וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ (ס)
כד הקמח
קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי (תהילים ק״ל:ה׳). ידוע כי כל ענינם של ישראל מקודש ביותר משאר האומות מפני שהם לקוחים לשמו של הקב"ה והם עמו וחלקו כענין שכתוב (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ומי שהוא עבד המלך הנה מעלתו יתירה על שאר עבדי השרים והסגנים ומוראו וחתתו עליהם מפני שהשרים והסגנים הם עבדי המלך אדוניו, וענין הכתוב שהזכיר משה (שם כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ וגו' כי מפני שהם לקוחים לשמו וזה תהלתם ותפארתם לכך הם נתונים עליון על כל שאר העמים. וישאל אדם מה נשתנה העם הזה משאר העמים שהם משועבדים לאומות העולם והולכים בגלות בבלה ובמלכות מדי וביון ובארם והלא מצינו בדורות ראשונים שכל אומה ואומה שהיו רעים וחטאים לה' היה הקב"ה מכלה אותן מן העולם כענין דור המבול וכיוצא בהן וכענין שדרשו ז"ל מעולם לא הכה הקב"ה אומה ושנה בה, וכיון שהענין הזה נוהג בכל האומות מדוע לא ינהג כן בישראל שאם חטאו להקב"ה ומרו את דבריו יכלה אותו מן העולם ולמה הענישן בעונש פיזור ושיעבוד ולא מצינו עונש זה בשער האומות. ותשובת הדבר ידוע כי אורך הגלות הזה מתמיה עד מאד וירידתן של ישראל ירידה מופלאה יתמה ויפלא עליה לב החושב והוא דבר ירמיה ע"ה (איכה א׳:ט׳) ותרד פלאים. ואי אפשר שיכלה אותן מן העולם לפי שהם קיום העולם וענינם נקשר בקשר חזק ואמיץ וכענין שהזכיר יהושע (ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, ודרשו ז"ל בברכות (פ"ק דף ז ב) רב הונא רמי כתיב (שמואל ב ז׳:י׳) ולא יוסיפו בני עולה לענותו וכתיב בדברי הימים (כא) ולא יוסיפו בני עולה לכלותו. והענין כי בתחלה כשנבנה בית המקדש נבנה על מנת שלא לענותו שלא יענו עוד אויבים לישראל ולבסוף שחטאו ולא יוסיפו בני עולה לכלותו כלומר נגזר עליהם לענותו אבל לכלותו אי אפשר וזהו שאמר בתחלה לענותו ולבסוף לכלותו, וכן אמר (מלאכי ג׳:ו׳) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, ביאורו כי כשם ששמי א"א לו שישתנה כך אי אפשר לישראל שיהיו כלין. ולפי שנתחייבו ישראל כליה בחטאם ואי איפשר לכלותם לכך גזר עליהם הפיזור והשעבוד בין האומות, וטעם הפיזור לפי דעתי לשני ענינים, האחד כדי שיתפשטו ישראל בכל הקצוות בין האומות שאין בהם תבונה וילמדו האומות מהם האמונה במציאות השם יתברך ובענין ההשגחה השופעת בפרטי בני האדם, והטעם השני לפי שישראל חטאו בארץ הקדושה שהיא נקודת העולם ואמצעות האקלימים והסיעו עצמן מן הנקודה העליונה הנקראת קו האמצעי של מעלה מכוונת כנגד קו האמצעי שלמטה וחללו את קדושתו והוציאו עצמן מרשותו ונשארו ברשות שאר הכחות העליונים לכך נגזר עליהם גלות שיגלו אל יתר הקצוות מן הארץ שהיא נקודה תחתונה מדה כנגד מדה ועם הגלות והשעבוד עונותינו מתמרקין ואנו ניצולין בו מדינה של גיהנם ועל כן בירר לנו אאע"ה את המלכיות.
כד הקמח
ועל דרך פשט בטעם המצוה הזאת שיש בה זכרון לכל המצות, והלבן והתכלת שהזכיר בפרשה אינן שתי מצות אלא מצוה אחת והלובש טלית שיש בה לבן לבדו או לבן ותכלת ביחד הרי זה קיום מצוה אחת שנא' (במדבר טז) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת ומשפט החוטין הוא שיהיו ז' לבנים והאחד תכלת משום שנא' פתיל תכלת, כלומר חוט אחד של תכלת והתכלת הזה חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שהיה מצוי בים המלח, ויש אומרים כי התכלת צריך שיהיו ב' חוטין והלבן ו', וידוע כי הלבן והתכלת הלבן הוא עיקר ולעולם בכריכת החוליות צריך שיתחיל בלבן ויסיים בלבן שכן אמר הכתוב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית התחיל בלבן וסיים בלבן ותכלת באמצע. וכן ארז"ל (מנחות מ"ג) מסיים בלבן משום מעלין בקדש ולא מורידין כלו' שאלו סיים בתכלת היה בזה מוריד, ואע"פ שאין לנו תכלת עכשיו הלא כל ישראל חייבים במצות ציצית בזמן הזה שהרי אף בזמן שהתכלת מצוי היה הלבן עיקר, ואז"ל (שם) תניא היה רבי אומר קשה ענשו של לבן כלומר שאינו מניחו יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו הביאו לי ב' חותמות לאחד אמר לו של זהב ולאחד אמר לו של טיט, כלו' שהוא יותר מצוי ולא היה ראוי לו למנוע ממנו, וכמה גדול כח מצות ציצית שהרי התירה התורה איסור כלאים בציצית שהרי טלית של פשתן חייב בציצית מן התורה שיתן בו ח' חוטין של צמר שכן אמר הכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וגו' וסמך ליה גדילים, וקבלו רז"ל דדרשינן סמוכים ושסמיכות זה בא להתיר כלאים בציצית, וע"ז הזכיר שלמה בכאן ואמר דרשה צמר ופשתים וגו'. ביאר כי התורה הזהירה על חבור צמר ופשתים ודורשת אחרי העובר על זה כדי להענישו, ומצד אחר התירה החבור ההוא במצות ציצית וצותה לעשות וזהו ותעש בחפץ כפיה, אבל האמת כי רז"ל אסרו זה כי כן דרכם לעשות סייג לתורה וגדרים ומשמרת למשמרת ולכך אסרו הדבר שלא להטיל ציצית בטלית של פשתן מפני שדרך האדם שיתכסה בטלית של פשתן בלילה ולילה אינו זמן ציצית, וא"כ הרי יש בזה עבירה בלא מצוה שלא התירה תורה כלאים בציצית אלא בשעת מצוה כענין כלאים של בגדי כהונה שלא היה מותר להם ללבשם אלא בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה היו עוברים בלאו דלא תלבש: ועל דרך הדרש ציצית מלשון ראיה כמו (שה"ש ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העבירות שהרי כסא הכבוד רואהו שהוא דומה לתכלת, ובלשון חכמים נקרא טלית והוא לשון עילוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל. ונצטוינו להתעטף בציצית ממה שדרשו ז"ל (ר"ה פ"ק דף יז) ויעבור ה' על פניו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם על כל עונותיהם. והכונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדרי תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו ושנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף ביאורו בטלית לבנה שכן הזכיר הכתוב (תהלים קד) עוטה אור כשלמה וגו'. וכתיב (דניאל ז) לבושיה כתלג חיור. ואנו נצטוינו בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו. ולכך נתחייבנו להתעטף בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כי כשם שהדבר האדום הוא סימן החטא כן הלובן סימן הסליחה. וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו זה רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבשם כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו וגו', וגם בזה רמז שעתיד הקב"ה להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם וגו', ומפני שהמצוה הזאת תרמוז לתחיית גוף האדם ע"כ תמצא שהיא כוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילות תלויות בדמיון שער הראש הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים. ה' קשרים כנגד ה' חושים שבו. ח' חוטין כנגד יום ח' שנימול בו, ומזה אמרו רז"ל שכל מי שאינו נימול אינו זוכה ליום הדין של תחיית המתים שנא' (ישעיה ה) ופערה פיה לבלי חוק. ובכל ענף וענף תמצא חמשה קשרים והם כ' קשרים לארבע ענפים כנגד הידים והרגלים שבהם כ' אצבעות והרי לך כלל הגוף, ומה שכל ענף היוצא מנקבי הטלית שלישו מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישים הם מפוזרים ומחולקים זה מזה למטה, הענין לרמוז כי אע"פ שישראל עכשו בגלות מפוזרים בין האומות ביד ארם וישמעאל והם במדרגה התחתונה עתידין הן בזמן הגאולה שתהא ידם על העליונה כענין שכתוב (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ, ושתי אומות אלו יהיו למטה בפזור ושעבוד תחת ידינו, וכבר רמז הנביא ענין זה שנא' (זכריה יג) והיה בכל הארץ פי שנים בה וגו' ואמרו במדרש (שם) והשלישית יותר בה אלו ישראל שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ארז"ל (שבת פ"ב דף כג:) כל הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה. הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וידוע כי אין השכר הזה עיקר שכר המצוה ח"ו ואינו אלא פירות שהוא נוטל בעה"ז אבל הקרן הוא שמור לו לעוה"ב. והשכר הזה שהוא פירות הנה הוא במדה כנגד מדה כי הרגיל במצות ציצית יזכה לבגדים נאים שיתכבד בהם בעולם הזה. וכן אם הוא רגיל במצות מזוזה והוא זהיר בה עד שלא היה לו בית יזכה בזכות המצוה לבית נאה וכן אם זהיר בקדוש היום ואינו רוצה לפטור את עצמו בקדוש על הפת והוא טורח ומחזר אחר היין יזכה שיהיה לו אוצרות יין והכל מדה כנגד מדה בעוה"ז ופירות המצות שהוא אוכל אבל עיקר השכר באלו ובשאר כל המצות הוא בעה"ב, וכן אמרו במדרש (שמות לג) ושמתיך בנקרת הצור מנקרת הצור זכה משה לקירון עור פנים. וכן הכתוב אומר (חבקוק ג) קרנים מידו לך ושם חביון עוזו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרו אבל הקרן קיים לו לעה"ב שנאמר קרנים מידו לו. וכן מצינו ביוסף שפרע לו הקב"ה פירות שכרו בעה"ז והקרן קיים לו לעולם הבא, והוא שאמרו במדרש כל מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה, מה כתיב ביוסף (בראשית לט) וינס ויצא החוצה ברח הים מפני ארונו שנא' (תהלים קיט) הים ראה וינס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני ארון ה' ואומות העולם אומרין מה טיבו של ארון זה שהוא מהלך עם ארון של תורה והם אומרין ארונו של יוסף ולפיכך זכה לילך עמו לפי ששימר כל מה שיש בו, אמר הקב"ה ליוסף אע"פ שפרעתי לך מקצת שכר הקרן קיימת לך לעוה"ב כשיגאלו ישראל גאולת עולמים בזכות יעקב אביך ובזכותך הם נגאלים שנאמר (שם טז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה:
כד הקמח
כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים (תהילים מ״ב:ב׳-ג׳). בני קרח התנבאו בכאן על הגלות הזה שישראל צועקין ועורגין מתוכה כאיל תערוג על אפיקי מים לצער הצמא. והמשילם לאיל הנקבה החלושה כי כן ישראל חלשים בגלות ותשש כחם כנקבה ולכך אמר כאיל תערוג ולא אמר יערוג, צמאה נפשי מלת צמאה נמשכה למעלה עם האיל כלו' כאיל שתצמא אל המים כן צמאה נפשי לאלהים, ומן הידוע כי גוף האיל יש בו חמימות חזקה יותר מדאי מצד שהוא אוכל נחשים ועקרבים ותאות הצמא שלו חזקה יותר משאר הצמאים ותאות האדם הצמא חזקה יותר משאר התאוות ותאות צמאון הנפש אל הבורא יתעלה יותר חזקה מצמאות הגוף הצמא, ומפני זה ימשילו בני קרח המתנבאים על כלל ישראל צמאון נפשם לצמא האיל כי א"א להמשילו ולהפליגו ביותר מזה. לאלהים לאל חי כנגד מלכות ארם שעובדין לאל אחר. מתי אבוא ואראה פני אלהים, הזכיר מתי אבוא לריחוק זמן הגלות. (שם) היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך יאמר הנה מלכות ארם מתמידין עלי כל היום חרופים וגדופין כהתמדת הלחם יום ולילה ואומרים לי איה אלהיך. והענין הזה כבר התנבאו עליו הנביאים כלן שהם עתידין לחרף ולגדף אותנו שהן עתידים לקרוא אותנו טמאים ולפסול אותנו במומן הוא שאמר (ישעיהו ס״ה:ד׳) היושבים בקברים ובנצורים ילינו האוכלים בשר החזיר ומרק פגולים כליהם האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קדשתיך אמר הכתוב הם טמאים אוכלי בשר החזיר ואומר לישראל אל תגע בי כי קדשתיך וכענין שאמרו ז"ל (קדושין פרק קמא דף מ) כל הפוסל במומו פוסל. וכן התנבא ישעיה עוד על זה הוא שאמר (ישעיהו נ״א:ז׳) שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס וצדקתי לעולם תהיה וישועתי לדור דורים, אמר תורתי בלבם לא בפיהם בלבד אלא שמקיימין מה שלומדים כי הם יראו הגאולה, אל תיראו חרפת אנוש שמחרפין אתכם בגלות על שאין אתם מאמינים באמונתם ועל איחור הגלות כי כבגד שיאכל עש יאכל אותם הרע הבא עליהם כבגד שיאכל אותו עש וצדקתי לעולם תהיה כלומר הם יאבדו מן הארץ ואתם תחיו בה בישועתי שאתן לכם. ועז"א דוד ע"ה (תהילים ע״ד:כ״ב) קומה אלהים ריבה ריבך זכר חרפתך מני נבל כל היום, קרא מלכות ארם נבל והוא שהזכיר בכתוב שלמעלה אל תתן לחית נפש תורך והיא החיה הרביעית שהתפלל עליה גער חית קנה וגו' ועליו הזכיר משה ע"ה (דברים ל״ב:כ״א-כ״ב) בגוי נבל אכעיסם כי נבל יקרא מי שאינו זוכר ברית אחים ומשלם רעה תחת טובה, וזה שכתוב (עובדיה א׳:י׳) מחמס אחיך יעקב וגו' וכן הזכיר דוד עוד (תהילים ע״ט:י״ב) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם וגו'. וכן עוד זכר ה' חרפת עבדיך שאתי בחקי כל רבים עמים וגו'. ובמד' תהלים אמר רבי יוסי אין הרשעים מזדווגים לאדם אא"כ מחרפים תחלה שנאמר (דניאל ז׳:כ״ה) ומלין לצד עילאה ימלל ולקדישי עליונין יבלא, עילאה זה הקב"ה אח"כ לקדישי עליונין יבלא אלו ישראל כמה דאת אמר קדושים תהיו, ומנין שנקראו עליונים שנאמר (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון משל לאדם שהיה לו כרם והיו ליסטים מבקשין ליכנס לתוכו ולא היו יכולין לפי שהיה מוקף גדר מה עשו פרצו את הגדר ונכנסו לכרם כך אומות העולם מזדווגין לישראל שהן כרמו של הקב"ה שנא' (ישעיהו ה׳:ז׳) כי כרם ה' צבאות בית ישראל והם מחרפין להקב"ה ואח"כ באין על ישראל שנאמר ומלין לצד עילאה ימלל ואח"כ ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניא זמנין ודת. זמנין אלו שלש רגלים. ודת זו תורה. שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו. ויתיהבון בידיה. יכול לעולם ת"ל (דניאל ז׳:כ״ה) עד עידן עידנין ופלג עידן. ומפני שהן מחרפין אותנו תמיד כל היום אמר דוד (תהילים מ״ב:י״ב) מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי וכענין שכתוב כל היום כלימתי נגדי וגו'. (שם מד) מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומתנקם, ולכך אמר דוד ע"ה מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו. כענין שכתוב ומלאך פניו הושיעם, והזכיר שנית בסוף המזמור הזה פסוק מה תשתוחחי כמשפט לשון הנבואות שהוא כפול, ובמזמור שאחריו הזכיר שפטני אלהים וריבה ריבי מגוי לא חסיד להודיע כי דבריו דברי חלקות ומראה עצמו חסיד. וכן כתיב בעשו (בראשית כ״ה:כ״ח) כי ציד בפיו היה צד את הבריות ואת אביו בפיו ועל כן יקראנו לא חסיד. כלומר מראה עצמו חסיד ואינו כן ומראה עצמו איש אמת והוא איש מרמה ועולה, כי אתה אלהי מעוזי למה זנחתני, כלו' אלהי כחי יש לך כח לפלטני מידו, וכן אמר דהע"ה קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך. ואמרו במדרש קדמה פניו קדמיה לרשיעא מקמי דליקדמך. הכריעהו מכף זכות לכף חובה, דבר אחר הכריעהו שיברח כמד"א המה כרעו ונפלו פלטה נפשי מרשע חרבך מזה שבא עלי מכח אבותיו. פלטה נפשי בזכות התורה שנקרא חרב שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ד"א פלטה נפשי מזה שבא עלי מכח החרב שאמר לו יצחק (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) ועל חרבך תחיה, ד"א מאותו חרב שהוא חרבך שהוא עתיד ליפול בחרבך שנאמר (ישעיהו ל״ד:ה׳) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד על כן שלח אורך ואמתך המה ינחוני וגו'. שלח אורך זה מלך המשיח. ואמתך זה אליהו שכתוב (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו: