וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃
מנורת המאור
וחייב כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנא' (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. פי' כתבו לכם את התורה שיש בה שירה, שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב הוא לעצמו. ויותר שכר הוא לכתוב אותו לעצמו, יותר ממי שקונה אותו מן השוק. כדגרסינן במ' מנחות בפרק הקומץ, א"ר יהושע בר אבא אמ' רב גידל, הלוקח ספר תורה מן השוק כאלו חוטף מצוה, כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. אמ' רב יהודה אמ' רב ששת, אם הגיה בו אפי' אות אחת, מעלה עליו הכתו' כאלו כתבו. ומצוה על המלך לכתוב ספר תורה שני לעצמו יותר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט, שנא' (דברים יז, יח) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו'. ומגיהין אותו מספר העזרא על פי בית דין הגדול. ואסור לו לאדם למכור ספר תורה, ואפי' שאין לו מה שיאכל, ואפי' יש לו ספרים רבים, ואפי' ישן לקנות חדש. ואין מוכרין ספר תורה אלא בשביל אחד משני דברים, או שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, ובלבד שאין לו דבר אחר למכור. ספר תורה שבלה או שנפסל, נותנין אותו בכלי חרש וקוברין אותו אצל תלמיד חכם, וזו היא גניזתו. מטפחות ספרים שבלו עושין מהן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו, והארון שנותנין ספר תורה בו, והמגדל שנותנין ספר תורה עליו, ואע"פ שהוא בתוך התיק, והכסא שהונח לספר תורה והונח עליו, הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן כשיבלו, אלא גונזין אותן. תפוחי כסף וזהב וכיוצא בהן, שעושין לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הן, ואסור להוציאן לחול, אלא אם לוקחין בדמיהן ספר תורה או חומשים. אבל הבימות שעומדין עליהן שלוחי ציבור כשאוחז' הספר, והלוחות שכותבין בהם לתינוקות להתלמד, אין בהן קדושה. מניחין ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ואין צריך לומר על גבי חומשין. ומניחין חומשים על גבי נביאים ועל גבי כתובים, אבל אין מניחין כתובים על גבי נביאים ולא על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי ספר תורה. וכל כתבי הקדש, ואפי' הלכות והגדות, אסור לזרוק אותן.
אורחות צדיקים
הִנֵּה הִשְׁלַמְנוּ שְׁלוֹשִׁים דְּבָרִים שֶׁיִּזְכֹּר הָאָדָם תָּמִיד. וַאֲנַחְנוּ הִזְכַּרְנוּ אוֹתָם בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, וְכָל אֶחָד יוֹסִיף לְהַעֲמִיק בָּהֶם כְּפִי חָכְמָתוֹ. וְיִלְמַד מֵהֶם כָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת הַחֲמוּדוֹת וְהַזַּכּוֹת, וְהֵן מְזַכְּכוֹת הַנְּפָשׁוֹת לְהִתְיַפּוֹת מִשַּׁחְרוּרִיתָן. וְתִהְיֶה זָרִיז יוֹתֵר לְזָכְרָם, וְיִתְחַדֵּשׁ לְךָ כּוֹחַ עֶלְיוֹן אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתּוֹ. וְחַיָּב אָדָם לַחְשֹׁב בְּכָל אֵלּוּ הַזִּכְרוֹנוֹת לְעוֹלָם, בְּכָל שָׁעָה וְהֶרֶף עַיִן. וְיִזָּהֵר לְזָכְרָם בְּכָל נְשִׁימוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמֶּנּוּ הַמּוֹרָא וְהַפַּחַד וְהַבֹּשֶׁת מֵהָאֵל, הָרוֹאֶה אוֹתוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת. צֵא וּלְמַד מָה שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים יז יח-יט): ״וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם... וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו״; וּכְתִיב (יהושע א ח): ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״; וְאוֹמֵר (דברים ו ו-ט): ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם...״; ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִית... לְמַעַן תִּזְכְּרוּ...״ (במדבר טו לט-מ). וּלְפִי זֶה רָאוּי לִזְכֹּר הָאֱלֹהִים בְּכָל רֶגַע. וּכְתִיב (קהלת ט ח): ״בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים״.
שני לוחות הברית
ומלך הוא מצד מלכו"ת דינ"א דמלכות"א, ועל זה נאמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו. וזה סוד (דברים יז, יח) וכתב לו משנה תורה, כי מלכות היא מקבלת תורה שבכתב, והיא בעצמה תורה שבעל פה, הרי היא משנה תורה, ועל מדה זו רמז (שם יט) והיתה עמו והיתה לשון נקיבה, וקרא בו לשון זכר, זהו חיבור מלכות בתפארת משנה תורה. ועליה אמר דוד (תהלים קיט, נו) זא"ת היתה לי, כי ידוע שמדת המלכות נקראת זא"ת, ועליה אמר דוד (שם כז, ג) אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזא"ת אני בוטח. על כן נצטווה המלך (דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים, כי שקר הסוס לתשועה, רק יבטח בזא"ת. וכן (שם יז) לא ירבה לו כסף וזהב, כי אז סלקא אדעתיה לשכור חיילות רבות. אבל אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, הלא בשלש מאות מלקקי' הושיע ה' את עמו ישראל. ואמר הפסוק כשמרבה סוסים ישיב העם מצרים, כי בהסיר בטחונו ממדת זא"ת, אז הוא יורד למדוה מצרים, כי יוצא ממדה זו והולך חוצה. וסוד מצרים מצר שהוא מצולות ים, והיא השפחה של ארץ ישראל כמו הגר שפחת שרה: