מוסר על דברים כח:ט

ועל דרך פשט בטעם המצוה הזאת שיש בה זכרון לכל המצות, והלבן והתכלת שהזכיר בפרשה אינן שתי מצות אלא מצוה אחת והלובש טלית שיש בה לבן לבדו או לבן ותכלת ביחד הרי זה קיום מצוה אחת שנא' (במדבר טז) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת ומשפט החוטין הוא שיהיו ז' לבנים והאחד תכלת משום שנא' פתיל תכלת, כלומר חוט אחד של תכלת והתכלת הזה חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שהיה מצוי בים המלח, ויש אומרים כי התכלת צריך שיהיו ב' חוטין והלבן ו', וידוע כי הלבן והתכלת הלבן הוא עיקר ולעולם בכריכת החוליות צריך שיתחיל בלבן ויסיים בלבן שכן אמר הכתוב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית התחיל בלבן וסיים בלבן ותכלת באמצע. וכן ארז"ל (מנחות מ"ג) מסיים בלבן משום מעלין בקדש ולא מורידין כלו' שאלו סיים בתכלת היה בזה מוריד, ואע"פ שאין לנו תכלת עכשיו הלא כל ישראל חייבים במצות ציצית בזמן הזה שהרי אף בזמן שהתכלת מצוי היה הלבן עיקר, ואז"ל (שם) תניא היה רבי אומר קשה ענשו של לבן כלומר שאינו מניחו יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו הביאו לי ב' חותמות לאחד אמר לו של זהב ולאחד אמר לו של טיט, כלו' שהוא יותר מצוי ולא היה ראוי לו למנוע ממנו, וכמה גדול כח מצות ציצית שהרי התירה התורה איסור כלאים בציצית שהרי טלית של פשתן חייב בציצית מן התורה שיתן בו ח' חוטין של צמר שכן אמר הכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וגו' וסמך ליה גדילים, וקבלו רז"ל דדרשינן סמוכים ושסמיכות זה בא להתיר כלאים בציצית, וע"ז הזכיר שלמה בכאן ואמר דרשה צמר ופשתים וגו'. ביאר כי התורה הזהירה על חבור צמר ופשתים ודורשת אחרי העובר על זה כדי להענישו, ומצד אחר התירה החבור ההוא במצות ציצית וצותה לעשות וזהו ותעש בחפץ כפיה, אבל האמת כי רז"ל אסרו זה כי כן דרכם לעשות סייג לתורה וגדרים ומשמרת למשמרת ולכך אסרו הדבר שלא להטיל ציצית בטלית של פשתן מפני שדרך האדם שיתכסה בטלית של פשתן בלילה ולילה אינו זמן ציצית, וא"כ הרי יש בזה עבירה בלא מצוה שלא התירה תורה כלאים בציצית אלא בשעת מצוה כענין כלאים של בגדי כהונה שלא היה מותר להם ללבשם אלא בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה היו עוברים בלאו דלא תלבש: ועל דרך הדרש ציצית מלשון ראיה כמו (שה"ש ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העבירות שהרי כסא הכבוד רואהו שהוא דומה לתכלת, ובלשון חכמים נקרא טלית והוא לשון עילוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל. ונצטוינו להתעטף בציצית ממה שדרשו ז"ל (ר"ה פ"ק דף יז) ויעבור ה' על פניו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם על כל עונותיהם. והכונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדרי תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו ושנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף ביאורו בטלית לבנה שכן הזכיר הכתוב (תהלים קד) עוטה אור כשלמה וגו'. וכתיב (דניאל ז) לבושיה כתלג חיור. ואנו נצטוינו בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו. ולכך נתחייבנו להתעטף בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כי כשם שהדבר האדום הוא סימן החטא כן הלובן סימן הסליחה. וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו זה רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבשם כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו וגו', וגם בזה רמז שעתיד הקב"ה להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם וגו', ומפני שהמצוה הזאת תרמוז לתחיית גוף האדם ע"כ תמצא שהיא כוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילות תלויות בדמיון שער הראש הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים. ה' קשרים כנגד ה' חושים שבו. ח' חוטין כנגד יום ח' שנימול בו, ומזה אמרו רז"ל שכל מי שאינו נימול אינו זוכה ליום הדין של תחיית המתים שנא' (ישעיה ה) ופערה פיה לבלי חוק. ובכל ענף וענף תמצא חמשה קשרים והם כ' קשרים לארבע ענפים כנגד הידים והרגלים שבהם כ' אצבעות והרי לך כלל הגוף, ומה שכל ענף היוצא מנקבי הטלית שלישו מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישים הם מפוזרים ומחולקים זה מזה למטה, הענין לרמוז כי אע"פ שישראל עכשו בגלות מפוזרים בין האומות ביד ארם וישמעאל והם במדרגה התחתונה עתידין הן בזמן הגאולה שתהא ידם על העליונה כענין שכתוב (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ, ושתי אומות אלו יהיו למטה בפזור ושעבוד תחת ידינו, וכבר רמז הנביא ענין זה שנא' (זכריה יג) והיה בכל הארץ פי שנים בה וגו' ואמרו במדרש (שם) והשלישית יותר בה אלו ישראל שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ארז"ל (שבת פ"ב דף כג:) כל הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה. הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וידוע כי אין השכר הזה עיקר שכר המצוה ח"ו ואינו אלא פירות שהוא נוטל בעה"ז אבל הקרן הוא שמור לו לעוה"ב. והשכר הזה שהוא פירות הנה הוא במדה כנגד מדה כי הרגיל במצות ציצית יזכה לבגדים נאים שיתכבד בהם בעולם הזה. וכן אם הוא רגיל במצות מזוזה והוא זהיר בה עד שלא היה לו בית יזכה בזכות המצוה לבית נאה וכן אם זהיר בקדוש היום ואינו רוצה לפטור את עצמו בקדוש על הפת והוא טורח ומחזר אחר היין יזכה שיהיה לו אוצרות יין והכל מדה כנגד מדה בעוה"ז ופירות המצות שהוא אוכל אבל עיקר השכר באלו ובשאר כל המצות הוא בעה"ב, וכן אמרו במדרש (שמות לג) ושמתיך בנקרת הצור מנקרת הצור זכה משה לקירון עור פנים. וכן הכתוב אומר (חבקוק ג) קרנים מידו לך ושם חביון עוזו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרו אבל הקרן קיים לו לעה"ב שנאמר קרנים מידו לו. וכן מצינו ביוסף שפרע לו הקב"ה פירות שכרו בעה"ז והקרן קיים לו לעולם הבא, והוא שאמרו במדרש כל מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה, מה כתיב ביוסף (בראשית לט) וינס ויצא החוצה ברח הים מפני ארונו שנא' (תהלים קיט) הים ראה וינס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני ארון ה' ואומות העולם אומרין מה טיבו של ארון זה שהוא מהלך עם ארון של תורה והם אומרין ארונו של יוסף ולפיכך זכה לילך עמו לפי ששימר כל מה שיש בו, אמר הקב"ה ליוסף אע"פ שפרעתי לך מקצת שכר הקרן קיימת לך לעוה"ב כשיגאלו ישראל גאולת עולמים בזכות יעקב אביך ובזכותך הם נגאלים שנאמר (שם טז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה:

וידוע כי מדת הענוה מדרכי הש"י הוא ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו שנלך בדרכי הש"י שנאמר (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו. וכמו שהזכרתי למעלה במדרש על פסוק וענותך תרבני, וכן אברהם אבינו החזיק במדה זו והתנהג בה, ולא ניתנה התורה לישראל עד שנתלבשו במדת הענוה הוא שכתוב במעמד הקדוש (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם וגו'. והיה לומר יראתו בלבבכם וכו' אבל דרשו רז"ל יראתו על פניכם זו הבושה, ומדת היראה שהיא כוללת יראת הלב ויראת הפנים היא עיקר כל התורה וכן אמר שלמה (קהלת י״ב:י״ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו':

מכלל האהבה והיראה שיתפלל לפניו שנא' (דברים י) ולעבוד את ה' אלהיך, שידבק בו שנא' (שם) ובו תדבק, שישבע בשמו שנאמר (שם) ובשמו תשבע, שיקדש את שמו שנא' (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, שילמד תורה וילמדנה לאחרים שנא' (דברים ו) ושננתם לבניך ודברת בם שלא יתכן אהבת הש"י בלתי למוד התורה, שיברך על מזונו שנא' (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ועוד מכלל האהבה להדמות אדם לבוראו וללכת בדרכיו שנא' (שם כח) והלכת בדרכיו לפי שהאוהב את חבירו אוחז דרכו ונמשך אחריו ויתדמה לו ואז ילך האדם בדרכי השי"ת ילך בדרכי הקדושה ויתרחק מן הטומאה ויטהר בענין טומאות. להיות נוגע בנבלה טמא שנאמר (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה וגו'. להיות ח' שרצים מטמאין שנא' (שם) וזה לכם הטמא. האוכלים מטמאין שנא' (שם) מכל האוכל אשר יאכל. הנדה טמאה ומטמאה. היולדת טמאה כנדה. ומצורע טמא ומטמא. זב וזבה והמת. ומי נדה מטמאין לאדם טהור ומטהרים מטומאת מת בלבד, שהרי בענין טומאות נאמר (שם כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני, וכן מצות עשה של נזיר שנקרא קדוש שנא' (במדבר ו) קדוש יהיה וגו'. אם ילך בדרכי הקדש יבעול בקדושין כדי שתהא קנין כספו ומיוחדת לו ואסורה לכל אדם כהקדש, ואחר שהיא קנין כספו יפטרנה ויגרשנה בשטר שנא' (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות וכתיב (ישעיה נ) אי זה ספר כריתות אמכם וגו', אם ילך בדרכי הקדושה והטהרה יתנהג במצות הסוטה כמצות הפרשה, וזהו שכתוב (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים. ואמרו בספרי והתקדשתם זו עשיית מצות ואחר כך והייתם קדושים, לפי שעשיית המצות היא הקדושה. אשר בא לרמוז על כל מצות עשה שבאה בו תורה בלשון אשר, כגון מצות עשה לצדק מאזנים שנא' (שם יט) מאזני צדק אבני צדק וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. להשיב הגזלה שנאמר (שם ה) והשיב את הגזלה אשר גזל. לשחוט ולאכול שנא' (דברים יב) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך. לכסות את הדם שנא' (ויקרא יז) אשר יצוד וגו' ושפך את דמו וכסהו. לבדוק בסימני בהמה שנא' (שם יא) זאת החיה אשר תאכלו. בסימני דגים שנא' (שם) אשר לו סנפיר וקשקשת. בסימני חגבים שנא' (שם) אשר לו כרעים. בסימני עופות שנא' (דברים יד) כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו. שהרי מן האסורין נוכל להכיר המותרין. לערוף העגלה שנא' (שם כ) אל נחל איתן אשר לא יעבד בו וגו'. לעשות לעדים זוממין שנא' (שם יט) ועשיתם לו כאשר זמם. למנות שופטים שנא' (שם יו) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך. לכבד אב ואם שנא' (שמות כ) כבד את אביך וגו' אשר ה' אלהיך נותן לך: הוצאתיך עיקר ההוצאה בלילה היתה שנאמר (דברים יז) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ואע"פ שכתוב (במדבר לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מ"מ בלילה נשתלחו והורשו לצאת כאמרו (שמות יג) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו. והמלה הזו רמז למצות עשה הנוהגת בלילה כגון אכילת מצה שנא' (שם) בערב תאכלו מצות. ואכילת הפסח בלילה שנא' (שם) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ולספר ביציאת מצרים בלילה הזה שנא' (שם יג) והגדת לבנך ביום ההוא, ואמרו בהגדה אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך. וכן מצות עשה של ספירת העומר שנא' (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת שהיא בלילה. מארץ הוא כולל כל מצות עשה שהן נעשות בקרקע כגון מצות עשה של ערלה, שנא' (שם יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים, להיות נטע רבעי קדש שנא' (שם) יהיה כל פריו קדש הלולים, לשבות מעבודת קרקע שנאמר (שמות לד) בחריש ובקציר תשבות, וזה כולל כלאי זרעים וכלאי הכרם שכלם מעשים נעשים בקרקע. להשמיט קרקע שנא' (שם כב) והשביעית תשמטנה ונטשתה. ועוד יכלול מארץ כל מצות עשה של קרבנות התלויות בארץ והן מצות רבות ואין חיובן בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר ה': מצרים זכרון יציאת מצרים הוא עיקר לכל המצות והראיה מתשובת עבדים היינו לשאלת מה העדות והחקים והמשפטים, וע"כ אפשר לומר כי מלת מצרים כוללת כל מצות עשה הנמשכות אחר יציאת מצרים, ואלו הן, מצות עשה לקדש בכור בהמה טהורה ולהקריבו שנא' (דברים טו) כל הבכור אשר יולד, וכן כתיב (במדבר יח) ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. לפדות בכור אדם שנא' (שם) ופדויו מבן חדש תפדה. לפדות פטר חמור שנא' (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה. לערוף פטר חמור שנא' (שם יג) וערפתו. ולהקריב מוסף שבת, להקריב מוסף ראש חדש, מוסף הפסח, וקרבן מנחת העומר ממחרת הפסח, להוסיף קרבן ביום העצרת שנא' (במדבר כח) וביום הבכורים. להביא שתי הלחם שנא' (ויקרא כג) ממושבותיכם תביאי. להוסיף קרבן בר"ה שנא' (במדבר כט) וביום השביעי באחד לחדש ועשיתם. להוסיף קרבן ביה"כ שנא' ובעשור לחדש השביעי, לעשות עבודת היום ביוה"כ שנא' (ויקרא יו) בזאת יבא אהרן. להוסיף קרבן ביום ח' חג העצרת. לחוג ברגלים שנא' (שמות כג) שלש רגלים תחוג לה'. להראות ברגלים שנא' (דברים יו) יראה כל זכורך. לשמוח ברגלים שנא' (שם) ושמחת בחגך. ועיקר כל הרגלים הללו זכר ליציאת מצרים. לבער חמץ שנא' (שמות יב) אך ביום הראשון תשביתו שאור. לשחוט כבש בפסח שנא' (שם) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. ולאכלו שנא' (שם) ואכלו את הבשר. ולעשות פסח שני בחדש השני בי"ד יום. ולאכול פסח על מצות ומרורים שנא' (שם) על מצות ומרורים יאכלהו. ולישב בסוכה שנא' (ויקרא כג) בסכות תשבו ז' ימים. מבית כולל שתי מצות עשה. מצות מזוזה ומעקה. מזוזה דכתיב (דברים ז) על מזוזות ביתך. מעקה דכתיב (שם כב) ועשית מעקה לגגך. עבדים יכלול להעניק עבד עברי ואמה העבריה שנא' (שם טו) הענק תעניק לו. לדון עבד עברי בהלכותיו שנא' (שמות כא) כי תקנה עבד עברי, שיצא לחפשי בשנה שביעית. והנרצע שיצא ביובל. ליעד אמה העבריה שנ' (שם) אשר לא יעדה. לעבוד בעבד כנעני לעולה שנ' (ויקרא כה) לעולם בהם תעבודו. אל קנא כולל מצות עשה של הורגי ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק, סקילה שנאמר (דברים כב) וסקלתם אותם באבנים. שריפה שנא' (ויקרא כא) באש תשרף. הרג שנא' (שמות כא) נקם ינקם. חנק שנאמר (שם) מות יומת, ועוד נכלל בו לתקוע בשופר בר"ה שנ' (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם כדי להעביר כעס וחימה ביום הדין שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועושה חסד יכלול כל מצות עשה שיש בהן גמילות חסדים כגון צדקה לעני. להלוות לעני שנא' (שמות כא) אם כסף תלוה. לתת לעני לקט שכחה ופאה ועומר השכחה. להניח עוללות בכרם ופרט הבציר שנאמר בכולן לעני ולגר תעזוב אותם. להפריש בשנה השלישית מעשר עני. להשיב המשכון לבעליו שנא' (דברים כד) השב תשיב לו את העבוט. ליתן שכר שכיר שנא' (שם) ביומו תתן שכרו להיות השכיר אוכל בזמן שכירותו שנאמר (שם) כי תבא בכרם רעך ובפועל הכתוב מדבר. נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן (שם כד) ולא תבא עליו השמש. לעזוב מעל חבירו או מעל בהמתו שנא' (שמות כג) עזוב תעזוב עמו. להקים המשא על הבהמה שנא' דברים כב) הקם תקים ממו. להשיב האבדה שנא' (שמות כג) השב תשיבם לאחיך. וכן מצות עשה ליבם אשת אח שנא' (במדבר כה) יבמה יבא עליה שגם זה חסד עם המתים. ולשמרי מצותי כולל מצות עשה של חליצה שנא' (שם) וחלצה נעלו ולרמוז שהיא שומרת היבום או החליצה. זכור את יום השבת זה מצות עשה לשבות ביום השבת שנא' (בראשית ב) ויקדש אותו כי בו שבת, ובכלל שביתה זו שביתת המועדים שגם הם נקראים מקראי קדש. ובשביעי בו שנאמר (ויקרא כג) וביום השביעי מקרא קדש. לשבות ביום נ' שנא' (שם) וקראתם בעצם היום הזה. ביום ראשון של חדש השביעי שנא' (שם) באחד לחדש יהיה לכם שבתון. וביום הכפורים שנא' (שם) שבת שבתון הוא לכם, ובראשון של חג שנא' (שם) וביום הראשון מקרא קדש. ובשמיני בו שנא' (שם) וביום השמיני מקרא קדש ובכלל זה לקדש חדשים. לחשב שנות חדשים בב"ד שכל המועדים תלויין בהן, וכן למנות שנות יובל ושמטות שנא' (שם כה) וספרת לך, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כולל מצות עשה של שמיטת קרקע בשנה השביעית שנא' (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, ולקדש שנת היובל בשביתה שנא' (ויקרא כה) וקדשתם את שנת החמשים, ולתת גאולה לארץ בשנה זו שנאמר (שם) ובכל ארץ אחוזתכם. כבד את אביך ואת אמך זו מצות עשה של כבוד אב ואם שהם סבת הבן. ויכלול עוד לכבד הקב"ה ולרמוז על זה באו האתין, כי כשם שנתחייב לכבד אביו ואמו שהם סבתו כך נתחייב לכבד הסבה הראשונה האב העליון ית', וזהו שאמר בברכות (פ"ו דף לה:) (משלי כח) גוזל אביו ואמו אין אביו אלא הקב"ה שנא' (דברים לב) הלא הוא אביך קנך. ואין אמו אלא כנסת ישראל שנא' (משלי א) ואל תטוש תורת אמך, ובכלל כבוד השכינה לקבור הנהרג ביומו כדי שלא לעכבו בזמן ממשלת הדין שנאמר (דברים כא) כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו':