מוסר על דברים כג:טו

שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד׳:י״ז). הזהיר קהלת הכתוב הזה ולמד דעת את העם לטהר עצמם מבית ומחוץ בלכתם לבית התפלה כי אין האדם נקרא טהור עד שיתחתן בשתים. האחת טהרת הגוף והשני טהרת הלב ושתיהם נכללות במלת רגלך. טהרת הגוף שאמר שמור רגלך וכינה כל הגוף ברגל מפני שכל הגוף נסמך ונשען על הרגל והוא כלי ההליכה אשר בו יתקרב האדם אל תועלתו ויתרחק מנזקו, או יהיה רגלו ממש לפי שהוא דבר מצוי להיות הלכלוך שבדרכים דבק בו וכל לכלוך שהנפש חצה בו הוא קרוי ערוה ואמר הכתוב (דברים כ״ג:ט״ו) ולא יראה בך ערות דבר, וע"כ הזהיר האדם שישמור גופו ואיבריו ובכלל השמירה הזאת הוא שיבדוק נקביו תחלה וכל זה נכלל בלשון רגלך (שמואל א כ״ד:ד׳) להסך את רגליו שפירשו לבדוק נקביו שכל המשהה אותם משקץ נפשו שכן אמרו ז"ל כל המשהה נקביו עובר משום אל תשקצו וכו', והבודק את עצמו הוא המטהר את עצמו בטהרת הגוף אף כי בלכתו לבית התפלה כי ראוי לו שישגיח על גופו שיהיה טהור מפני שהוא כלי הנשמה העליונה הטהורה ואז תכשר הנשמה ותתכן לה להראות תעולותיה בכלי טהור בית ה' לעמוד לשרת בשם ה'. טהרת הלב הוא שאמר שמור רגלך, כי מלת רגלך שם משותף וענינו סבה מלשון לרגל המלאכה (בראשית לו), ומן הסבות המישרות את האדם לדרך האמת היא טהרת הלב ואמר דוד ע"ה (תהילים נ״א:י״ב) לב טהור ברא לי אלהים, וכן הזהירו ז"ל שיתחייב האדם לישר סבותיו ולהישיר כל מחשבותיו בשעת תפלה שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) ורגליהם רגל ישרה ופי' סבותיו, וע"כ הביאו ראיה מחיות הקדש שכל סבותיהם ישרות מתמידות בהישרה כל מדותיהם לעבודת ה' יתב'. והודיענו הכתוב כי לאחר שיטהר אדם עצמו בטהרת הגוף מן הענינים המביאים אותו להיות בלתי טהור ואחר שיישר סבותיו בטהרת הלב וטהרו וקדשו מטומאות עון המחשבה הרעה אז יהיה האלהים קרוב לשמוע תפלתו, זה שאמר וקרוב לשמוע ותהיה תפלתו יותר מקובלת מקרבן הכסילים שאינם יודעים לעשות רע, ביאור לעשות רע להסיר רע, מלשון ובארצכם לא תעשו שדרשו ז"ל זה הסירוס והסירוס זה הסרת התולדה וכן דרז"ל במה שכתוב (בראשית י״ח:ח׳) ובן הבקר אשר עשה וכן במה שכתוב (שם ט) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ובעלי הפשט מפני חסרונן בידיעת הלשון אמרו שהוא חסר רק כלומר שאינם יודעים לעשות רק רע:

וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה, ב). רצה לומר ג' מחנות הם כו'. הנה כתיב (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש, ופירש הזוהר (ח"א עו, א) דקאי ארמ"ח איברים דאדם בנין גופו שיהיו קדושים, כן הרמז בשלוח טמאים. ויש ג' מחנות, המחנה האחת, הראש של האדם שבו המוח, שהוא שורש המחשבה, ומשלח מן שם אפילו טומאה קלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כט, א) קשה הרהורי עבירה מהעבירה. אח"כ מחנה שניה, הלב שהוא חיות הגוף, והלב הוא שני להמוח, וצריך להיותו לב טהור ולב טוב. אח"כ מחנה ג', הוא הבטן וכליו, שהוא מקום המאכל ומקום מוצאו, והוא דבר מכוער מצד מה שהאדם הוא חומרי, ואי אפשר לו להתקיים בלי זה, מכל מקום ישלח משם טומאה חמורה, דהיינו שיתקדש במאכליו כל מה דאפשר, גם בבית הכסא הזהירו שיהיה צנוע, והכל כדי לשלח הטומאה חמורה:

ואם היות דבריו אלו לענין התפלה, ראוי שנלמד מהם לענין השכמות חצות, שכבר אמרנו שבחצות הלילה הקב"ה מחזיר הנשמות אל הגופות כדי שיתעסקו בתורה כו', עד שכתב פרק קמא דברכות (ג, ב), כינור הוה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה כו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר וכו'. גם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה, שהרי מצינו ברבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מולך עמו תרנגול בפרק הרואה (ברכות ס, ב), הרי שהחכמים הראשונים לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכין סיוע, כל שכן אנחנו. לכן אני אומר, שמי שאין לו תרנגול, יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות, כדי שיקיצו בחצות הלילה ממש, וחבירו יש לו שכר וכו'. ואם הוא במקום שלא יש אחר וכו', ראוי שלא לשכב במטה מוצעת, ולא ליפשט כל גופו. ושמעתי שהחכם כהרר"י מ' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמר שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת ורגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו וכו', והאריך שם בדברים כאלה הרבה מאד כהנה וכהנה יאריך הספור מאוד, וירא שמים יקרא משם ואז יעבוד הש"י בכל לבו ובכל נפשו מאוד. (וכבר האריכו בשבח עמידת חצות לילה בזוהר פרשת נח ובפרשת לך לך ופרשת תולדות ופרשת ויחי ופרשת בשלח ופרשת תרומה ופרשת פקודי ופרשת תזריע ופרשת אחרי מות ופרשת קדושים, ועוד בשאר מקומות הוזכר זה, ובתיקונים כמה פעמים עד אין מספר, ראה כמה גדולה מצוה זו, אשרי מי שמקיימה). ואצ"ל לברך אשר יצר וכו'^הגה"הכבר כתבתי למעלה (שער האותיות אות ט' טהרה פיסקא עוד יש נוסף ד"ה ובענין הלילה) והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), שיהיה לו עביט של מי רגלים של מתכת או זכוכית ויטיל רביעית מים לשם בכל פעם שמשתין, ואז יכול לברך ולהרהר בדברי תורה. ואף שאינו מברך ברכת התורה, מותר להרהר, כמו שכתב הבית יוסף בסימן מ"ח בשם האגור, והביא ראיות לדבר. ומי שהזיד או שגג וחדרו אין נקי, משמע ברבינו יונה שיהרהר הברכה בלבו. ובית יוסף השיג עליו. ואני פירשתי את דברי רבינו יונה כהוגן, והכל מבואר לעיל יעויין שם:
זה לשון הבית יוסף בטור אורח חיים סוף סימן ז', כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכתב באורות חיים בשם גאון, שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, והטיל פעם אחרת, שמחוייב לברך שני פעמים אשר יצר. והביא ראיה ממה שאמרו (ברכות כו, א) טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, עד כאן לשונו. והדין הזה זר בעיני, וכי האדם שאכל, והסיח דעתו מלאכול ורצה לברך ברכת המזון, ושכח ואכל שנית, למ"ד הסיח דעתו צריך ברכה למפרע היהיה מחויב לברך ב' פעמים ברכת המזון, אתמהה:
וזה לשון לבוש מלכות, ונראה לי, דוקא ברכה זו וכיוצא בה, שזמן הברכה השנית בא מאליו כטבעו של אדם, דומיא דתפלה דזמן התפילה השניה בא מאליה, ואגבה צריך לשלם חוב ראשונה. אבל ברכה שבא ע"י בחירה של אדם, כגון ברכת הפירות וברכת הנהנין וכיוצא בהן וברכת המזון, אם שכח מלברך עליהם ראשונה ואכל ונהנה, ודאי מעוות לא יוכל לתקן הוא, וכשבא לאכול אפי' זה המין פעם שנית אינו צריך לברך ב' פעמים, נראה לי, עד כאן לשונו:
ולי נראה, בוודאי די בברכה אחת כשמברך על פעולה שעשה, הן עשה פעם אחת או כמה פעמים, ואין ראיה מהתפלות שהם חובה על האדם להתפלל והיא מקריאת שמע ואין עניינם על פעולה שקדם רק מקריאת שמע להתפלל תלתא זימנא ביומא, על כן מחויב לשלם, אבל ברכת הודאה ושבח אין ענין לזה וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כך נראה לע"ד. עד כאן הגה"ה::