מוסר על דברים יא:כ

מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקבוע מזוזה. וצריך להניחה לימין, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, דרך ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא. וכל הפתחים חייבות במזוזה, חוץ מהפתחים שאינם דרך כבוד. וחייב הדר בבית ליתן המזוזה, דאמ' רב משרשיה מזוזה חובת הדר היא, ואע"פ שאין הבית שלו אלא מושכר אצלו. וכשהוא יוצא, אל יטלנה בידו ויוצא, אלא יניחנה בבית. והני מילי אם חוזר בבית ישראל, אבל אם חוזר גוי, נוטלה ויוצא. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השואל, תא שמע, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ובגוי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר את אשתו ואת שני בניה. וגרסי' בפירקא במה מדליקין בעון מזוזה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים, פי' מפני שעשו פתחיהם במחתרת בלא מזוזה, אביונים נקיים מתים, שהם בניו ובנותיו הקטנים. ונותנין אותה על הפתח מבחוץ, שלא כמדת הב"ה מדת מלך בשר ודם. מדת מלך בשר ודם, הוא שוכב מבפנים בחדר ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, אבל ישראל, שהם עבדי הב"ה, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, שוכבים בפנים, והב"ה שומר אותם בחוץ, שנא' (תהלים קכא, ה) ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

וגרסי' באלה הדברים רבה כי לוית חן הם לראשך. מהו לוית חן. אמ' ר' פנחס בר חמא, לכל מקום שתלך מצות מלוין אותך. בנית בית, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגנך. עשית לך דלת, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. לבשת בגדיך, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. חרשת, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. קצרת, כי תקצור קצירך בשדך. אמ' הב"ה, אפי' לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. ושנינו במ' קדושין בפרק ראשון, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, וכל מי שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב, וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וגרסי' בספרי כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו קיים את התורה כולה ולא היה חסר אלא אותה מצוה, וכל העושה עבירה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו ביטל את [כל] התורה.

וּמָצָאתִי כָּתוּב בְּשֵׁם סִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, כִּי שֵׁד אֶחָד נָח אֵצֶל הַפֶּתַח וְרוֹצֶה לְהַזִּיק לְמִי שֶׁנִּכְנָס לַבַּיִת, וּכְשֶׁרוֹאֶה הַשֵּׁד שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי — לֹא יָכוֹל לְהַזִּיק. עַל כֵּן לֹא יִשְׁפֹּך שׁוּם מַיִם עֲכוּרִים אֵצֶל הַמְּזוּזָה מֵחֲמַת שְׁנֵי טְעָמִים: טַעַם אֶחָד — דְּלָא יַעֲבֵד קְלָנָא לְגַבֵּי שְׁמָא קַדִּישָׁא דְמָרֵי עָלְמָא. שֵׁנִי — אִם הוּא שׁוֹפֵך שָׁם מַיִם עֲכוּרִים, אֲזַי רְשׁוּת לִמְחַבְּלָא, חַס וְשָׁלוֹם. אֲבָל כְּשֶׁסְּבִיב הַמְּזוּזָה הוּא נָקִי, וּבֶן אָדָם הוּא מְחַבֵּב הַמְּזוּזָה לְנַשֵּׁק אוֹתוֹ בְּצֵאתוֹ וּבְבוֹאוֹ — הַאי שִׁידָא בְּעַל כָּרְחוֹ בָּרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ וְאוֹמֵר: זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ חַס וְשָׁלוֹם מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, אֲזַי רְשׁוּת לִמְחַבְּלָא לְחַבֵּל. וַי לוֹ, שֶׁחָס עַל אֵיזֶה מָמוֹן לִקְנוֹת מְזוּזָה, וְעַל גּוּפוֹ אֵינוֹ חָס. וּבִפְרָט שֶׁהַיְלָדִים מֵתִים בָּחֳלִי רָאגְלִיס בַּעֲווֹן מְזוּזָה, בַּעֲבוּר שֶׁאֵין לוֹ מְזוּזָה כְּשֵׁרָה בְּבֵיתוֹ בְּכָל חֲדָרָיו, וְלָכֵן נִסְמָךְ "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם". וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק "בַּמֶּה מַדְלִיקִין": בַּעֲווֹן בִּטּוּל מְזוּזָה וּבִטּוּל מִצְוַת צִיצִית בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. וְעַל הָרַבָּנִים וְרָאשֵׁי עָם מֻטָּל לִתֵּן הַשְׁגָּחָה עַל זֶה, וְכָל הַזָּהִיר בֵּיהּ, יִזְכֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי ח לד־לה): "לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחַי, כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים אֲרֻכִּים". אָמֵן.