אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃
שני לוחות הברית
וזהו כוונת המדרש ברבה (ויק"ר יג, ד) את זה תאכלו, אמר ר"ל אם זכיתם תאכלו, ואם לאו תאכלו למלכיות כו' ע"ש. ובמדרש שם ברבה (סוף שמיני) ד"א את הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שמקלסת לקב"ה כו', אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלכא דשמיא כו'. ואת השפן, זו מדי כי מעלה גרה הוא שמקלסת לקב"ה שנאמר (עזרא א, ב) כה אמר כורש מלך פרס. ואת הארנבת, זו יון כי מעלה גרה הוא שמקלסת לקב"ה, אלכסנדרוס מוקדן כד הוה חמי לשמעון אמר ברוך ה' אלוה דשמעון הצדיק. את החזיר, זו אדום. והוא גרה לא יגר, שאינה מקלסת לקב"ה ולא די כו' עיין שםהגה"ההנני אומר רמז באלו שני מלכיות שעליהם נאמר (איכה א, ה) היו צריה לראש, דהיינו בבל ואדום שהחריבו בית המקדש, זה בית ראשון וזה בית שני. ואמר את הגמל זו בבל כו', ואת החזיר זה אדום כו'. ובזה הרמז יהיה מתורץ דיקדוק אחר במקרא, שאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי גרה וממפריסי פרסה, דקשה דהוה ליה למימר או ממפריסי פרסה. ועל דרך הפשט קבלתי שבכאן מרומז השסועה הנזכרת בפרשת ראה (דברים יד, ז), שיש לה שני סימנים ואפילו הכי אסורה. ועל כן אמר באזהרת שאומרים במוסף דשבועות סוד השסועה, ולכאורה קשה למה קורא אותה סוד. אלא שבמשנה תורה חוזר כל מה שהוזכר למעלה, ושסועה לא נזכרה למעלה בתורת כהנים בהדיא אלא בסוד רמז הנ"ל:
אבל לרמז המלכיות ירמוז על דרך דאיתא בפרק חלק (סנהדרין קו, א), דאמרי אינשי, גמלא אתא למבעי קרנא, אודני דהוו ליה גזיזי מיניה. וכתב בספר בעשרה מאמרות על זה וזה לשונו, כי אמנם כל בעלי גרה חסירי השינים, לפיכך הם בעלי קרנים, כי יתפשט על ראשיהם מלמעלה אותו החומר הקשה שממנו השיניים ליתר הבעלי חיים. והגמל מעלה גרה, ובעא קרני מטעם זה. ולא הודו לו, שכבר העלו בגמרא דאית ליה ניבי ובהם נתפשט גם כן חלק מן הסחוס שממנו גודל האזנים לנגדן מאותן הניבין, לפיכך אודני דהוו ליה בראוי לפי שנותיו לא במוחזק, גיזיניהו מיניה להקטינם, עד כאן לשונו. ודמות זה בבל ואדום. הנה נבוכדנצר כיבד בפיו את קב"ה ואחר כך ירושלים כמוזכר בפרק חלק (צו, א) בשליחות מרודך בלאדן כו' עיין שם. ואדום כיבד ברגליו כמוזכר בספר יוסיפון שבאו לעזרת ירושלים, ואדרבה הם החריבו. ולא זה שלא נשארו בכיבוד אלא אף קלקלו, כי כן ענין טבעם. הפה הנראה אינו נושך אית ליה ניבי שממנו אכלונו שן רופסת כו'. ורגלי אדום הם רגלי זדים רגל דורסת. וזה רמז דמעלה גרה ומפריס פרסה שלהם סימן טומאה, והבן::
אבל לרמז המלכיות ירמוז על דרך דאיתא בפרק חלק (סנהדרין קו, א), דאמרי אינשי, גמלא אתא למבעי קרנא, אודני דהוו ליה גזיזי מיניה. וכתב בספר בעשרה מאמרות על זה וזה לשונו, כי אמנם כל בעלי גרה חסירי השינים, לפיכך הם בעלי קרנים, כי יתפשט על ראשיהם מלמעלה אותו החומר הקשה שממנו השיניים ליתר הבעלי חיים. והגמל מעלה גרה, ובעא קרני מטעם זה. ולא הודו לו, שכבר העלו בגמרא דאית ליה ניבי ובהם נתפשט גם כן חלק מן הסחוס שממנו גודל האזנים לנגדן מאותן הניבין, לפיכך אודני דהוו ליה בראוי לפי שנותיו לא במוחזק, גיזיניהו מיניה להקטינם, עד כאן לשונו. ודמות זה בבל ואדום. הנה נבוכדנצר כיבד בפיו את קב"ה ואחר כך ירושלים כמוזכר בפרק חלק (צו, א) בשליחות מרודך בלאדן כו' עיין שם. ואדום כיבד ברגליו כמוזכר בספר יוסיפון שבאו לעזרת ירושלים, ואדרבה הם החריבו. ולא זה שלא נשארו בכיבוד אלא אף קלקלו, כי כן ענין טבעם. הפה הנראה אינו נושך אית ליה ניבי שממנו אכלונו שן רופסת כו'. ורגלי אדום הם רגלי זדים רגל דורסת. וזה רמז דמעלה גרה ומפריס פרסה שלהם סימן טומאה, והבן::