מוסר על דברים כח:נט

תנן במסכת נדרים (כג, ב), הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים. וכתב הטור אורח חיים סימן תרי"ט, שמזה נתפשט המנהג לומר כל נדרי בערב יום כפור, כי יום כפור מקרי נמי ראש השנה. אבל זריזין מקדימין למצוה, וראוי להקדים קודם ראש השנה ממש לעשות שני עניינים ענין אחד שיתקן מה שקילקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נידוי ינהוג בעצמו שעה אחת נידוי ואח"כ יבקש מהחכמים שיתירו לו. ענין שני הוא מסירת מודעא אלהבא, שכל מה שיתקשר את עצמו מהיום בשבועה או בחרם או בנידוי וכיוצא בזה שהוא עתה מוסר מודעא מעוקרו ועקרו ומבטל^הגה"הוזה לשון ספר החרדים, מכלל היראה שלא להוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ובצורך גדול ולא לבטלה, כדאמרו במסכת תמורה (ג, ב) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, שנאמר (דברים ו, יג), את ה' אלהיך תירא, והשומע הזכרת השם מפי חבירו לבטלה בשוגג שלא היה יודע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור, במזיד חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי, הכי איתא במסכת נדרים (ז, ב) יש מפרשים הוא עצמו היינו השומע שלא חש לכבוד ה' שהיה לו לנדותו בפומבי, ואם היה מתיירא ממנו היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד כדי שלא יהא מכשיל לרבים:
והרמב"ן פירש בשטת נדרים שלו, הוא עצמו, היינו המזכיר לבטלה, אף כי לא נדהו שום אדם, הוא יחלוץ מנעליו וישב בקרקע בנידוי ויבקש משלשה שיתירו לו, ואז בהכנעתו ונסלח לו. ואם לאו, עליה אתמר (דברים כח, נט) אם לא תשמור כו' ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך. ומצוה זו תמידית. ואיזו הזכרת השם לבטלה, בכל לשון הוא, בין בשבועת חנם שלא השביעוהו בית דין, בין בשבועת שקר או בקללה או בדברי הבאי, או שבירך ברכה שאינה צריכה, עד כאן לשונו::

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), הם הצדיקים שהם הבתי מקדשות, על כן לא אמר בתוכו רק בתוכם. ואמרו רז"ל (ר"ה יח, ב), כה אמר ה' צום הרביעי כו', עד צום השביעי (זכריה ח, יט) זהו צום גדליה, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. ובאיכה רבתי (א, לז) מצינו, שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א, ט) ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כט, יד) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, עד כאן לשונם. הנה בתוכחות לא כתיב רק פלא אחד, ובחורבן בית המקדש שתים, כי פלאים תרתי משמע, ובסלוקן של צדיקים כתיב ג' פלאות. ואין זה סותר למה שאמרו לעיל שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ובמדרש זה משמע שהוא ביותר. כי הנה הצדיק הוא ג"כ בית המקדש ממש כמו שכתוב ושכנתי בתוכם. והנה היו שתי מקדשות שחרבו, וכל אחד הוסיף יגון ואנחה, כי לאחר חורבן בית שני נסתלקה השכינה ביותר למעלה למעלה, ואין לנו אלא התורה הזאת. וסילוק הצדיק הוא חורבן שלישי. וזהו ענין שתי פלאות במקדשות, כי היו שתים. ובצדיק ג', כי הוא חורבן השלישי:

לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר (ישעיה כ"ט, י"ד). וכתב רש"י (ומקורו מאיכה רבה פרשה א' אות ל"ז), "קשה סילוקם של חכמי ישראל כפלים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינן אלא הפלאה אחת, 'והפלא ה' את מכותך' (כי תבוא כ"ח, נ"ט), וכאן שתי הפלאות ("הפלא ופלא")". וצריך ביאור, למה יש שתי פליאות במיתת צדיקים?