כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃
חובת התלמידים
לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמע לקל המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ"ל. העקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר זה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה, וכיון שדעתו ורוחו קטנים ותורה הרבה לא למד, יצרו מרקד בקרבו, לכן אם פחד ד' לנגד עיניו וירא הוא שלא יחטא נגדו ולא ישחית את כרם ד' צבאות, מכרח הוא לשמע את תורת ד' ודרכו מפי רבו ואביו, בין בדברים המפרשים בתורה ושלחן ערוך, בין בדברים שאינם מפרשים. כמה הזהירה התורה לשמע לקל האב והמחנך, כגון: "שאל אביך ויגדך זקניך" וכו', "לא תסור" וכו', "שמע בני מוסר אביך", והסורר והמורה לא עשה שום עברה המפרשת בתורה שבכתב ושבעל פה ומכל מקום כל כך החמירה התורה בו, מפני שאביו ואמו אמרו איננו שומע בקולנו, וכל עצמותו לא נקרא על שם מעשיו זולל וסובא רק על שם סורר ומורה על שממרה נגד אביו ומחנכו, וכדומה מהפסוקים.
אור ישראל
בסנהדרין (ע"א) בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. התמיה גדולה מאד. האם אין די בשאר חלקי התורה אף אם אלף שנים יחיה האדם. לדרוש בהם לקבל שכר:
שני לוחות הברית
ולגלות על זה הסוד נסמך הפרשה כי תהיינה לאיש שתי נשים, הם ב' נשים זימות הנ"ל. האהובה, היא מחלת המשוררת. השנואה, לילית. הבן הבכור, הוא בני בכורי ישראל ימשול תמיד על השנואה אף במלחמת חוץ לארץ שגלינו מארצינו, כי שערי דמעות לא ננעלו. והסבה שבן הבכור שהוא ישראל בא לזה ולא נתקיים לא תחיה כל נשמה, זהו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, ועל דרך שנדרשה פרשה זו בזוהר, באותה שעה שאמר הקב"ה למשה פרשה זו, אמר משה רבש"ע וכי יש אב שעושה כזה לבנו, והוא ידע בחכמתו שהוא רומז על ישראל, וביקש משה שלא יהיה נכתב עליהם פרשה זו. והשיב הקדוש ברוך הוא, דרוש וקבל שכר. באותה שעה קרא ליופיא"ל שר התורה, ואמר, משה אני אדרוש לזה הפסוק. כי יהיה לאיש, זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה. בן, זה ישראל. סורר ומורה, שנאמר (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, כמ"ש (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך. ויסרו אותו, שנאמר (עי' מ"ב יז, יג-יד) וישלח ה' ביד כל נביא וכל חוזה וגו'. ולא שמע אליהם, שנאמר (דברים כא, יח) ולא ישמע אליהם וגו'. ותפשו בו, בהסכמה אחת. והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו, עירם מקומם הוה ליה למימר, מאי עירו מקומו. אלא עירו של הקב"ה ומקומו של כנסת ישראל, במדריגות העליונים המשגיחים בעולם לייסרם בדין הראוי להם. בנינו זה, ולא שאר אומות. איננו שומע בקולינו זולל וסובא, ובתחלה לא הוזכר זולל וסובא, אלא מי גרם לישראל להיות סורר ומורה לאביהם שבשמים, לפי שהם זוללים וסובאים כשאר אומות, שנאמר (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, ונאמר (במדבר כה, ב) ויאכל העם וישתחוו, שעיקר ויסוד אכילה ושתייה שעושים כשאר אומות, גרם להם להיות בן סורר ומורה לאביהם שבשמים. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים, אלו הן שלוחי הדינים המתפשטים בעולם באבני קלעים. וכיון ששמע כך, אז כתב מיד פרשה זו: