מוסר על דברים יב:יז

הַשֵּׁנִית, כִּי הַשּׁוֹנֶה בְּחֶטְאוֹ, תְּשׁוּבָתוֹ קָשָׁה, כִּי נַעֲשָׂה לוֹ הַחֵטְא כְּהֶתֵּר, וּבָזֶה כָּבְדָה מְאֹד חַטָּאתוֹ: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ג ה): "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח? הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל"; בֵּאוּר וַתּוּכָל, כִּי הָרָעוֹת נַעֲשׂוֹת לְךָ כְּהֶתֵּר וּכְדָבָר שֶׁהוּא בִּיכָלְתְּךָ וּבִרְשׁוּתְךָ, מִלְּשׁוֹן (דברים יב יז): "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ", שֶׁתַּרְגּוּמוֹ "לֵית לָךְ רְשׁוּ". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו:) "כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל אִישׁ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, כִּי מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִם יַחְשֹׁב לַעֲשׂוֹת הָעֲבֵרָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ – מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה מִצְטָרֶפֶת לְמַעֲשֶׂה, וְעָלָיו נֶאֱמַר (ירמיהו ו יט): "הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם".

החלק השני הוא כמו מלת זה החלק בשוה, אבל הוא בפירוש המקובל, כי כל דבר ודבר מן הדברים העטופים לוקין עליו בפני עצמו, והוא כשיעשה אותם כולם אפילו בבת אחת לוקה על כל אחד ואחד באזהרה מיוחדת. מזה אמרו (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תרושך ויצהרך, אמרו בכריתות (ד, ב), אכל מעשר דגן תרוש ויצהר חייב על כל אחד. והוקשו ואמרו, וכי לוקין על לאו שבכללות. והיתה התשובה, קרא יתירה כתיב, מכדי כתיב (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך כו', למה לי למהדר לא תוכל לאכול בשעריך. וכי תימא ללאו, א"כ נימא קרא לא תוכל, למה ליה למיהדר למכתבינהו לכולהו. שמע מינה לחלק. ושם התבאר אחר השקלא והטריא שאמרו, וקלי (ויקרא כג, יד), לא היה צריך לאמרו שהוא לחם, אמנם נזכר לחלק שהוא חייב מלקות על קלי בפני עצמו, ובעבור שאמרו בתלמוד על אופן הדחייה שלא יתחייב מלקות על קלי בפני עצמו, כי אמנם נזכר לזה ויהיה חייב על לחם וקלי וכרמל מלקות אחת. והשיבו למאי הלכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע, לומר שאם אכל לחם וקלי וכרמל חייב על כל אחד ואחד. וע"ז ההקש בעצמו אמרו יתעלה (דברים יח, י-יא), לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שכל אחד מאלו הדברים המנויים הוא לאו בפני עצמו, ואינו כולם מן החלק הראשון משני חלקי המין השני. הראיה על זה, אמרו באמצע מעונן ומנחש, וכבר נתבאר בכל אחד מהם לאו בפני עצמו, והוא אמרו אחר שנזכרו מעונן ומנחש במקרא אחד, כן כל אחד בפני עצמו. והוא אמרו (ויקרא יט, כו) לא תנחשו ולא תעוננו, וכמו שמנחש ומעונן יצא לחלק, כך יתחלקו אותם שלפניהם ואחריהם כמו מעונן ומנחש, כמו שבארנו בלחם וקלי וכרמל: