מוסר על דברים יט:טו

ובערך זה, התורה שבעל פה מעט נגד תורה שבכתב. ורבי יוחנן ורבי אליעזר לא פליגי בהם, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. רבי אליעזר מדבר בבחינת לא פסק, וקורא לזה כתיבה כי אע"פ שנעלם ממנו הקריאה בפנים של הצירופים אחרים, מכל מקום אותיותיה כתובות לפנינו. ועל זה אמר כתבתי לכם רובי תורתי. ורבי יוחנן סבירא ליה, אין זה נקרא כתיבה, מאחר שאין אנו יודעין הקריאה, על כן מדבר בבחינות לא הוסיף לגלותן. והפסוק אכתוב לכם רובי תורתי אתמוה קא מתמה כו'. ועל זה רומזים בכאן רבנן ואיכא דאמרי ולא פליגי, רק מדברים משני בחינות אלו. אמירה נעימה כתיבה יהיבה, אמירה נעימה, מקדים התורה שבעל פה שהיא הרוב בערך מה שנתגלה. וחשיב אח"כ כתיבה שהיא תורה שבכתב כאשר היא כתובה לפנינו היא המיעוט, אמנם יהיבא, כדכתיב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין. וראיתי בני עליה והמה מועטים כמו בצלאל יודע היה לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ (ברכות נה, א), רצו לומר אותיות התורה, כי הקב"ה הביט בתורה וברא העולם (בר"ר א, ב). איכא דאמרי יהיבה כתיבה נאמנין אמריה, כלומר היהיבה דהיינו יהיב חכמה לחכימין וכל חידושי נביאות הנביאים וחידושי החכמים והתלמידים הכל מצד פנים של תורה שהיו כמוסים והם הוציאו לאור, והכל באותיות התורה.^הגה"הבענין רמזי התורה, דע שאין שום דבר שהוא מדרבנן הן שמעתתא הן אגדתא שלא יהיה רמוז בתורה. והרבה טרח הרב רבי אליעזר מגרמיזא ויגע ומצא דברי רז"ל שרמוזים בתורה, כאשר נמצא בספרו הקדוש שחיבר. וארשום בכאן לדוגמא שמעתתא אחת ואגדתא אחת. שמעתתא, כבר עשו חכמים להתיר אשה על פי עד אחד, והוא רמוז בתורה (דברים יט, טו) לא יקום עד אחד באיש. וקשיא, באיש מיותר. אלא לרמז, באיש אינו קם, אבל באשה קם להתיר עגונה. אגדתא, אמרו רבותינו ז"ל (ב"ק קג, ב), בכל מקום שנמצא בחסיד אחד, הוא רבי יודא בר עילאי, או הוא רבי יודא בן בבא, ורמוז זה בפסוק (תהלים ד, ד) ודעו כי הפלה ה' חסיד לו, סופי תיבות יהודה. ואפשר שזה רמוז בתורה (בראשית מט, ח) יהודא אתה יודוך אחיך, והתורה רמזה, ודוד רמז בביאור יותר. ובכלל אמרו (תענית ט, א) מי איכא בנביאים וכתובים דלא רמוז בתורה, והוא הדין לכל דברי רז"ל, הן אמת ודבריהם אמת: הרי היהיבה היא כתיבה, ואז תורה שבכתב הרוב, כי לא פסק ולא יפסוק לעולם, ונאמנין אמריה היא תורה שבעל פה וכדפרשתי לעיל. ואפשר נמי לפרש נאמנין מלשון (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה על תורה שבעל פה וכדפירשתי לעיל:

וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כ"ד:כ"ח-כ"ט) אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ. פֵּרוּשׁ – לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר לֵאמֹר – אַל תְּהִי עֵד שֶׁקֶר, אֲבָל אָמַר – אַל תְּהִי עֵד חִנָּם. כִּי אִם נוֹקָשׁ רֵעֲךָ בְּחֵטְא אַל תָּעִיד עָלָיו וְאַל תְּגַלֶּה עַל חֶטְאוֹ חִנָּם לְלֹא תּוֹכַחַת. כִּי הַאֻמְנָם אִם גָּזַל הָאָדָם אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ חַיָּב לְהָעִיד עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. וְאִם אֵין שָׁם זוּלָתִי עֵד אֶחָד. שְׁבוּעָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם רָאָה כִּי נִכְשַׁל חֲבֵרוֹ בִּדְבַר עֶרְוָה אוֹ בְּאַחַת מִן הָעֲבֵרוֹת אֵין רָאוּי שֶׁיָּעִיד עַל זֶה חִנָּם רוֹצֶה לוֹמַר – לְלֹא תּוֹכַחַת. גַּם כִּי יֵשׁ אִתּוֹ עֵד שֵׁנִי לְהָקִים דָּבָר. וְאִם הַחוֹטֵא יְרֵא חֵטְא רָאוּי לוֹ לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ. כִּי בֶּאֱמֶת עָשָׂה תְּשׁוּבָה. גַּם כִּי רָאוּי שֶׁיִּירָא לְנַפְשׁוֹ וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ. אַחֲרֵי כִּי הָאִישׁ יְרֵא שָׁמַיִם. וְאוּלַי זְכֻיּוֹתָיו מְרֻבִּין מֵעֲוֹנֹתָיו. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר זְכוּיוֹתָיו מְרֻבִּים מֵעֲוֹנֹתָיו הִנֵּה הוּא מֵעֲדַת צַדִּיקִים. אָמְנָם אִם הַחוֹטֵא הוּא מִן הָאֱוִילִים אֲשֶׁר מִשְׁפָּטָם לִשְׁנוֹת בְּאִוַּלְתָּם. טוֹב כִּי יַגִּידוּ אֶל הַשּׁוֹפְטִים לְיַסְּרוֹ לְהַפְרִישׁוֹ מִן הָאִסּוּר. אֲבָל אִם הוּא עֵד אֶחָד. לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ מֵעִיד עַל חֲבֵרוֹ. כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם. לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ט:ט"ו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת. לָכֵן מוֹצִיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב. וּמִלַּת וַהֲפִתִּיתָ בְּשֶׁקֶל הֲסִבּוֹתָ. רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי בִּשְׂפָתֶיךָ אַתָּה טוֹחֵן פָּנָיו [מלשון פתות אותה פתים] מֵרֹב כְּלִמָּתוֹ בְּגַלּוֹתְךָ מִסְתַּר עֲוֹנוֹ. וְאָמַר אַחֲרֵי כֵן אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ. כִּי אִם גִּלָּה עַל חֶטְאֲךָ. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ. וְזֶה מוּסָר נִכְבָּד וּמֵעִקְּרֵי הַיִּרְאָה. וְאִם הַחוֹטֵא אִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי הָאֱלֹהִים. כְּמוֹ הַפּוֹרֵק מֵעָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְאֵינוֹ נִזְהָר מֵעֲבֵרָה אַחַת אֲשֶׁר כָּל שַׁעַר עַמּוֹ יוֹדֵעַ כִּי הִיא עֲבֵרָה. מֻתָּר לְהַכְלִימוֹ וּלְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ. כָּךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ויקרא כ"ה:י"ז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אַל תּוֹנֵהוּ בִּדְבָרִים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' מֻתָּר לְהַכְלִימוֹ בְּמַעֲלָלָיו וּלְהוֹדִיעַ תּוֹעֲבוֹתָיו וְלִשְׁפֹּךְ בּוּז עָלָיו. וְעוֹד אָמְרוּ מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִים מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. אֲבָל אִם נִכְשַׁל בְּחֵטְא עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה. וְרֹב הַיָּמִים דַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנוֹ. אֵין לְגַלּוֹת עַל חֶטְאוֹ כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ. וְיִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ. לְהָעִיד עָלָיו עַל עֲבֵרוֹת אֲשֶׁר גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ בָּהֶם כָּמוֹהוּ. עַל כֵּן יִקָּרֵא רֵעֵהוּ. וְיוֹרֶה עַל זֶה אוֹמְרוֹ אַחֲרֵי כֵן אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִצְוָה לְפַרְסֵם אֶת הַחֲטָאִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְאֶת הַחֲנֵפִים. אֲבָל הַחוֹטֵא. אִם לְאִישׁ כָּמוֹהוּ רִשְׁעוֹ וּלְבֶן אָדָם חַטֹּאתָיו. אֵין לְפַרְסְמוֹ. כִּי אֵין כַּוָּנָתוֹ בְּגַלּוֹתוֹ מִסְתָּרָיו לְטוֹבָה. כִּי אִם לִשְׂמֹחַ לְאֵיד. וְהַשֵּׁנִית כִּי אֵיךְ בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁ לְהַזְכִּיר עַל זוּלָתוֹ דֹּפִי הַמַּעֲשִׂים הָהֵם וְהוּא אוֹחֵז בָּהֶם. וְנֶאֱמַר (הושע א':ד') וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא. הִנֵּה כִּי כִּי אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה בְּהַכְרִיתוֹ בֵּית אַחְאָב. נָשָׂא עֲוֹנוֹ. כִּי גַּם הוּא הָיָה רַב פֶּשַׁע.

מלאכת שמים, כתב הסמ"ג בעשיין מצוה ד' וזה לשונו, משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו לישראל אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם ג' מצות, והם מילה ושבת ותפילין שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה, ועל פי שנים עדים יקום דבר (דברים יט, טו) כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא א"כ יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקראת שבת, ושבת נקרא אות פטור אדם מלהניח תפילין, כי די שיש לו שני עדים שהוא יהודי, עדות שבת ועדות מילה. אבל בחול, חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהי' לו שני עדים, אות תפילין עם אות המילה. וכל מי שאינו מניח תפילין, אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשבו כמנודה לשמים (פסחים קיג, א):