מוסר על דברים כג:כד

בעון השבועה העולם חרב והיישוב מתמוטט והפירות לוקין, שכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו כ״ד:ה׳-ו׳) על כן אלה אכלה ארץ וגו'. וכתיב בתריה אבל תירוש אומללה וגו' וכתיב (שם) שבת משוש תופים וגו'. והנה בכלל זהירות בשבועה להזהר בהקדשות וכל עניני נדרים ונדבות, כי כשאדם נהנה מן ההקדשות ומועל בהם הרי זה עון פלילי והוא סבת מכשולות רבים, על זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ׳:כ״ה) מוקש אדם ילע קדש. וענין נדרים מצות עשה שבתורה שנא' (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור וגו'. וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ס״ו:י״ד) אשר פצו שפתי ודבר פי. כי מי שמתנדב על חתונתו או על חליו או על מקרה שאירע לו ואינו משלם הלא זה מכשול ועון פלילי. והאומר אשנה פרק זה או מסכת זו הרי זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל והוא הדין בכל דבר מצוה שהדבור בעלמא בדבר מצוה הוא כנדר גמור, כ"ש כשהוא מתנדב דבר מצוה בתוך קהל שהוא צריך להשלים שאם לא כן הרי זה מתת שקר וכתיב (משלי כ״ה:י״ד) נשיאים ורוח וגשם אין וגו', ועוד שהוא גזל בידו ונמצא גוזל את ההקדש, ואם הוא מאמת דברים ומשלים נדבתו מביא גשמים לעולם שכן דרשו רז"ל בפסוק (שמות ד) אהיה אשר אהיה אמר הקב"ה כמו שאתה הוה עמי אני הוה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה שנא' (דברים ט״ו:ח׳) פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנא' (שם כח) יפתח ה' לך, הרי שהזכיר כאן בפירוש שבזכות הצדקות הגשמים מתרבין:

ועל ענין זה רומזים הפרשיות דמטות ומסעי ברמיזתם, כי העדה השלימה שהיתה מוכנת ליכנס לארץ ישראל, דהיינו הגוף בארץ ישראל שלמטה, והנשמות בא"י שלמעלה ארץ חפץ. ובכאן סיום התורה, כי אחר כך משנה תורה. על כן באו הרמזים, איש כי ידור נדר, רומז על הנשמות, נדר מצד הבינה. וכתיב (איוב לב, ח) [ו]נשמת שדי תבינם, והיא סוד נשמה חדשה. שבועה היא שכבר מושבעת ועומדת, זהו נשמה מגולגלת. וענין השבועה והנדר כמו שאמרו ז"ל (נדה ל, ב) אפסוק (ישעיה מה, כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, והארכתי במקום אחר בדרוש זה, ופסוק (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, ופסוק (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור, ובפסוק (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר מזכיר לא יחל ומזכיר ככל היוצא מפיו יעשה, היינו לא תעשה ועשה. אבל אח"כ באשה אינו מזכיר רק לא תעשה, כי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, זהו תכלית ביאת הנשמות לעוה"ז. ומצד הקלקול גורם גלות לגופות, ומכל מקום ג"כ הנשמות נדחות ונפזרות. ואז חלה שבועה אחרת אשר השביענו הקב"ה ואנחנו קבלנו השבועה ונשבענו שלא למהר הקץ, רק עד עת בא הרצון האלהי. ובספר היכלות אומרים, אביר ישראל התר התר כו':

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך (דברים כג, כד). רומז על השבועה שמשביעין להנשמה קודם בואה לגוף שיהיה צדיק כו', כמו שאמרו רז"ל (נדה ל, ב). ועל זה בא הרמז שתמיד יזכור בזה וישמור מוצא שפתיו. ועיין בזוהר (ח"ג יג, ב) בפסוק (ויקרא ה, א) נפש כי תחטא ושמעה קול אלה כו', עיין שם: