Musar על דברים לג:א

יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, ו). כתיב (משלי לא, כט-ל) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' [היא] תתהלל. רבות בנות, בדברים רבה פרשת וזאת הברכה (יא, ג), וזאת הברכה (דברים לג, א), זהו שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מהו ואת עלית על כלנה, מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד, אדם הראשון אומר למשה, אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקב"ה. מניין, שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אותו כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנאמר (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין. אבל אני, זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי. מניין, שנאמר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. דבר אחר, נח אמר למשה, אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מניין, שנאמר (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה הדבר דומה, לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, והאחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו. כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. דבר אחר, אברהם אומר למשה, אני גדול ממך, שהייתי זן לעוברים ושבים. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד, אלא אתה היית זן בישוב, ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה, אני גדול ממך, שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, שאתה ראיתה פני השכינה וכהו עיניך. מניין, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות. מהו מראות, מראות בשכינה. אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. מניין, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. יעקב אמר למשה, אני גדול ממך, שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו. אמר לו משה, אתה נפגשת עם המלאך בפירבורין שלך, ואני עליתי אצלן בפירבורין שלהן והן מתייראין ממני. מניין, שנאמר (תהלים סח, יג) מלכי צבאות וגו'. לפיכך אמר שלמה, רבות בנות עשו חיל וגו'. אמר הקב"ה, הואיל ונתעלה מן הכל, הוא יברך את ישראל, עד כאן לשונו:

ועל זה בא הרמז וזאת הברכה אשר ברך משה, כבר כתבתי ענין ברכה ותורה שבעל פה היא השניה, והיא ב' דבראשית, ומורה על א' דאנכי שהוא תורה שבכתב. גם נודע כי מדת מלכות נקרא ברכה, והיא בריכה המקבלת כל ההשפעות בסוד מאה אדני, אדנים של המשכן, והם בסוד מאה ברכות כמבואר בשערי אורה, ואמרו במדרש תהילים (עי' ב"ר ק) במקום שפסק יעקב בברכותיו, התחיל משה. ובמקום שפסק משה, התחיל דוד. יעקב פסק בזאת, (בראשית מט, כח) וזאת אשר דבר להם אביהם. משה התחיל בזאת (דברים לג, א). משה פסק (שם כט) אשריך ישראל, דוד התחיל באשרי (תהלים א, א):

הנה משה עלה אל האלהים, כלומר נבואת משה היה אספקלריא המאירה והאיר בו שם יהו"ה, ויהו"ה בעצמו ובכבודו עשה כל הנפלאות רק עבר דרך משה מעבר בעלמא. זהו סוד (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים, כביכול היה עובר דרך משה כי הוא שלוחו, כי גדול כחו של משה שנקרא (דברים לג, א) איש האלקים, ואמרו במדרש (דב"ר יא, ד) מחציו ולמטה איש, ומחציו ולמעלה אלקים. כלומר משה רבינו ע"ה לא היה במעלה הגדולה מתחילה שהיה אח"כ, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר ג, א) בראשית נבואתו טירון היה בנבואה, ואח"כ עלה להיות נקרא אלהים, ונעשה אלקים שישפיע בו ידו"ד שהוא גדול מאלהים וכביכול משה נעשה אלקים ובו עבר יהו"ה:

הרי משה רבינו ע"ה בהיכל ה' שהוא גבוה מעל גבוה, בחייו היה (דברים לג, א) איש אלהים בעלה דמטרוניתא. ובמותו על יוב"ל ישלח שרשיו (ירמיה יז, ח) שהוא השורש מהבנין. ויעקב שהוא בסוד תפארת, הוא גוף הבנין. יוסף שהוא צדיק יסוד עולם אשר שמר הברית בקדושה, הוא סוד ברי"ת העליון סוד המלכו"ת שהוא העמוד שעליו עומד העולם. המלכו"ת הוא העולם בה נכלל הכל, וההשפעה מהעליונים לה הוא הכל ע"י היסוד שהוא ברי"ת הארץ. והמלכות הוא משך הגוף, כן תולדות יעקב הוא יוסף זיו אקונין דומה לו. ושמירת הברית הוא העיקר, כי הוא סוד יחוד ידו"ד בארץ העליונה שהוא היכל ידו"ד:

והענין הזה על דרך מה שכתבו המפרשים כי חק הוא לישראל (תהלים פא, ה), אבל משפט (רצה לומר) טעם הדבר, לאלקי יעקב. בתיבת לאלקי רומז למשה רבינו ע"ה הנקרא איש אלקים (דברים לג, א), הוא בחינת אלקותו דלעילא. ואח"כ יעקב רמוז בשם עקיבא וא' הנוספת אלקים:

הרי שנח היה צדיק בדורו, מכל מקום נגד אברהם לא היה נחשב לכלום. כי אברהם לבבו היה נאמן לפניו. ואלו היה בדור אברהם, אפשר שהיה לומד ממעשיו והיה צדיק תמים כמוהו, כי כן כתיב באברהם (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים:

ועל ענין שהרג את המצרי בשם המפורש ביארתי מדרש בראשית רבה פרשת נח (לו, ג), אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק (בראשית ו, ט) נקרא (שם ט, כ) איש האדמה, אבל משה משנקרא (שמות ב, יט) איש מצרי נקרא (דברים לג, א) איש האלקים, עד כאן:

והכוונה כי ויחל נח איש האדמה מורה אף שהיה נקרא איש צדיק תמים אינו אלא בדורותיו (סנהדרין קח, א), והכוונה בזה שיהיה נחשב בערך דורו לצדיק תמים מאחר שנתחייבו כליה, ואם לא היה נשאר נח וביתו אז היה העולם חרב לגמרי ח"ו, וזהו איש האדמה נשאר בשביל האדמה שלא תשם ותחזור לתהו ובהו. הרי מעלת נח הגדולה דהיינו מה שנקרא איש צדיק, בא איש האדמה וממעט בכבוד זה התואר של איש צדיק שלא היה רק לפי ענין דורו. אבל משה רבינו ע"ה היה להיפך, שאף במדה הפחותה שהיתה בו כשהרג את המצרי קראוהו בשם שהיה לו במבחר המעלות, דהיינו שנקרא לבסוף איש האלהים. קראו עתה איש מצרי, כי ענין אלהיות שלו שנקרא איש האלהים הוא שהיה משיג שמותיו יתברך, והוא ידע שמו, ובזה הענין התעסק בהריגת מצרי כי הרגו בשם, הרי איש מצרי מענין איש האלהים. והיה הרגו בשם מ"ב, כמו שכתבתי בשם האר"י כל כל ענין מצרים הוא בסוד חידוש העולם כמ"ש ראשית החידוש בשם מ"ב כמו שכתבתי לעיל:

ר' מנחם בר יעקב מדבר מענין על מנת שיקראוני רבי, דהיינו כדי להתעשר, ואיש כזה שדעתו להתעשר מבטל מלימודו, וזהו שאמר למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם. רבי זעירא מדבר מענין על מנת שיקרא זקן, שיהיה לו כח וגבורה על דורו, וזהו שאמר אין אתה ראוי לשררה, כי המשפט לאלהים הוא, אין אלהים בכל מקום אלא מומחין שהן סמוכין, ופירשתי זה במקום אחר כי אין דיין אמת בהחלט, אלא הש"י שהוא עד והוא הדיין והוא יתברך היודע אמת. רק הש"י נתן רשות למשה רבינו ע"ה לדון, וקראו אלהים כמו שכתוב (דברים לג, א) משה איש האלהים, וסמך הקב"ה כביכול אותו אליו, ואח"כ סמך משה ידו על יהושע, וכן מדור לדור וכולם סמוכים עד הש"י ברוך הוא שהוא הדיין אמת ולו השררה האמיתית. ונתנה לבני האדם בני עלייה דרך אסמכתא, אבל לא להם בעצם השררה, כי אם לו יתברך המשפט לאורה, ולו הכח והגבורה. ועל זה מביא הקב"ה נקרא קדוש, הנה קדוש פירושו נבדל, ועל כן אומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, שהוא נבדל מכל שלשה העולמות. מכל מקום מלא כל הארץ כבודו, שחולק מכבודו ליראיו ומסמיכם אליו:

על דרך הפשט מיירי הבועט בדייני אמת, הוציא איסרין פוטר את החייבין, רגם האיקונין אלו הדיינים הנקראים אלהים והם בצלמו, אין אלהים בכל מקום אלא הסמוכין (עי' רש"י סנהדרין לא, ב ד"ה דיני קנסות), כי אין דיין בעצם, רק הש"י הוא דיין אמת ונתן רשות למשה וקראו אלהים שנאמר (דברים לג, א) איש האלהים, הרי כביכול נעשה סמוך לו, ואח"כ השפיע משה רבינו ע"ה זה הכח ליהושע בן נון, וכן מזה אל זה זה סמוך לזה, וזה לזה, על כן נקראו כולם אלהים, וזה איקונין רגם כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני: