מוסר על דברים יז:טז

לא תעשה לך פסל וכל תמונה. שלא יעשה פסל ומסכה בידיו שמתוך העשייה יבא לידי עבודה, ואמרו במס' ע"ז (דברים כו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ארור משעת עשייה שהעשיה מביאה לידי תועבה שעובדו, וכן לא יעשנו לאחרים, שלא לעשות ע"ז אפילו לאחרים שנא' (ויקרא יט) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ושלא לעשות צורות לנוי ואף ע"פ שאין עובדין אותן שנא' (שמות כ) לא תעשון אתי. ושלא להשתחות לע"ז אע"פ שאין דרך עבודתה בהשתחויה שנא' (שם) לא תשתחוה להם. ושלא לעבוד ע"ז בדברים שדרכן לעבדן בהן שנאמר (שם) ולא תעבדם. ושלא להעביר למולך שנא' (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ושלא לעשות מעשה אוב שנא' (שם יט) אל תפנו אל האובות, ולא מעשה ידעוני שנא' (שם) ואל הידעוני, ושלא לפנות אחר ע"ז שנא' (שם) אל תפנו אל האלילים, ושלא להקים מצבה שנא' (דברים טז) ולא תקים לך מצבה, ושלא ליתן אבן משכית שנא' (ויקרא כו) ואבן משכית לא תתנו בארצכם, ושלא לטעת אילן במקדש שנאמר (דברים טז) לא תטע לך אשרה וגו', ושלא לישבע בע"ז ולעובדיה. וגם אין משביעין אותם בה שנא' (שמות כג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ושלא להדיח בני ישראל אחר ע"ז שנא' (שם) ולא ישמע על פיך. ולא להסית אדם מישראל שנא' (דברים יג) ולא יוסיפון לעשות כדבר הרע הזה. ושלא לאהוב המסית שנא' לא תאבה לו, ושלא לעזוב השנאה שנא' ולא תשמע אליו. ושלא להציל המסית אלא לעמוד על דמו שנא' (שם) לא תחוס עינך עליו, ושלא ילמד המוסת זכות על המסית שנא' (שם) לא תחמול, ושלא יחריש המוסת ללמד חובה על המסית אם ידע לו חובה שנא' (שם) לא תכסה עליו, ושלא ליהנות מציפוי נעבד שנא' (שם) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואמרו במסכת ע"ז (פ"ד דף נב) פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך. שהרי הכתוב מתחיל פסילי אלהיהם והוא לשון פיסול עשייה ויכלול עוד לשון פסלות וביטול. ושלא לבנות עיר הנדחת לכמות שהיתה שנא' (שם יג) לא תבנה עוד, ושלא ליהנות בממון עיר הנדחת שנא' (שם) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולא ליהנות בע"ז ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנא' (שם ז) ולא תביא תועבה אל ביתך. ושלא להתנבא בשמה שנא' (דברים יח) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ושלא להתנבא בשקר שנא' אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו. ושלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז שנא' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ושלא ימנע מהריגת נביא השקר שנא' לא תגור ממנו, ושלא ללכת בחקות ע"ז ולא במנהגותיהם שנא' ולא תלכו בחקות הגוים. ושלא לקסום שנא' לא יהיה בך קוסם קסמים, ושלא לעונן שנא' ולא תעוננו. ושלא לנחש שנאמר ולא תנחשו. ושלא לכשף שנא' מעונן ומנחש ומכשף. ושלא לחיות מכשף שנא' מכשפה לא תחיה, ושלא לחבר חבר שנא' וחובר חבר. ושלא לשאול באוב שנא' ושואל אוב. ושלא לשאל בידעוני שנא' וידעוני, ושלא לשאול בחלום אל המתים שנא' ודורש אל המתים, ופירוש מנחש אמרו בספרי אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, ופי' חובר אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב כלומר שיאמר הדברים ההם ולא ישכנו לפי דבריו, או אם יאמר אותם על המכה הכואבת ינוח הכאב מיד, ופי' אוב המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו והוא נעשה בעצם שמכניס בפיו מחיה ששמה ידוע. ושלא לכתוב בגוף שנא' (ויקרא יט) וכתובת קעקע לא תתנו בכם. ובמסכת אבות (פ"ג דף כא) כתב אפי' לשמים ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע שנא' (שם) לא תתנו בכם אני ה' לא תתנו בכם שמי ה'. ושלא לשכון בארץ מצרים לעולם שהיא גורמת להטות מדרך האמת כענין שכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו' שנא' (דברים יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואזהרה זו אינה אלא למי שדר בא"י שאינן רשאין לדור וללכת שם וזהו לשון בדרך הזה עוד. אבל היושבים בחוצה לארץ אינן בכלל אזהרה זו, בא וראה עוד כמה קהלות וכמה אנשים גדולי ישראל נתישבו במצרים שבאו שם מחוצה לארץ ולכך אין אזהרה זו אלא לאותן הדרים בא"י. ושלא לכרות ברית לז' עממין שנא' (שמות כג) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ושלא להחיות אדם מז' עממין שנא' לא תחיה כל נשמה. ושלא לחון עובדי ע"ז שנא' לא תחנם. ושלא להושיב ע"ז בארצנו שנא' לא ישבו בארצך. ושלא להתחתן בעובדי ע"ז שנא' (דברים ז) לא תתחתן בם. ושלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם. שנא' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. ושלא לקרא להם לשלום בשעת מלחמה כשאר הגוים שנא' לא תדרוש שלומם. כל אלו בכלל לא יהיה לך שהן כלן מצות לא תעשה נגררות ונמשכות אחר ע"ז. לשומרי מצותי (שמות כ) ירמוז למצות לא תעשה הנכללות בגדר גמילות חסדים שנא' (שם) ועושה חסד לאלפים. והן שלא למשכן האלמנה שנא' (דברים כד) לא תחבול בגד אלמנה. ושלא יתבע העני בחובו שנא' (שמות כב) לא תהיה לו כנושה ובד"א כשהוא יודע שאין לו מפני שהוא מלבין את פניו בלא תועלת שיש לו. ושלא להרחיק זרע עשו מן הקהל אלא עד ג' דורות שנא' (דברים כג) לא תתעב אדומי. ולא מצרי לבא בקהל אלא עד ג' דורות שנא' (שם) לא תתעב מצרי. ושלא להלוות ברבית שנא' (ויקרא כה) את כספך לא תתן לו בנשך. ושלא ללות ברבית שנא' (דברים כג) לא תשיך לאחיך. ושלא להשית יד בין לוה למלוה ברבית להיות ערב או עד ולא לכתוב ביניהם שנא' (שמות כב) בכל אלו לא תשימון עליו נשך. ושלא לעבוד בעבד עברי בעבודת עבד שנא' (ויקרא כה) לא תעבוד בו עבודת עבד. ושלא למכור אותו ממכרת עבד שנא' (שם) לא ימכרו ממכרת עבד. ושלא לעבוד בו בפרך שנא' לא תרדה בו בפרך. ושלא להניח לגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו שנא' (שם) לא ירדנו בפרך לעיניך. ושלא למכור אמה עבריה שנא' (שמות כא) לא ימשול למכרה. ושלא למנוע ממנה שאר כסות ועונה שנא' (שם) לא יגרע. ושלא ימכור אשת יפת תואר שנאמר (דברים כא) ומכר לא תמכרנה. ושלא לכבוש אותה לשפחה אחר שלקחה לאשה. שנאמר (שם) לא תתעמר בה. ושלא לאחר פעולת שכיר שנא' (ויקרא יט) לא תלין פעולת שכיר. ועוד יכלול מצות לא תעשה של חסד עם המתים שלא תנשא יבמה לאחר חוץ מיבמה שנאמר (שם כה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כדי ליתן זרע לאחיו ולא תכרת שלשלת היחס מן המקום שמשתלשלת משם: לא תשא זו מצות לא תעשה שלא לישבע לשוא ויכלול שלא לעבור על שבועת בטוי. ושלא לחלל שמו של הקב"ה שנא' (ויקרא כב) ולא תחלל את שם קדשי. ושלא לנקוב את השם לפי שאנו מוזהרין על ברכת השם וכתיב בעונש (שם כד) ונוקב שם ה' מות יומת. ושלא לנסות את השם שנא' לא תנסו. ושלא לעבור על דברים שאסר בהן על נפשו שנא' (במדבר ל) לא יחל דברו:

וקשר שערות ראשם בסוס, כבר כתבתי ארי נגד ארי, דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ממלכת שבא. וג' ציווים במלך, (דברים יז, טז-יז) לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה. דוד המלך קיים הכל, חזי מה עביד באבישג. סוס, אמרו רז"ל (סוכה כו, ב) היה ישן ס' נשמי כשינת הסוס כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ס' ממיתה, והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היה בו דביקות קונו למהר לעבודת קונו. וכסף וזהב הכין הרבה לעבודת קונו לבנין בית המקדש. ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, מדן נשמע נחרת סוסיו, וממונן של ישראל חביב עליו כמרקחת כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה כתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ונפלה כמו (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אלו הסנהדרין. כתיב בעובדא דהכא (שם ב, י) ישבו לארץ [ידמו] זקני בת ציון וגו' בתולת ירושלים, וכן בהאי קרא דנפלה כתיב בתולת, זה בא מתגבורת נבוכדנצר. ובמקום ב"ת ציון, ב"ת בבל השדודה. אבל דוד המלך רמז (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, סומ"ך בגימטריא סוס, ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו כו'. ובעונותינו הרבים, כשגבר נבוכדנצר נקשרו בזנבות הסוס והיו מזכירין זכות אברהם וזכות יעקב, כי להם נתפרסם ענין שעבוד מלכיות על דרך בשורה טובה להנצחיות:

דוד המלך פתח ואמר (תהילים קל א ב) שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' והוא שם הוי"ה אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני וכבר אמר האר"י ז"ל כי ביו"ד ימי התשובה יש לומר מזמור זה בין ישתבח ליוצר אור וטעמו בסתרי תורה מבואר מה שיש בו להבין והוא כאשר ה' עושה ומתנהג בחסד עם בריותיו ואינו בא לשפוט הארץ הוא קרוב לנו כדי שחסדים המגיעים אלינו מאתו יהיו קרובים אלינו ואור צח ובהיר יותר מאיר ונהנים בו הרואים בו בקרוב המוגבל יותר מברחוק אפס צריך שיעור מוגבל כפי קשת הראיה שלא תכהה עין הרואה ברוב אורו וכך הגבול לפניו יתברך שהוא מושב יקרו בשמים ממעל ואנחנו שוכני בתי חומר וגויות נפסדות על הארץ שיהיה חסדו מגיע אלינו כפי הראוי לקבל לבל יזיק רוב אורו ונהיה נהנים מחסדו ובטובו חיינו ולכך נאמר (תהילים קטו טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וזהו מאמר דוד (שם קג יא) כגבוה שמים מעל הארץ כן גבר חסדו על יראיו והוא דבר אשר דברנו כי זה הגבול מהגבוה כדי שיגיע לנו חסדו לטובה וברכה בתוספת ויוגבר חסדו עלינו אמנם בבואו לשפוט תבל בצדק כי אין רחמים בדין ולא משוא פנים כלל ובאש ה' נשפט כי אלפי רבוא רבבות נחלי כדורי אש באלפים רבבות פרסאות יוצאים מלפניו ואם אנו מקורבים בגבול הנ"ל ח"ו תאכלנו אש הגדולה ותכלה אותנו ח"ו כרגע וה' לרוב רחמיו מסתלק ממקום מושבו בשמים ומגביה לשבת בשמים עליונים גבוה מעל גבוה כדי שתהיה האש מקוררת טרם תגיע אלינו וזה ויגבה ה' צבאות במשפט כי ה' מגביה למעלה כסאו ואם כן שמושב יקרו מעלה מעלה ביו"ד ימים אלו שהם ימי דין יותר מכל השנה אנו בימים אלו בעומק למאוד כנודע כערך הגבוה כן למולו ערך העומק ולכך אנו מתפללים בימים אלו ממעמקים קראתיך ה' והנה העלות למעלה מעלה הוא ע"י שופר כי צריך שתדע כי לפי כל עניני משמעות הפוסקים ודברי חז"ל ענין שופר להפוך מדת הדין למדת הרחמים והלא אמרו (מו"ק טז) אפיק שופרא ושמתיה בת' שופרות שמתיה ברק למרוז וכהנה טובא דמורה כי שופר מעורר דין עושה משפט חרוץ ומכלה קוצים מכרם ה' צבאות אבל באמת כך הוא הענין שופר הוא השמעת דין זמן תחלת דין כי אין רשות למארי תריסין ומקטרגים לכנוס לפרגוד עד שישמע קול שופר ואז מתחיל הדין ואז הותרה הרצועה לכנוס כל מארי דדינא לתבוע דינא מן המלך המשפט וזהו שיסד רבי אמנון בנתנה תוקף וקול שופר ישמע ויאמרו הנה יום הדין וכו' אמנם אין שופר למעלה נשמע עד שיתקעו ישראל למטה ואז נתקע השופר למעלה אז קביעת הדין וזהו שמערב השטן כי השטן רואה שישראל תוקעין וגורמים שיהיה עת הדין וכסאות למשפט מה שכל מלאכי מעלה חרדים מלפניו ואמר השטן בלבו מה זה היה להם לשתוק מבלי תת אות וקבע לדין ואיך הם יהיו תובעים ועושים הכנה לדין אין זה כי הם חפים מפשע ויודעים בעצמם כי בהשפטם יצאו צדיקים וא"כ השטן נחרד ונסתמת טענתו ונבהל לקטרג על ישראל וגם זה הטעם באמת כיון שבעל הדין בעצמו תובע הדין ואומר דונו לי דיני הרי חמת המלך שככה כי הוא בעצמו מקבל על עצמו דין וכמו כן דיש לכוון באמירת ואתה צדיק על כל הבא וכו' שמקבל בעצמו דין על עונות וכן בנפילת אפים יהיה כך שמוסר גופו ונפשו לקבל דין שמים כפי הראוי מחיק דינו של הקב"ה ואז כביכול נתמלא רחמים וזה רמזו (ד"ר ה ד) במקום שיש דין למטה אין דין למעלה כי אם אדם תובע דין למטה אין דינו של ה' למעלה כ"כ בריתחא אבל מ"מ ענין שופר לקבוע דין וליתן רשות למארי דדינא לכנוס ולכך בתקיעות השופר מתחיל הדין ומתחילה כשהשם מתחיל דין מרוב טובו מעיין בתחלה בזכות של ישראל כמה מצות ומעשים טובים שעשו ואח"כ מעיין בעונות שעשו ישראל וזהו תקיעות מיושב ותקיעות מעומד כי כבר דרשנו מקדם כשמדת הדין מתוחה יש לעמוד קשות בעמידה (עיין מגילה כא בהיפך) אבל כשמדת הרחמים מתוחה יש לישב רכות בישיבה ולכך תקיעות ראשונות שהן מזכירות צדקת ישראל יושבים כי אז אין מדת הדין וגם כביכול ה' יושב כאחד העושה סדר לדבר מבלי מהירות רק מתון ועיקר מלת ישיבה עכבה ולכך נאמר (תהלים כב ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל כשמזכירין זכות ותהלות ישראל אז יושב ואף אנו יושבים משא"כ כשרואה עונות ודן אז עומד ממהר כאיש העומד דכתיב (ישעיה יב יט) בקומו לשפוט ארץ ולכך תקיעות מעומד כי אז מעיין בעונות ואז דין ולכך מזכירין אז מלכויות זכרונות ושופרות ולכך אמרו (ע"ז ד ע"ב) על מוסף לבל יהיה מתפלל ביחיד כי יפקד דינו ולא בשחרית כי בתקיעות דמעומד זמן הדין וא"כ כאשר הותקע שופר מתחיל הדין ואז הקב"ה מסלק שכינתו מעלה מעלה ולכך נאמר (תהילים מז ו) עלה אלהים בתרועה וכו' כי עי"כ עולה למעלה ואמרו (ר"ה יז ע"ב) אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא ופי' הרא"ש דקודם חטא צריך רחמים מבלי לדון על המחשבה לדבר עבירה ועדיין קשה אם הוא ה' לאחר שיחטא בפועל מכ"ש הוא ה' על המחשבה לבד והראשון מיותר אבל באמת הבדל יש כי על המחשבה מוחל בשם הוי"ה פשוט כי הוא רק נתפס במחשבה ורעיון כאמרם (פסחים נז קידושין ע) זה שמי לעלם שאינו קורא במבטא שם הוי"ה רק מחשבת לבב צריך להיות על שמו הפשוט והנעלם ולכך אף הוא מכפר על המחשבה ואין צריך לקבל דין ויסורין כלל רק חרטה גמורה מעומק הלב ויגמור בלבבו יחוד ה' וגודל קדושתו ורוממתו ואהבתו ויראתו האמיתית ואז ירפא לו אבל העושה עבירה בביטוי פה שהוא כלי מעשה וכן שאר מעשים בזה שם של אדנ"י שהוא כינוי לשם הוי"ה כי בו נקרא מכפר אבל היותו בתואר אדון כל ארץ שהוא אדנ"י צריך לעשות דין כי מלך במשפט יעמיד ארץ כן הוא מחוק האדנות לכלכל דבר במשפט ואז האדם השב צריך לקרות בפה מלא בבכי ובבקשה ולא סגי בחרטת הלב ויבא דבר שבמעשה ויכפר על דבר שבמעשה וגם צריך לקבל יסורים ועונש כפי הדין וחוק משפט ה' כי דינא הם בחסד ורחמים יך ויחבוש טרף ורפא וזהו ממעמקים דהיינו עומק הלב שהוא מחשבה בעלמא קראתיך ה' שם הוי"ה רחמים גמורים כי הוא מטהר ומוחל על מחשבה וגם הקריאה היא רק צורך לעומק הלב כמ"ש אבל אדנ"י שם של אדנ"י הוא על מעשה שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני דהיינו צריך דיבור פה ואז הוא בבחינה של אדנ"י שהוא המבטא בפה ובדבר שפתים ואז אין כאן רחמים גמורים רק דין ויסורים כנ"ל וכן הדבר בשופר כי עיקר שופר הוא רק קול בעלמא והוא הבא מפנימיות האדם מהרוח הבא מנשמת אדם ונשימה מכח הלב והוא הבא בתוך שופר להשמיע קול ועיקר שופר שהוא קולו של הלב כי הנפיחה בו והוא מכח הלב והוא המשמיע קול ואין לכלי דיבור חלק בו וזהו תקיעה פשוטה וזהו קול שופר ובזה כביכול ברא ה' העולם כי בדבר ה' שמים נעשו אבל דיבור ומאמר ראשון לא היה אפשר כביכול בדיבור גמור כי א"כ נברא מלאך ויאמרו ח"ו שותף היה במעשה בראשית כמ"ש ולכך מאמר ראשון היה קול בעלמא כביכול המורה על מחשבה כי קול גמר כח המחשבה ואז התחיל בריאת עולם ולכך נאמר בראשית וקבלו חז"ל (ר"ה לב מגילה כא ע"ב) דהוא מאמר ולא נאמר ויאמר כי לא היה רק קול בעלמא שהוא גמר כח מחשבת לבב ולכך מתרגמינן בראשית במחשבתיה ולכך אנו תוקעים כי אז נברא עולם והיה בשופר ולכך כשאנו תוקעים אומרים היום הרת עולם וכו' כי זהו תחלת בריאת עולם כמו הריון והיולי לבריאת כל עולם דיבור ומאמר ראשון והנה זו היא תקיעה שהיא פשוטה מעומק וכח הלב אבל התרועה א"א לעשות אם לא בסיוע הלשון וכלי דיבור והם מיוחסים למדת הדין כנ"ל ולכך (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' שהוא הוי"ה בקול שופר ולכך אנו חייבים בימים אלו שאנחנו בעומק לקרוא לה' במחשבה טהורה וזכה ולראות כי ימים אלו מסוגלים ביותר לתשובה מכל הימים ולראות העיקר בתיקון הענין וגדור גדר כי אין די במה שישובו בימים אלו ואח"כ כאשר יעברו ימי מועד וזמן הלזה ישובו לכסלה ח"ו ועיקר התשובה לקבל על עצמו מבלי לעשות כזה ואמת מצינו בפוסקים חומרות לימים אלו יותר משאר ימים וסמכו אירושלמי (שבת פ"א ה"ג) דאמר אם אתה מצי למיכל כל שתא חולין בטהרה אכול אבל אם לא אכול יו"ד ימים (א"ה בירושלמי הגירסא ז' ימים וע"ש במפרשים) ופירשו דכוונתו על יו"ד ימים הללו ובאמת לפענ"ד כוונתו למה שאמרו (ר"ה טו ע"ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל כנודע דכתיב בנבלתם לא תגעו ברגל וס"ל דראש השנה אינו בגדר הרגל כנודע דעת רבים דס"ל הכי וא"כ בזמן הזה ב' ימים של י"ט ראשון וב' ימים של י"ט אחרון דפסח הוא ד' ימים וכן בסוכות וב' ימים דעצרת הרי י' ימים דיש בהם חיוב לטהר ולכך יש לאכול חולין בטהרה דבימים אלו חייב לטהר אמנם מ"מ הטיבו אשר דברו דסמכו על יו"ד ימים הללו לפי דיש להזהר באזהרות יתירות בימים אלו ויש בהם כמו רגל שלא יעסוק אדם בשום משא ומתן ועסק ויהיה כל עסקו בימים אלו לתורת ה' ויראתו ולעשות לרוחו משקל וגדר כיצד יתנהג כל ימיו כי ימים אלו עלולים לכך ובאמת לא סגי במה שמזכה נפשו אף גם יחשוב לזכות לזולתו ואמרו (סנהדרין קב) שה' תפס לירבעם בבגדו ואמר חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ואמר מי בראש אמר הקב"ה בן ישי אמר אי הכי לא בעינא עכ"ל וכבר אמרתי בדרוש הקדום פירוש נחמד על זה והואיל דקאי בהאי ענין אמרתי להיות נאמר ונשנית וימתיק הדבר ביותר כעת כי הדבר תמוה חדא דמה קפידא לירבעם אם ילך אחרי דוד או לא ועוד דעיקר בתשובה היא לא בתענית וכדומה לבד רק לראות להסיר מאתו סיבה המביאה לידי חטא כאשר הרופא לא יוכל לרפאות לחולי אם לא שיסיר הסיבה הגורמת למחלה כן הדבר בחולי נפש וזהו בימים אלו החקירה עלינו מוטלת להסיר הסיבות שגורמות לקוץ מכאוב וסילון ממאיר להתעות לנשמתינו אשר מגיע שרשנו למחצב קודש חוצבנו ואמרו כי ימים אלו מיוחדים הם כמו שאמרו הטבעיים כי ימי אייר והן מפסחא לעצרתא (כן להדיא בשבת קמז כולהו שקייני (משקין לרפואה רש"י) מדיבחא עד עצרתא מעלי וכן עוד כה"ג פסחם מב ע"ב) עלולים לרפואת הגוף והרפואה תועיל מאוד יותר ויותר משארי ימים כן ימים אלו עלולים לחולי נפש והתשובה יותר מועילה מכל ימים דהיינו בתיקון גדרים והעיקר בתשובה להרחיק המותרות כי כל גרם עונות הוא מותרות בתענוגים מותרות בתשמיש מותרות בבגדים וכאשר אמרתי כמה פעמים פת של שחרית וקיתון של מים מציל מכל מחלה ומן מזיקין (ב"ק צב ע"ב ב"מ קי ע"ב) הכונה הסתפקות שלא יבקש אדם מעדנים ותענוגות בני אדם ברבורים ובשר שמן ויין רקח עסיס רמונים כי זה מביא לידי מחלה וצער ודאגה ויגון ותוגה ומזיקים שולטים בו כי הוא מלא פשע וחבר לאיש משחית אבל המרגיל עצמו לאכול לחם ומים ובזה יהיה די סיפוקו וזה יאכל בבקר בבקר לסעוד הלב ולחזק כחו ואז יצא אדם לפעלו עבודת הקודש ויהיה טוב לגופו בריא אולם לא ירגיש בשום חולי ויהיה טוב לנשמתו וכן הדבר בבגדים הוא הדבר שגרם מקדם בספרד הגירוש הבגדים שלבשו גברים ונשים וכן הסיבה לכל צרות ועין רע מאויב פנימי וחיצון בגדי היקר שעושים להם וביחוד הנשים והבתולות וילכו במלבושי זרים ובעו"ה כמה יצאו לתרבות רעה עי"כ ומה יתגאה קרוץ מחומר כל רגע מוכן לפגע ובפרט אנחנו כבושי גולה חסרי מדע אבדה שכינת רוח הקדש מקרבנו ולפנים בישראל בימים אלו היו נסים מפורסמים בבית המקדש בכהן גדול כמה נסים גלוים אשרי העם שככה לו אשרי עין ראתה כל אלה וכל עין דמוע תדמע מאין הפוגות באין רואה חמדת ישראל וא"כ למה זה יתקשטו וילכו בבגדים נאים הלא בצע ה' אמרתו ולא חמל נאות יעקב ומעיד אני עלי שמים וארץ שלבבי כואב בלבשי בחול בגד מצמר שקורין (קאמעלהא"ר) ובשבת בגדי משי ואם אפשר בשבת הוא לכבוד שבת ומ"מ בחול עלי לבי דוי חוטא בל יתגאה קאמרינן (ר"ה כו) ומה לי ללבוש חוץ ולבוש אמיתי מלא פגמים ובהרת וכתמי צואה בלי מקום אויה לי על שברי אמנם נחמתי כי אליהו הנביא היה לבוש אדרת שער בעלמא וזה היה לו למעלה אף שהיה כהן וקרוב למלכות מ"מ לא הלך רק באדרת שער כמו שק ובאו שארי בני אדם החנפים וצבועים לעשות כמעשהו ולבשו ג"כ כך ובזה נטלו עטרה לעצמם ולכך הכתוב אומר (זכריה יג ד א"ה שם כתוב ולא ילבשו עוד אדרת וכו') הלובשים אדרת שער למען כחש ומאז כאשר נאמרה נבואה זו הושם לחוק אצל חכמים אמיתים לבלי ליטול כל אחד עטרה זו לעצמו לילך בבגדים נבזים פחותים כמו אליהו כאילו הוא ג"כ מבני עלייה ולא כל הרוצה ליטול שם זה יטול וזהו כונת מאמרם ז"ל (שבת קמה ע"ב) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים שאינם בני תורה כי מבלי היותם כ"כ במעלת החכמה ומדע כמו חכמי ארץ ישראל לא הותר להם ליטול השם ללבוש בגדים פחותים כמו אליהו ויתר בני עלייה מבחינים ערכם שאינם בגדר הזה ולכך הם מצויינים בבגדיהם וזהו לענוה כי לא הגיעו למדרגת חכמה מבני עלייה כאליהו ותלמידיו הכשרים וזהו נחמתי בעניי על לבישת בגדים הנ"ל ונשוב להנ"ל כי המותרות צריך בן אדם להרחיק למאוד וכבר אמרו הטבעים כי השערות הם מותרות הלחות שיש בגוף ולכך בכל מקום בית שחי שרבו לחות ירבו השערות וישלחו פארות ולכך אמרו על שער הראש שגדלים בשטות כי כבר נודע כי כל מותרות בטבע הוא מפאת שטות כי מה שהוא יותר מכפי מדות אדם הטבע פועל בו ללא צורך והוא לא בגדר החכמה ונקרא שוטה וכללו של דבר שערות אדם הם לרבוי ומותרות לחה שבגוף ולכך בנזיר שקדש עצמו מיין וכהנה למעט מותרות ואין די במה שהזיר זה ל' יום מהיין אבל צריך לגדור עצמו להיות מורגל ופרוש ביותר מרבוי תאוות וכך יהיה דרכו תמיד ולכן כאשר יעברו ימי נזרו יגלח כל שער ראשו לאות כי ימעט המותרות ולא יהיה לו רק הצורך ההכרחי לקיום המין וטבעו וכן הלוים שהובדלו לה' לשרתו ולשורר בבית ה' ומבזים חמדת הזמן עד שאין ללוי חלק ונחלה וצריך למתנות בשר ודם וצריך הפרשות מן כל מותרות ולכך כאשר נתקדשו ונתחנכו לשרת בבית ה' גילח משה כל שערם (במדבר ח ז) למעט המותרות כפי אפשרי רק יהיו מוכנים לקדושה ולעבודת ה' וכן אמרו (תענית יז סנהדרין קב ע"ב) על מלך שמגלח כל יום כי צריך אזהרה יתירה היותו מלך לבל יתגאל בחמדת מותרות כדכתיב (דברים יז טז) לא ירבה לו כסף סוסים ונשים וכן כהן גדול בכל שבוע למעט מותרות וקרח שנתגאה בעשרו שהוא מותרות קנינים שהוא רק חמדת הזמן צחק במשה שגילח הלוים והעביר השערות בתער אך מה הגיע לו כן יאבדו כל אויביך ה' כללו של דבר תכלית האדם לעזוב המותרות וביחוד בעל תשובה לו נאה למעט במותרות בכל האפשר והעיקר לבעל תשובה למנוע ידו מגזל ומבלי ליטול מה שאינו שלו ומבלי לחמוד כלל דברים כאלה ומי שעוצר נפשו מבלי לגזול מחבירו שום דבר ומבלי לחמוד בשל רעהו אזי בטוח הוא שתשובתו מהר תקובל וכבר נתנו כינוי לגזל מי שצפרניו המה גדולים כי הם החומסים וטורפים ויוצאים מגבול הגוף לפשוט במה שאינו שלהם ולכך אמרו (או"ח סימן ר"ס) שיש לקצץ אותם בכל ע"ש שאז זמן תשובה כאמרם (ע"ז ג) במשל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ולכך יש אז לקצץ הצפרנים למעט הגזל והמותרות אפי' לצורך שבת כאמרם (שבת קיח פסחים קיב קיג ע"ב) עשה שבתך חול וכו' עם כל זה צריך בעל תשובה תמיד להיות דמעותיו על לחיו בוכה ומבכה על ביטול מצות דאורייתא ודרבנן ועיקר בימי אלול ותשרי שהם ימי בכי וחרטה ותשובה על כל עונות ועל חילול נשמתו הקדושה בת איש כהן עליון שהיתה לזר דא סטרא אחרא את אביה כביכול הוא אבינו שבשמים מחללת (זוהר ח"ב צה ע"ב) כי ע"י עונות נתחלל שמו הגדול ית' וזהו המרומז בפסוק (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויביך ופירשו במדרש (ספרי שם) במלחמת הרשות הכתוב מדבר על אויביך כנגד אויביך ולהבין נראה כי אמרו חז"ל במשנה (אבות ג טו) הרשות נתונה ובטוב העולם נידון והיינו כי הקב"ה נתן רשות ליצה"ר להסית ולהדיח אפס יהיה לאדם הבחירה ורשות אם לבחור ברע או בטוב ולא יהיה כאן דבר הכרחי כי אילו היה כאן דבר מוכרח בשלילת הבחירה לא היה ח"ו דין צדק ויושר לעשות לאדם עונש או לקצוב לו שכר בעמלו היותו מוכרח אבל במה שהרשות בידו לעשות כרצונו ובחירתו יש כאן משפט צדק להעניש לעובר ולגמול טוב להעובד ולזה כונתו הרשות נתונה ובטוב העולם נידון כי עי"כ הכל נידון בטוב וביושר ואמונה ואין עול: