מוסר על דברים יא:יט

ארבעה דברים חייב אדם לעשות לבנו. ואלו הן. א' למולו. ב' לפדותו אם הוא בכור. ג' ללמדו תורה וללמדו אומנות שיאכל ממנה. כדי שתתקיים התורה בידו. ד' להשיאו אשה. ויש אומרים אף להשיטו בנהר. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת קידושין ת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים, אף לשוטו בנהר. ר' יהודה אומר, כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס"ד, אלא כאלו מלמדו ליסטות. למולו מנא לן, שנא' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. לפדותו מנא לן, דכתי' (שמות כב, כח) בכור בניך תתן לי. ללמוד תורה מנא לן, דכתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם. תניא ולמדתם אותם את בניכם. לבניכם ולא לבני בניכם. א"כ, מה ת"ל (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך. א"ר יהושע בן לוי, כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתו' כאלו קבלה מהר סיני, שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו'. ר' חייא בר אבא לא הוה טעים אומצא עד דמטי ליה לינוקה לבי כנישתא. רבה בר רב הונא לא הוה טעים אומצא עד דמקרי לינוקיה מוספא. להשיאו אשה מנא לן. דכתי' (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ללמדו אומנות מנא לן, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר, מאי [טעמא], חיותיה היא.

נדבר מאזהרות על לימוד התורה. כתיב בפרשת ואתחנן^*ביאור הפ' בפרשת ואתחנן. (דברים ד, א-ט) ועתה ישראל שמע אל החקים והמשפטים וגו') ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' עד פן תשחיתון וגו' וקשה מלת ועתה צריך ביאור עוד קשה באמרו ראה למדתי אתכם איך יפול פה לשון ראה לשון שמיעה יצדק יותר שמע את אשר למדתי אתכם וגו' ועוד קשה בפסוק ראה אשר למדתי מזכיר בקרב הארץ אשר אתם באים לרשת ענין ירושת הארץ לא שייך פה ובפרט שכבר אמר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ. עוד קשה במה שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם ושוב שנית אמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הזה מה מורה זה על השנות פעמיים. עוד קשה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים וגו' אין פסוק זה שייך באמצע אותן הדברים בשלמא פסוק ומי גוי גדול אשר לו חקים ומפשטים צדיקים קאי על לעיל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים עליו נאמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים מה שאין כן בכל קראנו אליו אין מקומו פה וכן קשה הכפל רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח הדברים הלא כבר הזהיר על לימוד התורה. ורבותינו ז"ל (אבות ג, ח), למדו מזה כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו רק עדיין לא שבנו מטעותינו מה עניינו פה לקמן בפרשת שמע ישראל שהזהיר (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם וגו' שם היה לי לכתוב השמר לך ושמור נפשך ועוד קשה שמפסיק בין שני המקראות שמדברים מענין אחד כמש"ה וידבר ה' אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול ובין פסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה הפסיק בנתיים פסוק ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם מה מורה פסוק זה פה בנתיים וביותר שכבר שינה ושילש וכן ענין שהזכיר מחדש בקרב הארץ וגו' ענין הקושיא לשון ועתה וגם לא ידוקדק לשון שמע אל החקים שמע את החקים הל"ל. ויתבאר על דרך^*עי' בשוחר טוב וילקוט לעתיד לבוא יצווח העבירה אל האדם. שוחר טוב (תהלים עג), והילקוט הביאו בספר ירמיה (לא), דף ס"ו ע"ד אמר רבי סימן בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומר לו כלום אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרתש בת הוא שבת הוא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד לבוא האבן זועקת ואומרת לו נדה היא ע"ש והנה באותה שעה ישראל היו עדה שלימה כפירש"י בפרשת חקת (כ, כב), ויבואו כל העדה עדה השלמה המוכנת לכנוס לארץ והנה מאחר שמשבח אותו העדה אם לא היו חוטאים אחר כך היו זכו באותו העת שהיו כ"כ קדושים וטהורים ואם היה אחד רצה לעשות עבירה אז היתה המצוה צווח עליו להזהיר ממנו. ובזה יובן ועתה ישראל שעתה נעשית עדה השלמה וקדושה וטהורה שמע אל החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם ר"ל כאשר אנכי מלמד אתכם החקים והמשפטים. כן יעשו החקים והמשפטים ילמדו ויזהירו אתכם מלחטוא ולכן אמר שמע אל החקים ולא את החקים ר"ל לדברי החקים מה שידברו הם בעלמא ויזהירו אתכם לעשות עבירות לכן אמ' שמע אל החקים וגו' ר"ל לדבריהם ואמ' ראה למדתי אתכם וגו' בקרב הארץ וגו' בקרב הארץ וגו' יתורץ בדרך זה אמנם על ידי הקדמה מה שמסיק בתלמוד^*ירושלמי פרק קמא דשבת אם יכול אתה לשלשל השמועה עד משה וכו' ופסוק והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב וגו'. ירושלמי פרק קמא דשבת רב חייא בשם רבי יוחנן אמר אם יכול אתה לשלשל את השמוע' עד משה שלשלוהו ואם לאו תפוס אז ראשון ראשון אז אחרון אחרון מאי טעמא והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב (דברים ד, ט). רב גידל אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאלו בעל שמועה עומד לנגדו מאי טעמא (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש. ופירש בעל יפה מראה לשלשל לשון שלשלת שהוא לשון חיבור חתיכות המתכות כן יזכור בעלי השמועה כולן מי קבל ממי עד משה רבינו ע"ה והיינו והודעת לבניך וגו' יום אשר עמדת בחורב ר"ל הודעת לבניך ולבני בניך וכן דור אחר דור יקבלו זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב ישלשלו הקבלה אז על ראשון ראשון פירש שיזכור המקבלים ידוע ויזכיר כסדר ראשון ראשון שיאמר הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלוני לפלוני או יזכיר כסדר אחרון אחרון שיזכיר תחלה מי שלמדה אותו ושוב משמסרה לרבו כגון שיאמר אמר פלוני משמיה דפלוני עד מי שהוא ראשון לידועים לו ועל ידי זה יתבאר^*גמרא בנדרים רב הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה וכו'. גמרא בנדרים (מא, א) בענין רבי הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה אגמריה לרבי חייא ז' מנהון סוף חלש רבי אהדר רבן חייא קמיה הנהו ז' דאגמריה ושיתא אזדא להו הוי ההוא קצרא דהוה שמיעא לרבי כד הוה גרים להון אזל ר"ח גמר יתהון קמיה דקצרא ואתא אהדרונהו קמיה ר' כד הוה חזי ליה ר' לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא א"ד הכי א"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. וקשה מה היה חסרון לאיכא דאמרי בלשון ראשון. ולדרכי אתי שפיר כי צריך להזכיר כסדר או ראשון ראשון או אחרון אחרון ולפי ל' ראשון דבר דלא כמאן כי רבי חייא למד עם רבי ור"א לקצרא אתה עשית אותי ואת חייא וא"כ לא תפוש לשון ראשון ראשון ולא אחרון אחרון מה שאין כן באיכא דאמרי אתי שפיר כי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי הלך כסדר ראשון ראשון ונכון הוא. והנה משה רבינו ע"ה רמז כל זה פה שצריך לשלשל עד משה ואם אין ידוע לו שיהיה לתפוס אז ראשון ראשון או אחרון אחרון. זה"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' כלומר יראו עיניכם שאנכי המלמד אתכם לא עתה בלבד כי בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה צריכים אתם לראות כאלו אני עומד לנגדיכם כמאמר רב גידל כאלו בעל שמועה עומד לנגדו ובאם העלם יעלם מעמכם סדר הקבלה עד אלי אז הראה בזה הפ' לתפוס אחרון אחרון ראה למדתי אתכם שאני המלמד שלכם ואח"כ כאשר צוני י"י אלהי המצווה אותי. ובפ' אח"כ נתן רשות להיפך לתפוס ראשון ראשון וידבר י"י אליכם מתוך האש וגו' ויגד לכם את בריתו וגו' ואח"כ ואותי צווה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים זהו תפוס ראשון ראשון. בזה מתורץ הקושיא שהפכיל הקרא ואותי צוה י"י בעת ההיא ללמד וגו' או יכולין לומר דרך אחר על מה שהפסיק בין הדבקים ותמונה אינכם רואים וגו' ובין מקרא כי לא ראיתם כל תמונה הפסוק ואותי צוה י"י. והוא על דרך מה שכתב הזוהר פרשת וילך (ח"ג רפד, ב)^*ענין הזוהר על פסוק מכנף ארץ זמירות שמענו (ישעיה כד, טז)., בשעה שנכנסו ישראל לארץ ישראל שמעו קול מארבע רוחות עולם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מכנף הארץ זמירות שמענו בשעתא דאעילו ישראל לארעא וארון קיימא קדישא קמייהו שמעו ישראל דמסטרא דארעא חד תושבחו וחדו וקל זמרי עילאי די מזמרא בארעא כדין צבי לצדיק תישבחה דמשה הוי בההיא שעתא דבכל אתר ואתר דארון הו' שארי בארעא הוי שמעי קלא דאמרי (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אבל אוי לי דבר בגדו דדמינן ישראל לשקרא בהקב"ה כו' ע"כ המלטרך לעניינינו. ולפי זה יתורץ שפיר תחלה קאמר וידבר י"י אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול כן יהיה על הכל מה שאותי צוה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים כן יהיה בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה תשמעו קול מדבר בלי תמונה ומהו הקול מה שאותי צוה ה' ללמד אתכם כענין וזאת התורה אשר שם משה וגו' ומסיים ואמר ונשמרתם לנפשותיכם פן תעשו תמונה רק עדיין נשאר הקושיות כסל חכמתכם ובינתכם בצרוף שאר דקדוקים. ואגב יובן מה שפירש"י האי ושמרתם זהו המשנה על הלימוד ולא הניח כפשוטה שמירה על החקים ומשפטים. הענין הוא על דרך^*גמרא פרק ד' מיתות ר' אומר אף על הכלאים וכו'. הגמרא פ"ד מיתות דף ס' (ע"א) רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא (דברים יט, יט) את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים כו'. ופירש"י כבר לבני נח ופריך אלא מעתה (שם יח, כו) ושמרתם את חקותי ואת משפטי חקים שחקקתי כבר התם ושמרתם את חקותי דהשתא הכא ואת תקותי תשמורו תקוים דמעיקרא תשמורו. ופירש"י הכא את חקותי תשמורו דהקדים חקים לשמירה משמע חוקים דמעיקרא ואף על גב דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו את חקותי תשמורו דהקדים נמי חוקים לשמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו אורחא למכתב זאת חקותי כו' עכ"ל. ובזה יתורץ עוד קשיא ברישא הזכיר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים ובאמצע אשר ישמעון את החוקים האלה ולא הזכיר משפטים וגבי מי אשר לו חקים ומשפטים חזר והזכיר שניהם ונראה לי דהכי פירושו כי תחלה הזהיר משה ראה למדתי חקים ומשפטים וגו' ומלת ושמרתם כפירש"י זהו המשנה הזהיר על הלימוד ואמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. והנה בתוך כדי דבור ירא משה פן לא יבינו ישראל אותו דהאי ושמרתם קאי על המשנה רק יבינו ושמרתם קאי כפשוטה על חקים דלעיל ומ"מ זה יטעו פן יאמרו אומות העולם מדהקדים חקים לשמירה איירי מחוקים ששייכים לבן נח ואם כן יהיה שמירה קודם לחקים ואיירי מחוקים דהשתא אם כן לא יהיה יותר מעלה לישראל מן אומות העולם כי גם המה נחשבים לחכמים ומשום הכי הזכיר שנית את החוקים כדי שמלת ושמרתם יהיה קודם למלת חקים שמע מינה דאיירי מחוקים דהשתא ונמצא יהיה חכמתכם לעיני עמים לא מבעיא לתנא דביה מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך כמבואר בסנהדרין (נו, ב), אם כן מדהזכיר חקים ומשפטים שמע מינה דאיירי דחוקים דהשתא דומיא דמשפטים כי סבירא ליה דבן נח מוזהר על הדינים אלא אפילו לתנא דסבירא ליה בן נח מצוה על דינין מכל מקום רמז הקרא שאיירי מחוקים דהשתא דומיא דמשפטים משפטים איירי מדינים דהשתא משום הכי אמר אשר נתתי לפניכם כי במשפטים כתיב (כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח, ב), ואם כן רומז גם על החקים דהשתא וכל זה יובן מה שברישא מזכיר חקים ומשפטים ובמצעיתא מזכיר החוקים לחוד ובסיפא ואמרו כו' חוקים ומשפטים צדיקים מכח אשר נתתי לפניהם לפניכם דייקא ויהיה דומייא חוקים דמשפטים א"כ כשנאמרו מחוקים דהשתא מ"ה ואמרו כי מי גוי גדול כו'. והנה ירא עוד משה פן יאמרו מה חזית דניזול בתר סיפא דילמא אזלינן בתר רישא והקדים בשמירה על זה אמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים וגו' ואם כן איכא לחלק בין רישא ומצעיתא דאלו ברישא מזכיר חקים ומשפטים לא מוכח שאיירי מחקים דבני נח כי בצדו כתיב משפטים כאורחא דקרא להסמיך שניהם יחד כתירוצו של רש"י מה שאין כן במצעיתא מזכיר חקים לחוד ויהיה אחר מלת ושמרתם ושמה תקים ממש נזכרים לאחר שמירה. אם כן גילה משה בדעתו שאיירי מחקים דהשתא. וזה נרמז בפסוק ואמרו מי גוי וגו' אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה על דרך מה שהזכרתי בפתיחת דברי חקים ומשפטיים יבינו שקאי על כל התורה ואחר שפירש דבריו גילה לנו מלת ושמרתם שלא קאי על חקים ומשפטים דלעיל רק ושמרתם זהו המשנה הזהירם על הלימוד ובמה גילה להם בזה שאמר השמר לך וגו' פן תשכח הדברים יום אשר עמדת בחורב. ולמדו רבותינו ז"ל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו ונמצא חכמתכם ובינתכם קאי על חקים ומשפטים ועל לימוד התורה וגוי שלמד תורה חייב מיתה כמבואר פרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, א), ונמצא שיאמרו הגוים רק עם חכם ונבון הגוי הזה כן נראה לי לפרש פסוקים הללו. ולפי מאמר רב גידל הנ"ל שצריך לראות כאלו בעל שמועה עומד כנגדו וזהו בכלל כבוד חכמים ונדבר מענין כבוד חכמים^*זוהר פ' פנחס תחלת דינו של אדם בר"ה על בזוי התורה ולומדיה. בזוהר פ' פנחס (רלא, א) מסיק בר"ה כשהקב"ה דן בעולם אזי דין הראשון הוא במי שמבזה התורה ולומדיה וז"ל ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) אלו ב"ד רברבא בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבי לגבי ואינון שבעים ממנו כו' שנאמר להתיצב על י"י וכי על י"י קיימי אלא בשעת' דאינון קיימי על דינא דינא דקמאה דכולא בגין דההוא דלא מוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי כו' ע"ש. וקשה בשלמא מי שביזה הקב"ה אתי שפיר שיהיה דין הראשון על זה מה שאין כן מי שמבזה תלמיד חכם למה יהיה דין זה דין ראשון והלא כמה עבירות חמורות מאלו ונראה לישב כי^*מדרש ילקוט מלאכי השרת שואלין להקב"ה אימתי ר"ה וכו'. בילקוט פ' בא (רמז קצא) הביא מדרש רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מ"ה לפני הקב"ה אימתי ר"ה והוא אמר ולי אתם שואלין אני ואתם נשאל לב"ד שלמטה מ"ט (דברים ד, ז) כיי אלהינו בכל קראינו אליו ולפי זה א"ש כשיראו שהקב"ה שואל מב"ד שלמטה אימתי ר"ה אז היה מקום להרהר שראו הכבוד שחלק הקדוש ברוך הוא להם ולכן שאלו על הכבוד של תלמיד חכם שנעשה למטה ולכן יבוא זה בראשונה. ולחזק הענין של כבוד תלמידי חכמים אבאר^*גמרא בנדרים (לב, ב). ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם) גמרא בנדרים אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם וגו' והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציא מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון וגו' א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו לפיכך הוציא מאברהם שנאמר (תהלים ק, י) לדוד מזמור וגו' וכתיב בתריה נשבע י"י ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן ואין זרעו כהן וקשה לי בכל מקום שנאמר לשון והיינו דכתיב קשה איזה קושיא ומה קושיא איכא פה אין לומר שקשה מלת והוא כהן למה לי זה לאו קושיא דהוכרח לומר מלת והוא כי לפי סדר המקרא הוציא לחם ויין כהן לאל עליון הוי משמע דלחם ויין כהן הוא אמנם מלת והוא שקאי ארישא דקרא על ומלכי צדק וגו' ותו אין לומר דקשה ליה למה העמיד באחרונה שהוצרך להוסיף מלת והוא לתקן הלשון כי הוה ליה למימר גבי ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון ולא יצטרך לומר מלת והוא ומשום הכי דורש והוא כהן וגו' מכל מקום לא יצדק דאם כן יעמוד הקושיא במקומו למה נאמר למטה מלת והוא הוה ליה למימר לעיל ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן ואם כן בריש דבריו יהיה גם כן נשמע הדרוש הוא כהן כו' ואפילו היה צריך וי"ו הנוספת אם הוי אמר ומלכי צדק הוא כהן בלי אות הוי"ו יהיה נולד הקושיא למה מלת והוא דהוי דרשינן זה. עוד קשה שלילה שאמר וכי מקדימין ברכת עבד וכו' הוי ליה למימר בניחותא והא אין מקדימין וכו' ויתבאר הענין ע"ד מדרש פ' לך לך (ב"ר לט, יב) החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו) מדרש פ' לך לך ואברכה מברכיך אמר רבי ירמיה החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו בכבודו כתיב (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים וכבודו של צדיק כתיב (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך. ומקללך אאור אנא. והנה בטעות זה היה שם כי הוא הבין שהקדוש ברוך הוא החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו וסבור שגם הוא יעשה כן ויכבד כבודו של צדיק יותר מכבודו שיקדים הצדיק קודם הקודש ברוך הוא אך כזה לא יעשה בישראל הגם שהקדוש ברוך הוא בגדולתו מצינו ענותנותו אמנם האדם חייב לכבדו ולהקדימו בפני כל ולכן אמר אברהם בלשון תמיה וכי מקדימון ברכת עבד לקונו רואה אני בדבריך שאתה רוצה ללמוד מהקב"ה שהחמיר הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו לו נאה לעשו' כן אבל לך אין נאה לעשות כזה משום זה הוציא הקדוש ברוך הוא הכהונה משם מאחר שלא עשה כהלכתו והיה נענש על זה שהוא היה כהן ואין זרעו כהן והנה בתוך אותו הדיבור ירא הקדוש ברוך הוא מפני העולם שיראו ששם הוי נענש בעבור זה מה שכיבד כבודו של צדיק יותר מהקב"ה ופן יאמרו שהקדוש ברוך הוא בודאי יחמיר על כבודו של צדיק כדמוכח ממקרא לעיל אם כן למה עשה הקדוש ברוך הוא בענין זה שהוכיח את שם ונטל הכהונה מזרעו משמע שאין חפץ בכבוד של צדיקים לכן בא הקדוש ברוך הוא להראות שהוא חפץ בכבודן של צדיקים והראה את זה בפסוק זה ואמר והוא כהן לאל עליון. והוא על דרך הגמרא סוף^*משנה דידים אמר מין קובל אני וכו'. משנה דידים (פ"ד מ"ח, שם איתא צדוקי) אמר מין גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט אומרים פרושים קובלים אנו עליכם מין גלילי שאתם כותבים המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנאמר ויאמר פרעה מי י"י אשר אשמע בקולו ופי' שמקדימין שם פרעה לשם י"י דכתיב ויאמר פרעה מי י"י וגו' וזהו שדייק שקשה לו בזה המקרא שאמר והוא כהן לאל עליון להיפך הוה ליה למימר לאל עליון הוא כהן ולמה הקדים והוא כהן לאל עליון אלא זהו הואיל שגילה לן במלת והוא כהן לדיוקא שאין זרעו כהן שנענש שהקדים כבודו של צדיק לכבודו של הקדוש ברוך הוא וכדי שלא יבינו הבריות שגם בעיני הקב"ה רע לכבד הצדיק לכן אמר בזה המקרא והוא כהן לאל עליון הקדים הצדיק לכבודו שהקדים מלת והוא כהן לאל עליון והראה לנו בזה שהרשות תלוי ביד הקב"ה למחול על בכבודו ולא ביד אדם:

כתב ^*טור מצוה על כל אחד מישראל ללמד בנו תורה וכל הענין והשגת כמהר' יואל וכו' הטור י"ד סי' רמ"ה מצות עשה על כל אחד מישראל שילמד לבנו תורה שנאמר (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם וכל המלמד לבנו תורה כאלו קבלה מהר סיני. וכתב הגאון המופלג מהר"ר יואל בביאורו וז"ל, ומ"ש וכל המלמד לבנו תורה בפ"ק דקידושין דף ל' אריב"ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו כאלו קבלה מהר סיני שנאמר (דברים ד, ט) והודעת' לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור אבל בספרים שלנו כתוב כל המלמד בן בנו תורה וכו' וז"ל אפילו מלמד בן בנו. מכ"ש באם מלמד לבנו דק"ל כי היא תנא דהניא ולמדתם את בנוכם אין לי אלא בניכם בני בנים מנין פ"ל והודעת לבניך ולבני בניך א"כ מה ת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם א"כ בנים ובני בנים במדריגה א' הן מה לי בנים ומה לי בני בנים על כולם מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני. אבל לגי' הרי"ף והרא"ש והטור קשה כיון דאמר ריב"ל כל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב וכו' אלמא דס"ל לריב"ל כאידך תנא דתניא ולמדתם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעת לבניך ולבני בניך לומר כל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדה לו ולבנו עד סוף כל הדורות. וכיון דקמל"ן כשם שחייב אדם ללמד בנו תורה כך חייב ללמד בן בנו תורה לא ס"ל הך דריב"ל כאידך מ"ד דלא כהלכתא ואפשר דס"ל להרי"ף והרא"ש והטור דאף דריב"ל נמי מודה דחייב אדם ללמד בן בנו תורה אפ"ה בהיקש דלמעלה אינו אלא במלמד בנו ולא בן בנו עכ"ל. ולי נראה ליישב כי סתם לשון הגמרא (קידושין ל, א) גבי שמואל כגון זבולן בן דן פריך ואבי אביו מי מחייב וכו' עד הוא דאמר כי האי תנא כו'. בניכם ולא בני בניכם כו' אריב"ל כל המלמד בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבל התורה מהר סיני שנאמר והודעת לבניך וגומר וסמיך ליה יום אשר עמדת בחורב והנה ק"ל בגמרא למה העמד התנא קושייתו על הפסוק ולמדתם את בניכם מנין לבני בנים והוא בפרשת עקב ולא העמיד קושיתו על פסוק בפרשת ואתחנן ושננתם לבניך ה"ל להקשות בני בנים מנין ותרוצו של המקרא והודעת לבניך וגו' וע"ק לי אחר שתירץ שאיירי אפי' מבני בנים הקשה המקשן אם הן בניכם ל"ל הלא עדיין לא שבנו מטעותינו באותו המקרא ג"כ של והודעת לבניך ולבני בניך מלת בניך למה לי כל נלמד במכ"ש אם לבני בניך כ"ש לבניך ובפרט עיקר הקרא איירי על בני בנים מכח מלת בניכם מובן מתוך המקרא של ולמדתם את בניכם א"כ בניך ל"ל ועל כרחינו צריכין אנו לומר כי שם בגמרא אחר שהביא פלוגתא דתנאי מביא רבי חייא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקריה לינוקא ומוספיה ביה ופירש"י שמהדר עמו מה שקרא מאתמול ומלמדו עוד פסוק יותר ונ"ל לומר ע"פ זה לחלק בין ענין לימוד עם בנו ללימוד עם בן בנו כי גבי לימוד של בנו לא סגיא שלומד עם בנו פעם ראשון אף ביום ב' צריך לחזור עמו מה שקרא מאתמול ולהוסיף עוד פסוק מה שאין כן ללמד עם בן בנו לא צריך לכל זה רק ללמד עמו היום אבל לא למיהדר עמו למחר מה שלמד אתמול ולהוסיף עליו ולכן בפרשת שמע אמר ושננתם איירי לשנות עמו זהו שייך לבניך ומילתא לבני בניך הוא כפשוטה לאפוקי מה שנאמר בוהיה עקב ולמדתם בניכם שקאי גם על לבני בניכם ולכן העמיד קושיתו בני בניכם מניין על המקרא בפ' עקב וסמיכת הקרא יום אשר עמדת בחורב לשני עניינים מאחר שידוע שהתורה נתנה בראשונה בחורב ונשנית בערבות מואב והסמיך יום אשר עמדת בחורב קאי הן על בניך והן על בני בניך ומילי מילי נקיט על בניך מורה הסמיכה הלומד עם בנו מעלה עליו כאלו למד עם בנו ואם בן בנו עד סוף כל הדורות כמאמר ריב"ל ועל בני בניך מורה הסמיכה ללמוד עמו שנית רק שא"צ פעם ראשון ועליו קאי והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב דהיינו רמז שילמוד עם בן בנו רק פעם אחת וא"צ לשנות רק יהיה כמו בחורב ומשום הכי נראה לגירסת הרא"ש והטור כדברי ריב"ל המלמד עם בנו תורה כו' דהיינו ריב"ל ביקש לתרץ ככל מה שאמרתי דהיינו שקשה לי קושייתו הנ"ל בפסוק והודעת לבניך ולבני בניך ל"ל מאחר שנשמע במלת בניכם על זה יורה הסמיכה למלת בניך ללמד מעלה כאלו לומד עם הבנים עד סוף כל הדורות וגם על בני בנים קאי הסמיכה יום אשר עמדת בחורב בענין שצריך ללמוד עמו פעם ראשון ובזה מסולק תמיהת הרב רבי יואל ז"ל כי מעולם לא סבירא ליה לרבי יהושע בן לוי כברייתא קמייתא ולמדתם בניכם ולא בני בנים אך הוא סבירא ליה שצריך ללמוד גם כן עם בני בנים. ולפי גירסת הטור השמיט מלת בני בניך במאמר רבי יהושע בן לוי משום שרצה להראות הסמיכה יום אשר עמדת בחורב מעלה עליו כאלו קבלה מהר סיני וזהו שייך דוקא לבניך ולא לבני בניך כי שם כוונת הסמיכה על ענין אחר כדפרישית. והשתא נכונים הם דברי הטור כל הלומד עם בנו תורה מעלה עליו כאלו קבלה מהר סיני ולא שממעט לימוד של בן בנו. וראייה לדבר שבזה הסימן כתב הטור בהדיא שצריך ללמוד עם בן בנו רק מה שנקט בתחלת דבריו הלומד עם בנו היא כדי להבין שמעלה עליו כאלו קבלה מהר סיני קאי דוקא על הלומד עם בנו לדרך זה יובן ביאור^*גמרא בנדרים למה אין יוצאין בני' תלמידי חכמים מת"ח. גמרא בנדרים (נדרים פא, א) מאי טעמא אין מצויין שתלמידי חכמים יוצאין מתלמידי חכמים רבינא אמר שאין מברכין בברכת התורה תחלה דאמר רבי יודא אמר רב מאי דכתיב (ירמיה ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשו עד שפרשו הקדוש ברוך הוא שנאמר ויאמר יי' על עזבם את תורתי וגו' מאי לא שמעו לא הלכו אמר רב יודא אמר רב שלא ברכו ברכת התורה תחלה ופירשו דהיינו והערב נא ואשר בחר בנו וכהאי גוונא איתא בפרק הפועלים אמר רב יודא אמר רב מאי דכתיב (ירמיה ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת וגו' דבר זה אמרו חכמים ונביאים ולא פרשוה עד שפירשו הקב"ה שנאמר ויאמר י"י על עזבם תורתי (ב"מ פה, א) אמר רב יודא אמר רב שלא ברכו ב"ה בתחלה פירש"י כשהיו עוסקין לא היו מברכין לפניה וקרא יתירה דאשר נתתי לפניכם קדריש ברכת אשר נתן לנו תורת אמת שהיא לפניה של תורה וכיון דלא מברכין גלי אדעתיה שאינהה תשובה להם. השינויים באלו שני מאמרים צריך ביאור בנדרים הזכיר נשאל לחכמים וכו' ובבבא מציעא לא הזכיר לשון נשאל רק אמר ולא פירשו וביותר קשה אם לא פירשו אם כן מה אמרו. וביותר יש לתמוה בנדרים מסיק מכח קושיות היינו לא הלכו היינו לא שמעו ובבבא מציעא פירש"י מכח קרא יתירה אשר נתתי לפניכם הלא דבר הוא ונראה לי בנדרים יהיה השאלה איזה קשיא בתוכחה זו ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב מי האיש החכם ויבין את זאת וגו' על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר יי' על עזבם וגו' יש כאן קשיא ברישא דקרא מזכיר מלת מבלי יושב ובסיפא מזכיר ל' מבלי עובר שלא יהיה מקום לילך ולשוב והתירוץ לקושיא זו יובן על דרך מדרש קהלת (ו, ט) טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מי שהוא מבאר משנתו ממי ששונה ורגיל בהרגל לשון והילך פירוש מ"כ מראה עינים רואה מסתכל מעיין מילין לעמוד על אמיתתו והרי לך לפניך העיון נקרא בשם עינים ומי שלומד בהרגל לשון קרוי מהלך ובזה מתורץ הקשיא במה ששינה בסיפא נצתה כמדבר מבלי עובר לעיל הזכיר לשון יושב ואח"כ הזכיר לשון עובר שלא יהיה פירש הקב"ה ויאמר י"י על עזבם את תורתי וגו' והוקשה לו אם נאמר לא שמעו למה לי ולא הלכו אלא זהו תירוץ שנצתה כמדבר מבלי עובר שלא יהיה מהלך בני אדם שם מסיבת עזבם תורתי שלא שמעו התורה על העיון כלומר לא שמיעא לא סבירא ליה פשיטא לא עשו אפילו לא הלכו הלכו דייקא אפילו זה לא עשו ללמוד בדרך הנקרא מהלך ובשביל זה נלקו שנצתה כמדבר שלא יהיה מהלך בני אדם זהו תירוץ גמרא דנדרים אבל גמרת הפועלים הולך על ענין אחר לתרץ למה נאמר לא שמעו אם לא הלכו שלא למדו תורה בהרגל לשון מכל שכן שלא שמעו בעיון. וזה אמרו כאשר שמעו מפי הגבורה שלא הלכו אז אמרו מענין לא שמעו למה לי כי קל וחומר הוא ופירשה גם זה הקב"ה ואותו הפירוש לא יהיה מוכח ומוכרח אם לא על פי מקרא יתירה של אשר אני נתתי לפניהם רק צריך אני להקדים ביאור גמרא דברכות פרק קמא (יא, ב) על ברכת התורה מה מברך אמר רבי יודא אמר שמואל אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסוק בדברי תורה רבי יוחנן מסיים הערב נא יי' אלהינו דברי תורתיך בפינו ובפיות עמך בית ישראל וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל לומדי תורתך ורב המנונא אמר אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו ברוך נותן התורה. אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות הילכך למרינהו לכולי ופירש"י לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה וישראל וקשה הרי כל הברכות כולן קילוס ושבחין הן. ונראה לי דהכי פירושו כי אלו ברכות מקושרים זה בזה כי ברכת לעסוק בתורה מקושר עם ברכת אשר נתן לנו תורתו על דרך יברכך יי' ושמא יבואו שודדים ויטלו ממך ת"ל וישמרך עד כאן אם כן וישמרך יותר מעולה מן יברכך כי אם אין שלום אין כלום וכן הוא בנ"ד כי מצינו בדברי רז"ל (שמו"ר מא, ו) מ' יום שהיה משה בהר היה לומד ושוכח מה עשה הקב"ה נתן לו התורה במתנה ולא שכחה עוד. ואם כן ברכת לעסוק בתורה מה זה אם למד ושכח הוצרך לברכת רב המטנא^*טעם למה אומרים אשר נתן לנו תורתו. אשר נתן לנו תורתו נתן דייקא שנתן במתנה וזה היה סיבה שלא שכח וכן ברכת הערב נא אלהינו כו' וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל צריכא לברכת רב המנונא ע"ד גמרא דיומא (לח, ב) אמר רב כל השוכח דבר אחד מתוך תלמודו גורם גלות לבניו שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני וגו'. ואם כן ברכת וצאצאינו וצאצאי עמך ישראל התפלל על בנים לומדי תורה צריך לברכת אשר נתן לנו תורתו כי אי לאו היה במתנה היה שוכח והיה נתקיים אשכח בניך וגו'. וע"י המתנה מסולקת השכחה ובזה מעולה בברכות כעין יברך וישמרך. והשתא אתי שפיר למה שאין יוצאין בני' ת"ח מת"ח מכח שאין מברכין על התורה תחילה ופירש"י אינו חש במתנה ונראה מתוך שאין חש במתנה מתנה מסתלקת וגובר השכחה וגורם גלות לבניו ומכח זה לאו תלמידי חכמים הם וזהו פירוש הקב"ה ויאמר יי' על עזבם את תורתי והוסיף לאמר מקרא יתירה שלא יאמר עזיבה זו באה ע"י שכחה ולמה יהיו נענשין על כך לכן אמר אשר נתתי נתתי דייקא ומזה יראה שבמזיד שכחו התורה ובזה יהיה מתורץ מלת ולא שמעו בקולי מכח שפירש שעזיבת התורה הוא במזיד ולא בשגגה דרך שכחה רמז המקרא יתירה אשר נתתי לפניהם כי במתנה היתה והמתנה היא סיבה שלא ישכח אותה שלא יגרום גלות לבניו משום הכי אמרי ולא שמעו על דרך^*יהושע בן חנניא אשרי יולדתו שלא הוציאה עריסתו מב"ה. משנה (אבות ב, ח,) יהושיע בן חנניא אשרי יולדתו וכתב הברטנורה שלא הוציאה עריסתו מב"ה שיכנוס קול התורה באזניו מיד כשהיה תינוק וזהו שעזבו מכח שלא חשו במתנה גרמו גלות לבניהם מכל שכן ולא שמעו בקולי שהיה להכניס עריסות תינוקות שלהם בבישת המדרש כדי לשמוע בקולו ונמצא מבין שני גמרות הללו יתורץ שפיר לא שמעו ולא הלכו ומה שידייק ממקרא יתירה אשר נתתי לפניהם הכל עולה בקנה אחד: