מוסר על דברים יא:טו

וצריך אדם ליטול ידיו לארבעה דברים, לקרית שמע, ולכל דבר שטיבולו במשקה, ולאכול פת, ולתפלה. סימן שטפתני, ש-מע, ט"יבול, פ"ת, ת"פלה. אבל אין מברך על נטילת ידים אלא על נטילת ידים של בקר כשיקום ממטתו ועל נטילת ידים של אכילת פת בלבד, אבל לכל דבר שטיבולו במשקה או לתפלה או לקרית שמע נוטל את ידיו ואינו מברך. וכל היום כשעושה צרכיו, בין גדולים בין קטנים, נוטל ידיו ומברך אשר יצר, עד ומפליא לעשות. ואם רצונו לאכול מיד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר. וכשיטול ידיו לאכול ינגבם היטב קודם שיבצע, דאמ' ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא, שנא' (יחזקאל ד, יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. לחמם, לח מים, לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים. ומיד אחר נטילת ידים יברך המוציא, ואל יפסיק ביניהם, כדגרסינן במ' חולין שלש תכיפות הן, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה, פי' ברכת המוציא. וגרסינן בירושלמי התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. ואם שח בנתים בענין הסעודה, כגון שאמר [הביאו מלח,] הביאו לפתן, אין בכך הפסקה, והוא הדין אם אמר תנו מאכל לבהמה, שאין בכך הפסקה, שמענין הסעודה הוא, דכתי' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וברכת המוציא הוא מדברי סופרים, ותקנוה מקל וחומר מן ואכלת ושבעת וברכת, והלא דברים קל וחומר, ומה כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש.

וְעוֹד יֵשׁ אַהֲבָה שְׁבִיעִית, שֶׁהִיא רָעָה עַל כָּל הָאֲהָבוֹת, וְהִיא אַהֲבַת תַּעֲנוּגִים וְתַפְנוּקִים: כְּגוֹן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וּשְׁאָר הֲנָאוֹת כְּגוֹן זְנוּת וְטִיּוּלִים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה הָעִנְיָן, כִּי הָאוֹהֵב יַיִן וּמִשְׁתַּכֵּר, וְאוֹכֵל תָּמִיד מַעֲדַנִּים, וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה תָּדִיר – הוּא יִשְׁכַּח בּוֹרְאוֹ, כְּדִכְתִיב (דברים כא טו-טז): ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ; הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם...״; וּכְתִיב (שם לב טו): ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״.

בעלי חיים - אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכח, ב) צער בעלי חיים דאוריתא. וצריך להקדים מזונותיהם קדם שיאכל הוא, כמו שלמדו (ברכות מ, א) מפסוק (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. וכבר ספרו מעשה בזמן האריז"ל באחד שנענש במיתת בנים על צער אפרוחים קטנים שהיה להם סל לעלות במעלה אחר אמן, ואשתו, גם בלי דעת הוציאה הסל ונענש. ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א ה) לקים צואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמד על המשמר שלא יהיה להם צער, ועל הרב אין מצליחים, שרבן מתים מחמת נפילה או יהיו מאכל לחתולים ועכברים וכדומה, וזהו צער בנפש, לכן ההעדר טוב. ואפשר לעולם שיתקים על ידי הגוים כי להם יאתה להתעסק בישובו של העולם הזה. וכן לא טוב לגבר לגדל עופות, אלא בשעה שמצטרך יקנה וישחט, ואם אינו מוצא בכל עת וצריך שיהיו מוכנים אצלו, יזהר מאד ויצוה את בניו ואת כל בני ביתו להיות זהירים לתן להם את אכלם בעתם, כי מזונותיהן עליו וקשה ענשן, ובפרט אם הם סגורים בכלוב צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעון צער בעלי חיים: