לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ס)
כד הקמח
לא תעשה לך פסל וכל תמונה. שלא יעשה פסל ומסכה בידיו שמתוך העשייה יבא לידי עבודה, ואמרו במס' ע"ז (דברים כו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ארור משעת עשייה שהעשיה מביאה לידי תועבה שעובדו, וכן לא יעשנו לאחרים, שלא לעשות ע"ז אפילו לאחרים שנא' (ויקרא יט) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ושלא לעשות צורות לנוי ואף ע"פ שאין עובדין אותן שנא' (שמות כ) לא תעשון אתי. ושלא להשתחות לע"ז אע"פ שאין דרך עבודתה בהשתחויה שנא' (שם) לא תשתחוה להם. ושלא לעבוד ע"ז בדברים שדרכן לעבדן בהן שנאמר (שם) ולא תעבדם. ושלא להעביר למולך שנא' (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ושלא לעשות מעשה אוב שנא' (שם יט) אל תפנו אל האובות, ולא מעשה ידעוני שנא' (שם) ואל הידעוני, ושלא לפנות אחר ע"ז שנא' (שם) אל תפנו אל האלילים, ושלא להקים מצבה שנא' (דברים טז) ולא תקים לך מצבה, ושלא ליתן אבן משכית שנא' (ויקרא כו) ואבן משכית לא תתנו בארצכם, ושלא לטעת אילן במקדש שנאמר (דברים טז) לא תטע לך אשרה וגו', ושלא לישבע בע"ז ולעובדיה. וגם אין משביעין אותם בה שנא' (שמות כג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ושלא להדיח בני ישראל אחר ע"ז שנא' (שם) ולא ישמע על פיך. ולא להסית אדם מישראל שנא' (דברים יג) ולא יוסיפון לעשות כדבר הרע הזה. ושלא לאהוב המסית שנא' לא תאבה לו, ושלא לעזוב השנאה שנא' ולא תשמע אליו. ושלא להציל המסית אלא לעמוד על דמו שנא' (שם) לא תחוס עינך עליו, ושלא ילמד המוסת זכות על המסית שנא' (שם) לא תחמול, ושלא יחריש המוסת ללמד חובה על המסית אם ידע לו חובה שנא' (שם) לא תכסה עליו, ושלא ליהנות מציפוי נעבד שנא' (שם) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואמרו במסכת ע"ז (פ"ד דף נב) פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך. שהרי הכתוב מתחיל פסילי אלהיהם והוא לשון פיסול עשייה ויכלול עוד לשון פסלות וביטול. ושלא לבנות עיר הנדחת לכמות שהיתה שנא' (שם יג) לא תבנה עוד, ושלא ליהנות בממון עיר הנדחת שנא' (שם) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולא ליהנות בע"ז ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנא' (שם ז) ולא תביא תועבה אל ביתך. ושלא להתנבא בשמה שנא' (דברים יח) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ושלא להתנבא בשקר שנא' אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו. ושלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז שנא' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ושלא ימנע מהריגת נביא השקר שנא' לא תגור ממנו, ושלא ללכת בחקות ע"ז ולא במנהגותיהם שנא' ולא תלכו בחקות הגוים. ושלא לקסום שנא' לא יהיה בך קוסם קסמים, ושלא לעונן שנא' ולא תעוננו. ושלא לנחש שנאמר ולא תנחשו. ושלא לכשף שנא' מעונן ומנחש ומכשף. ושלא לחיות מכשף שנא' מכשפה לא תחיה, ושלא לחבר חבר שנא' וחובר חבר. ושלא לשאול באוב שנא' ושואל אוב. ושלא לשאל בידעוני שנא' וידעוני, ושלא לשאול בחלום אל המתים שנא' ודורש אל המתים, ופירוש מנחש אמרו בספרי אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, ופי' חובר אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב כלומר שיאמר הדברים ההם ולא ישכנו לפי דבריו, או אם יאמר אותם על המכה הכואבת ינוח הכאב מיד, ופי' אוב המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו והוא נעשה בעצם שמכניס בפיו מחיה ששמה ידוע. ושלא לכתוב בגוף שנא' (ויקרא יט) וכתובת קעקע לא תתנו בכם. ובמסכת אבות (פ"ג דף כא) כתב אפי' לשמים ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע שנא' (שם) לא תתנו בכם אני ה' לא תתנו בכם שמי ה'. ושלא לשכון בארץ מצרים לעולם שהיא גורמת להטות מדרך האמת כענין שכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו' שנא' (דברים יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואזהרה זו אינה אלא למי שדר בא"י שאינן רשאין לדור וללכת שם וזהו לשון בדרך הזה עוד. אבל היושבים בחוצה לארץ אינן בכלל אזהרה זו, בא וראה עוד כמה קהלות וכמה אנשים גדולי ישראל נתישבו במצרים שבאו שם מחוצה לארץ ולכך אין אזהרה זו אלא לאותן הדרים בא"י. ושלא לכרות ברית לז' עממין שנא' (שמות כג) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ושלא להחיות אדם מז' עממין שנא' לא תחיה כל נשמה. ושלא לחון עובדי ע"ז שנא' לא תחנם. ושלא להושיב ע"ז בארצנו שנא' לא ישבו בארצך. ושלא להתחתן בעובדי ע"ז שנא' (דברים ז) לא תתחתן בם. ושלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם. שנא' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. ושלא לקרא להם לשלום בשעת מלחמה כשאר הגוים שנא' לא תדרוש שלומם. כל אלו בכלל לא יהיה לך שהן כלן מצות לא תעשה נגררות ונמשכות אחר ע"ז. לשומרי מצותי (שמות כ) ירמוז למצות לא תעשה הנכללות בגדר גמילות חסדים שנא' (שם) ועושה חסד לאלפים. והן שלא למשכן האלמנה שנא' (דברים כד) לא תחבול בגד אלמנה. ושלא יתבע העני בחובו שנא' (שמות כב) לא תהיה לו כנושה ובד"א כשהוא יודע שאין לו מפני שהוא מלבין את פניו בלא תועלת שיש לו. ושלא להרחיק זרע עשו מן הקהל אלא עד ג' דורות שנא' (דברים כג) לא תתעב אדומי. ולא מצרי לבא בקהל אלא עד ג' דורות שנא' (שם) לא תתעב מצרי. ושלא להלוות ברבית שנא' (ויקרא כה) את כספך לא תתן לו בנשך. ושלא ללות ברבית שנא' (דברים כג) לא תשיך לאחיך. ושלא להשית יד בין לוה למלוה ברבית להיות ערב או עד ולא לכתוב ביניהם שנא' (שמות כב) בכל אלו לא תשימון עליו נשך. ושלא לעבוד בעבד עברי בעבודת עבד שנא' (ויקרא כה) לא תעבוד בו עבודת עבד. ושלא למכור אותו ממכרת עבד שנא' (שם) לא ימכרו ממכרת עבד. ושלא לעבוד בו בפרך שנא' לא תרדה בו בפרך. ושלא להניח לגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו שנא' (שם) לא ירדנו בפרך לעיניך. ושלא למכור אמה עבריה שנא' (שמות כא) לא ימשול למכרה. ושלא למנוע ממנה שאר כסות ועונה שנא' (שם) לא יגרע. ושלא ימכור אשת יפת תואר שנאמר (דברים כא) ומכר לא תמכרנה. ושלא לכבוש אותה לשפחה אחר שלקחה לאשה. שנאמר (שם) לא תתעמר בה. ושלא לאחר פעולת שכיר שנא' (ויקרא יט) לא תלין פעולת שכיר. ועוד יכלול מצות לא תעשה של חסד עם המתים שלא תנשא יבמה לאחר חוץ מיבמה שנאמר (שם כה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כדי ליתן זרע לאחיו ולא תכרת שלשלת היחס מן המקום שמשתלשלת משם: לא תשא זו מצות לא תעשה שלא לישבע לשוא ויכלול שלא לעבור על שבועת בטוי. ושלא לחלל שמו של הקב"ה שנא' (ויקרא כב) ולא תחלל את שם קדשי. ושלא לנקוב את השם לפי שאנו מוזהרין על ברכת השם וכתיב בעונש (שם כד) ונוקב שם ה' מות יומת. ושלא לנסות את השם שנא' לא תנסו. ושלא לעבור על דברים שאסר בהן על נפשו שנא' (במדבר ל) לא יחל דברו:
כד הקמח
ה' מי יגור באהלך ומי ישכן בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו (שם טו). אמרו ז"ל לעולם יתחיל אדם בדבר טוב ויסיים בדבר טוב ואין טוב אלא הקב"ה שנא' (שם קלו) הודו לה' כי טוב הזהירו החכמים בכאן שיהא תחלת דבורו של אדם דבר טוב ודבר טוב זה הקב"ה, ולפיכך חכמי ישראל כשהיו דורשים ברבים היו פותחים בפסוק לעשות ממנו יסוד ולבנות עליו בנין. וכן מצינו במדרש פתח ר' אבא ודרש, פתח ר' זירא ודרש, פתח ר' יהודה בר' סימון ודרש, כל אחד ואחד מן החכמים היה מתחיל בפסוק לפי שכל פסוק ופסוק שבתורה יש בו קדושה עיקרית והוא נקרא דבר טוב והוא שמו של הקב"ה, ועל כן ראוי שנפרש פסוק זה שהתחלנו בו שהוא דבר טוב כמו שהזהירונו רז"ל והוא שדוד ע"ה סדר במזמור י"א מצות ומכללם האמונה, וידוע כי כל המצות כולן תלויות באמונה שאם אין האדם מתנהג באמונה עם חביריו בכל דבריו או במשאו או במתנו או בשותפות שיש לו עמו הנה חסר האמונה בהקב"ה ועז"א דוד ע"ה כי הזוכה לגור באהלו של הקב"ה ולהיות במחיצתו ולשכון הר קדשו הוא המקיים מצות הללו, וזהו שאמר ה' מי יגור באהלך זה בהמ"ק שלמטה שנקרא אהל כשהוא בנוי שבזמן שהוא חרב אינו נקרא אלא שדה שנא' (מיכה ג׳:י״ב) ציון שדה תחרש. ומי ישכון בהר הקדש זה בהמ"ק של מעלה שהוא נקרא הר ומקבל מן הקדש. והזכיר לשון גירות באהל לפי שהאדם הוא גר בעוה"ז וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ והזכיר בבהמ"ק של מעלה לשון שיכון שהוא שכינה וזהו שאמר ומי ישכון בהר קדשך. ומצינו שתי לשונות הללו יגור וישכון שהם ביצחק אבינו נאמרים שהיה נעקד על גבי המזבח הוא שאמר לו השי"ת (בראשית כ״ו:ב׳) שכון בארץ אשר אומר אליך הוא ארץ חיים. והזכיר לשון גרות בבהמ"ק של מטה היא ארץ ישראל זהו שאמר (שם) גור בארץ הזאת. ואמר דוד כי הזוכה לשני מעלות הללו ואלו הן, הולך תמים זה מי שתוכו כברו, וכל הנביאים כולם נשתבחו במדה זו כתיב בנח (שם יז) איש צדיק תמים היה, וכתיב באברהם (שם כה) התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ביעקב (שם) איש תם. וכתיב בדוד (תהילים ק״א:ב׳) אשכילה בדרך תמים. ופועל צדק מי שמצדיק פעולותיו וזה יכלול בין עשיר בין עני, אם הוא עשיר ישתדל לעשות צדקה ולפזר מממונו במעלות ובמדות מפוארות, ואם איש עני הוא יצדיק פעולותיו במצוה של גמילות חסדים שאינה צריכה לממון ואין בה חסרון כיס, ועם זה יהיה פועל צדק ודובר אמת בלבבו שלא יעבור על פיו על מה שהוא מסכים במחשבתו וכן אמר דוד ע"ה (שם יז) זמותי בל יעבור פי, לא רגל על לשונו שאינו בוחר ברגילות ולשון הרע, לא עשה לרעהו רעה לא יעשה לו רעה אפי' קבל ממנו רעה, (שם טו) וחרפה לא נשא על קרובו שאם חטא אחד מקרוביו הוא קודם לבא כנגדו ואינו מחפה עליו, (שם) נבזה בעיניו נמאס נבזה הוא בעיניו אפילו עשה כמה מצות מועטות הן בעיניו והוא בעיניו נמאס אפי' על עברה אחת שעשה כי גדולה היא בעיניו ומואס את עצמו עליה. וידוע כי מי שיש לו מדה זו הוא בוחר להיותו נרדף יותר ממה שיהיה רודף, כי הנרדפים הם הנגשים אל ה' והתורה לא הכשירה אל המזבח אלא הנרדפים כי החיות שהן רודפות פסולות על המזבח אבל הבהמות שהן נרדפות הוכשרו לגבי המזבח, וזהו שאמרו ז"ל (גיטין פ"ד דף ל"ו ב) הוי מן העלובים ולא מן העולבים מן הנרדפים ולא מן הרודפים ועליו הכתוב אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. שכך השמש עלוב והוא הגדול שבאורה. ועז"א שלמה ע"ה (קהלת ג׳:ט״ו) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף כלומר יבקש אותו לגמול לו שכר לפי שהוא נרדף. ויש לדקדק לשון יבקש ומדוע לא אמר והאלהים יעזור את נרדף או יציל נרדף, אבל הזכיר לשון יבקש לפי שהיא מלה כוללת לשון פנים יבקש לגמלו גם להענישו כי אם הוא נרדף יבקש להענישו על שהיה רודף ולכך הזכיר לשון יבקש, והזכיר בו האלהים שהוא לשון מדת הדין שתענישנו אם היה רודף כבר וכמו שדרשו ז"ל (אבות פ"ה) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. (תהילים ט״ו:ד׳) ואת יראי ה' יכבד מי שחולק כבוד ליראי השם הוא סימן שיש בו יראת ה'. (שם) נשבע להרע ולא ימיר, להרע לעצמו. (שם) כספו לא נתן בנשך אמרו ז"ל אפילו רבית דנכרי שלקיחת רבית מן הנכרי אינה מצוה, ומה שמנה הרמב"ם ז"ל במנין המצות שהוא מצות עשה להלוות הנכרי ברבית שנא' (דברים כ״ג:כ״א) לנכרי תשיך אינו עיקר שלא בא הכתוב אלא ליתן לא תעשה בישראל חבירו לנכרי תשיך ולא לישראל, והרמב"ן הוכיח כן בראיות ברורות. (תהלים טו) ושחד על נקי לא לקח שכל מי שמקבל שחד הוא מעוור את עיניו מלראות האמת (שם) עושה אלה לא ימוט לעולם:
שני לוחות הברית
כתב בהסמ"ג בהקדמת ספרו, שהגאון הרמב"ם ז"ל מנה בחשבון מצות עשה (דברים כג, כא) לנכרי תשיך, וכן (שם טו, ג) לנכרי תגוש. והאמת כן הוא, כי בספרי (ראה פיסקא ס) מצא דבר זה, אבל תלמוד שלנו עיקר שאינו עשה לענין הנכרי, שאומרים בפרק איזהו נשך (ב"מ ע, ב) לא סגי דלאו הכי. אלא כך פירושו, לנכרי אתה רשאי להלוות בריבית, אבל לא לישראל. ולעניין ישראל נחשב לאו הבא מכלל עשה, עד כאן לשונו. וכן הוא ג"כ בהג"ה מיימוני פ"ה מהלכות מלוה ולוה (ס"ק ב). ופליאה גדולה נשגבה בעיני במה שרצו לסתור דברי הרמב"ם במאמרם לא סגי דלאו הכי, אדרבה מאמר זה הוא בנין לדעת הרמב"ם ולא סתירא: