מוסר על דברים יז:כ

הַגַּאֲוָה הִיא הַמַּטְבֵּעַ אֲשֶׁר פָּסַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִזְהִירָנוּ עָלֶיהָ בְּתוֹרָתוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו יב): ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. כִּי הַגֵּאֶה יִשְׁכַּח יוֹצְרוֹ, כְּדִכְתִיב (דברים ח יג-יח): ״וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ..., וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ..., וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״. וּבַמֶּלֶךְ נֶאֱמַר (דברים יז כ): ״לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו״. אִם הִזְהִירָה תּוֹרָה אֲפִלּוּ בַּמֶּלֶךְ – כָּל שֶׁכֵּן בַּהֶדְיוֹטוֹת, שֶׁלֹּא יִשְׂתָּרְרוּ זֶה עַל זֶה.

המדה הזאת מנעה תורה אפי' מן הכהן הגדול שלא יתגאה בכהונתו ובמעלתו הנשאה והרמה וע"כ נצטווה שירים את הדשן מעל המזבח הוא בעצמו ובכבודו, לפי שהוא האדם המיוחד לעבודת בהמ"ק נצטוה בעבודה נקלה ונצטוה עוד שילבש שמונה בגדי כהונה בשעת ההרמה וכל זה הערה ודרך חיים להתרחק ממדת הגאוה ולהשפל ולהכנע וכן מצינו שהזהירה התורה את המלך על המדה הזו והוא שכתוב (דברים י״ז:כ׳) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל הזהירתו תורה שלא יתגאה במלכותו ורחב ממשלתו אלא שיהיה שפל כאחד מאחיו שאין להם הכח והממשלה ואע"פ שהוא ענין טבעי במלך שיתגאה וירום לבבו במעלת מלכותו, ע"כ הזהירתו תורה שיתגבר שכלו על טבעו ויהיה שפל ולא יתגאה. ומפני שהגאוה הוא ענין טבעי במלך ודבר מצוי ע"כ תמצא בפרשת ויקרא בסדר החוטאים שהם הכהן הגדול והסנהדרין והמלך שהזכיר בשתי פרשיות הקודמות בכהן גדול וסנהדרין לשון אם שהוא לשון ספק והוא שאמר (ויקרא ד׳:י״ג) אם הכהן המשיח יחטא ואם כל עדת ישראל ישגו, אבל במלך שהוא הנשיא לא הזכיר לשון אם אלא אשר נשיא יחטא ולא אמר אם נשיא יחטא, והטעם מפני שהכהן המשיח הוא הכהן הגדול ונזהר הוא מן החטא כי מלאך ה' צבאות הוא. ועוד כי משא כל ישראל עליו בעסקי הגוף במזונותיהם ולברכם ובעסקי הנפש בענין הכפרה וכן בני עדת ישראל נזהרין הן מן החטא לפי שרוח הקדש עליהם, וע"כ הזכיר הכתוב בחטאם לשון ספק, אבל במלך הזכיר החטא בלשון ודאי כי לבו גס בו ומדת הגאוה שהיא סבת החטא נטועה בלבו ומצוייה בקרבו, לכך הזכירה בו התורה לשון ודאי:

לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (דברים י"ז:כ'). הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה לְהָסִיר מִנַּפְשֵׁנוּ מִדַּת הַגַּאֲוָה. וְשֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה הַגָּדוֹל עַל הַקָּטָן. וַאֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ לֹא יָרוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וְכִי יִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם גַּם הִשְׂתָּרֵר בְּהַנְהָגוֹתָיו, אַךְ הָיֹה יִהְיֶה שְׁפַל רוּחַ. וְהַגַּאֲוָה מִן הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת הַמְּאַבְּדוֹת וּמְכַלּוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ז:ה') תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב. וּמָה יוֹעִיל קִנְיַן כַּסְפּוֹ וְרֹב עָשְׁרוֹ וְגִנְזֵי בְּרוֹמָיו וְהִנֵּה אַחֲרֵי כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח גָּבְהֵי תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ עֲמֻקִּים מִשְּׁאוֹל. וְאַל יִתְהַלֵּל חָכָם זוּלָתִי בַּעֲבוֹדַת הש"י וּבְיִרְאָתוֹ וְהַבִּטָּחוֹן בּוֹ וּבְאַהֲבָתוֹ וְהַדְּבֵקוּת בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ"א) הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ. וְנֶאֱמַר (ירמיהו ט':כ"ג) אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגוֹ' כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי.