים במקרא. מה שאין כן בשאלה שנייה היה עבור אמו שנתגרשה מאביו והיא נשואה לאחר ובכאן היה השאלה שמאחר שחיוב הכבוד לכבד בעל אמו לא ממנו הוא רק הכבוד הזה נמשך מכבוד אמו שנשאה אותו. ואם כן היא עיקרת כי בסבתה נמשך אליו הכבוד משורת הדין להקדים העיקר קודם לטפל לו אז על כל פנים מאחר שגם היא מחייבת לכבד את בעלה לכן הוא ג"כ חייב להקדים כבוד בעל אמו לכבוד אמו ולכן לפי הבנה זו השיב לו כמדומה שבן אלמנה אתה כי קשה דילמא בן אלמן הוא ומשום הכי נשרו ריסי עיניו והענין הוא על דרך הגמרא בפרק^*גמרא פרק כל הבשר רב הונא ורב חייא הוו יתבי במברא כו'. כל הבשר דף קי"א (ע"ב) גבי רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבו חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא למר אייתי ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח ולמר אייתי ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכיל ולא בריך מר אמר ליה לחבריה יתמא עביד רבך הכי כו' ע"ש ופירש"י יתום בלי דעת וכן הוא בכתובות דף י"ז (ע"ב) יתמי פירש רש"י יתום ממנהג הנהוג ש"מ מי שאינו יודע להבין ולהשכיל ולהחכים ענין זה לזה נקרא יתום. וממילא א"ש על ידי שאלה שנייה כי לכאורה רציתי לקרא אותך בשם יתמא כי ראיתיך שבלי דעת אתה ע"ד שלא יכולת לפשוט עצמך מתוך תשובת שאלה ראשונה אך אמרתי ששאלתך היה שאמך נשואה לאחר כמו שכתבתי ומתוך ריסי עיניך ניכר שיתום אתה ודנתיך שבן אשה אלמנה אתה והיא נשואה לבעל אחר וזה היה שאלתך ומתורץ זה למה אמר מתוך ריסי עיניך גם למה דנוהו לבן אלמנה ולא לבן אלמון ואביו נשא אשה אחרת וכ"ש היה שמחוייב להקדים כבוד אביו כי כבוד אשת אביו הוא בשביל אביו ובאופן אחר לא היה יכול להיות השאלה אם לא היה בן לאשה אלמנה וכדפירשתי ואפ"ה כבודם שוין הן ואמר לו הטיל מים בספל וכו':

ואחר שמסיימין, אומר שליח צבור, אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה, אבינו מלכנו רחם עלינו, אבינו מלכנו חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד למען שמך והושיענו, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. והטעם, לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו ע"ה, דכתי' (דברים ט, ט) ואשב בהר, הרי תפלה בישיבה, וכתי' (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר, הרי תפלה בעמידה, וכתי' (דברים ט, יח) ואתנפל לפני ה', הרי תפלה בנפילת אפים. והואיל שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ואבינו מלכנו רגילים לומר אותו מימי ר' עקיבא. כדגרסי' במ' תענית פעם אחת גזרו תעניתא ולא נענו, ירד ר' עקיבא לפני התיבה ואמר, אבינו מלכנו אבינו אתה, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה וכו'. ירדו גשמים. וכיון שנענה בתפלה זו, תקנו לאומרו בכל יום ויום ובימי התשובה והסליחות. ואומר שליח צבור קדיש ואשרי וגו', ואחר כך למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וגו', ואחר כך ובא לציון, וסדר קדושה, ומתרגמין הקדושה ואומרים, ותשאני רוח, ומתרגמין אותו, ואומרים ה' ימלוך לעולם ועד, ומתרגמין אותו. ונהגו לתרגם אותו, כדי שיבינו כל העם, כי אז היו כל העם מדברים ארמית. וצריך ליזהר עד מאד בסדר קדושה ולאומרו בכוונה, כדגרסינן בסוף מסכת שוטה אמ' ר' שמעון בן גמליאל משום ר' יהושע בן לוי, מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה, ובכל יום מרובה קללתו מיום שלפניו, אלא אמאי קאים, אקדושא דסדרא ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא. ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא. ואחר כך אומר תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני וגו'. ובכל זמן וזמן משנין המזמור כפי ענין היום. ברכי נפשי בראש חדש, כאיל תערוג בחולו של מועד, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד בחנוכה, בפורים למנצח על אילת השחר, בשבעה עשר בתמוז אלהים באו גוים בנחלתך, בט' באב על נהרות בבל, בצום גדליה ובצום אסתר ובעשרה בטבת שיר מזמור לאסף אלהים אל דומי לך. ואחר שיאמר תפלה לדוד, יאמר ש"צ קדיש יהא שלמא וכו'. ואומרין הציבור עלינו לשבח לאדון הכל. וכשיגיע לאל אל לא יושיע, יפסיק מעט קודם שיאמר ואנו משתחוים, כדי שלא יהא נראה כאלו חוזר למעלה. ואומרים ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך. והולכים לבתיהם לשלום.

וזהו סוד (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם. וכבר ידוע כי סוד אנכי בבינה, וכמו שאמר (רות ד, ד) אנכי אגאל, והבינה היא היובל הדרור, ואז היה משה באספקלריא המאירה אור בהיר מאור הגנוז מאחר שהשיג ג"כ שער החמשים. ובזה יובן מה שאמר (דברים ה, ד) פנים בפנים דיבר ה' עמכם, משמע שלא היה הפסק ביניהם, ואיך אמר אנכי עומד בין ה' וביניכם. אלא משה רבינו ע"ה לא היה הפסק, כי הוא לא היה מחיצה רק אור בהיר וזהיר, ועל שזכה בקבלת תורה לכל נ' שערי בינה נתקיים שם הבל, כי משה גלגול הבל כנודע, וכבר לקח הה"א לשמו דהיינו משה. עתה עלה בהר הבוער באש על ל"ב השמים שהם ל"ב נתיבות חכמה מצד השפעתם לבינה, כי כשזכה לכל נ' שערי בינה ממילא קיבל השפעתו ל"ב נתיבות חכמה, הרי נשלם שם הבל. וגם בה"א הוסיף הארה בה' חומשי תורה, ומצאתי בקונטרסי האר"י ז"ל *בעלותי *ההרה *לקחת, ראשי תיבות הב"ל: