רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה׃
שני לוחות הברית
מצות הריגת ז' עממין, זה תלוי בקדושת ארץ ישראל שהיא חלק ה', ובחר בישראל כי חלק ה' עמו. דע כי ז' עממין אלו לכל אומה יש לה שר, והם נקראים אלהים אחרים אשר חלק ה' אותם להעמים. אבל ישראל חלק ה' דביקים בו יתברך בסוד אצילות הבנין שהם שבעה, וכל אחד כלול מעשרה סוד שבעים נפש לבית יעקב. כן אלו ז' אומות כוללים כל ע' אומות, והם הקליפות הסובבות הקדושה. על כן בא האזהרה (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, ואסור להתחתן בהם אפילו בגירותן, משא"כ בשאר האומות שאסור להתחתן בהם בגיותן, אבל בגירותן מותר. משא"כ אלו ז' שהם ראש לכל הקליפות. וישראל קדושים הם דבוקים בפנימיות הקדושה בשבעת ימי הבנין:
שני לוחות הברית
ובקונטרסי האר"י ז"ל מצאתי, יש לדעת למה בז' עממין ציווה הש"י לא תחיה כל נשמה, ובשעיר ועמון ומואב ציוה שלא להלחם. והענין כי ז' עממין הם ז' קליפות הז' כלים שנשברו, ואז כבר יצא מהם כל הקדושה. אבל של ג' ראשונות עדיין היה בהם קדושה, והם קני קניזי קדמוני שהוא מה שנתברר מג' ראשונות. ולעתיד יגמור לצאת כל הקדושה מהם ואז גם מהם לא נחיה כל נשמה, ואלו הג' הם שעיר ועמון ומואב. שעיר, רמז לראשונה כד"א משעיר מלכין. מוא"ב, לשון א"ב חכמה. עמון, נועם בינה. ושעיר הוא אדום. והז' מלכים שמלכו שם אינם ממנו, רק מלכו בארצו. ולכן כתיב בכל אחד מהם שם ארצו, כי לא היו מאדום. והזמזומים, הם מבירור חכמה לשון מחשבה, כמה דאת אמר (דברים יט, יט) כאשר זמם. ומאלו היה הערב רב, וכל מי שיש לו הרהור ומחשבות רעות הוא מהם. סיחון, לשון סייחים ועגלים, והוא קליפת חמור, והוא הערלה שעל הברית. ועוג, הוא עור הפריעה המקיף הברית, וזהו (תענית יט, א) עג עוגה, והיא קליפה קשה במאוד, גם כי דקה, כי היא יותר קרובה לקדושה, ואלו הם שני מלכי האמורי שהוא היסוד כד"א (ישעיה יז, ו) שנים שלשה גרגרים בראש עמיר. אשר בעבר הירדן, הירדן הוא יסוד הנוקבא ולכן לא היה אפשר להלחם בם ולנצחם אלא משה רבינו ע"ה, שהוא עמודא דאמצעיותא ומשתלשל בברית קודש והוא שוברם ולקח הקדושה מהם. ולכן *שני *מלכי *האמורי ראשי תיבות משה. והשם יתברך אמר לו (דברים ב, לא), ראה החילותי ת"ת לפניך, שכפת השר שלו לפניו. וארץ ישראל היא הנוקבא. והירדן יסוד. וזהו שכתוב (תהלים נ, ב), מציון מכלל יופי. פירוש שבה נכלל היופי שהוא יסוד הזכר הנקרא יופי בסוד יפה תואר ויפה מראה (יוסף בגימטריא ציון). וזהו שכתוב (דברים לא, יא) בבוא כל ישראל, לשון ביאה ממש כו', עיין שם שהאריך:
שני לוחות הברית
והנה בארתי על זה ענין רמז פרשת כי תצא למלחמה (דברים כ, א) במלחמות רשות הכתוב מדבר, אבל במלחמות חובה כתיב (שם טז) לא תחיה כל נשמה (ספרי א, הובא ברש"י). וענין (דברים כא, יא) וראית בשביה אשת יפת תואר. וענין סמיכת הפרשה כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. השנואה רומזת ללילית המיללת. והאהובה היא מחלת המחוללת, והיא היפת תואר. ואמר במלחמות הרשות, שהיא ארץ העמים ושם ינוחו ביותר הקליפות. אמר, וראית בשביה אשת יפת תואר, הענין כי תיקון להכניע הקליפות ההם הוא מצד עשות הטוב רומז לפעולתם, דהיינו להכניע לילית היא בסיגופים ותעניתים וצער בלב וההכנעה ובתפלה שערי דמעות, ואז נכנעת לילית. ולהכניע את מחלת, הוא בשמחה של מצוה לשמוח במצות ולשמוח בשבתות וימים טובים ולשמוח עניים וחתן וכלה ולשמוח בידיעת הבורא ובהשגת קצה מסודותיו וידיעת שמותיו ברוך הוא בתפילה. וכשאין אנחנו בארצנו, אזי ערבה כל שמחה וחדשיכם ומועדיכם וגומר (ישעיה א, יד), ושולטות הקליפות ביותר, אזי קשה במאוד להכניע לקליפות מחלת. וזהו סוד וראית בשביה אשת יפת תואר, כי היא קיימת, רק קליפת לילית אשר הכנעתה בשערי דמעות כמ"ש ובדמעות מכניעים אותה. על כן כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות (ברכות לב, ב):