מוסר על דברים לג:ד

בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח (איוב ל״א:ל״ב). דרשו ז"ל בסוף פרק הזהב (בבא מציעא דף נט ב) רבי אליעזר הגדול אומר בשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר, ודבר ידוע כי כל אחד מישראל ההולך מעירו אל עיר אחרת יקרא גר. וכן מי שהוא מן האומות ונתגייר וחזר לאמונת ישראל יקרא גר והוא הנקרא גר צדק לפי שבא להסתופף תחת כנפי השכינה. וכן גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ובא להתישב בינינו יקרא גר תושב. ישראל הגולה מעירו לעיר אחרת יקרא גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, ונצטוינו בו להאכילו ולהשקותו ולהסביר לו פנים והסברת פנים חשובה לו מן הכל, והוא דברי שלמה ע"ה שאמר (משלי כ״ז:ט׳) שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש, הזהיר בכתוב הזה שיתחייב אדם על הגר שיספיק לו מזונות ויסביר לו פנים, והוא נקשר עם הכתוב שהזכיר למעלה ממנו שאמר (שם) כצפור נודדת מקנה וסמך לו מיד שמן וקטרת ישמח לב, כלל כל המזונות כולן וכל מה שנתבשל על האש כשמן וקטרת שהוא העשן העולה מן המזון המתבשל, והודיענו בזה כי יתחייב אדם לשמח לב האיש הנודד ממקומו בסיפוק מזונו והסברת פניו כי מלבד שיצטרך שמן וקטרת עוד יצטרך מתק רעהו, ואמר מעצת נפש כלומר שיהיה אותו מתק והסברת הפנים מעצת נפשו השכלית דרך אהבה וחיבה לא דרך חנופה כי ייטב לו מתק שפתים יותר מכל מה שהוא נותן לו, וכן דרשו ז"ל בסוף פרק אחרון של כתובות (דף קיא ב) גדול המלבין שנים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנא' (בראשית מ״ט:י״ב) ולבן שנים מחלב אל תיקרי לבן שנים אלא ליבון שנים, ועל זה הזכיר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו נ״ח:י׳) ותפק לרעב לחמך הם המזונות וחזר ואמר ותפק לרעב נפשך הוא מתק שפתים, וכשם שהגולה מעירו לעיר אחרת יקרא גר כן מצינו שהצדיקים נקראים גרים לפי שאינם מחשבין העוה"ז לכלום ואין דירתן אלא עראי וזהו לשון גר מלשון גרגיר כגרגיר הזה הנפרד מעיקרו כי הצדיקים יודעים שנפרדו מעיקר קדוש וכאשר הגר נכסף לשוב למקומו לארץ מולדתו כן הם נכספים לחזור לעיקרם ושרשם והוא כסא הכבוד ששם שרש הנפש השכלית, ועל כן מצינו האבות כלן שנקראו גרים, באברהם כתיב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם, ביצחק כתיב (שם כו) גור בארץ הזאת. וביעקב כתיב (שם לז) בארץ מגורי אביו. וכן דוד המלך קרא עצמו גר שנא' (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ, המשיל את עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת צריך שיקח צידה לדרך פן תבא עליו העת פתאום, ומה היא הצידה קיום המצות זהו שאמר (שם) אל תסתר ממני מצותיך. גוי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ועדיין אוכל נבלות ובא לגור בשערי עירנו הוא הנקרא גר תושב ונקרא גר שער ונצטוינו לתת לו הנבלה שנא' (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. וכן כתיב בענין השבת (שמות כ׳:י׳) אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. יזהיר הכתוב שלא תעשה מלאכה ע"י קטנים והבהמה והגר והוא גר שער. וגר תושב שרוצה להתישב בינינו וקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואינו מצווה על מצות השבת ולכך הוסיף אשר בשעריך כי אלו היה גר צדק היה צריך לומר וגרך סתם, ומפני שאינו מדבר בגר צדק לפי פשט הכתוב אלא בגר תושב לכך הוצרך הכתוב להוסיף בשעריך להקיש אותו לבהמה, וגר תושב זה אנו מצווין עליו להחיותו כיון שקבל עליו בפרהסיא שלא לעבוד ע"ז. ומי שהוא מן האומות ונתגייר נקרא גר צדק והוא שחייב בג' דברים אלו ואלו הן מילה טבילה קרבן שבשלשה דברים אלו נכנסו ישראל לברית במעמד הר סיני, מילה שהרי כשיצאו ישראל ממצרים נמולים היו כי היו כלם מקובלי האבות במצוה זו, טבילה הוא שכתוב (שמות י״ט:י׳) וקדשתם היום ומחר. קרבן הוא שכתוב (שם כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים. וכן מי שבא להתגייר חייב בשלשתן שנא' (במדבר ט״ו:ט״ו) ככם כגר יהיה, וב"ד חייבים למולו ולהטבילו ולכשיבנה ב"ה יביא קרבנו. ודרשו ז"ל (החולץ דף מז ב) שמודיעין אותו תחלה קצת מצות עונשין שבהן, וטעם הודעת העונשין כדי שלא יתגייר שאין הגרים תועלת לישראל כלל שהרי ערב רב גרים היו והם היו סבת העגל וגם היו סבת המגפה לישראל בענין בשר תאוה שחל עליהם הדבר שנאמר (במדבר יח) והאספסוף אשר בקרבו. וכל שהם מתחברין לישראל יש בדבר נזקים הרבה לפי שהם שרש פורה ראש ולענה ואין חיבורן ממנו עולה יפה ואין התולדות היוצאים מהן ראויות ברוב, שהרי מעכה בת תלמי מלך גשור שהיתה יפת תואר במלחמה וגיירה דוד יצא ממנה אבשלום שבקש להרוג דוד אביו ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל, ולפיכך דרשו ז"ל שכל מי שבא להתגייר מעצמו בודקין אחריו שמא בשביל חשק אשה מבנות ישראל או אם היא אשה שביל חשק בחור אחד מבני ישראל ואם לא נמצאת להם עילה מודיעין אותו כובד עול מצות והטורח שיש בעשייתן כדי שיפרשו, ולפיכך לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מתוך הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא מתוך המלכות והטובה שהיו בה ישראל חזרו שכל גיור שיש לו טענה בענין אחד מהבלי העולם אין הגירות שלם. והנשים שגייר שלמה וכן שמשון שנשא לו אשה לא נתגיירו ע"פ בית דין אלא בשביל טענה מהבלי העולם ולפיכך חשבן הכתוב כאלו הן גויות ובאיסורן עומדות. ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהיו עובדות ע"ז ובנו להם במות והעלה הכתוב על שלמה כאלו הוא בנאן שנא' (מלכים א י״א:ז׳) אז יבנה שלמה במה וגו'. ומפורש אמרו (החולץ דף מז ב) קשים גרים לישראל הספחת. שנא' (ישעיהו י״ד:א׳) ונספחו על בית יעקב, והטעם לפי שאינם בקיאין בדקדוקי מצות וישראל למדין ממעשיהם. ויש שפירשו מודיעין אותם קצת עונשין שהטעם בו כדי שלא יאמרו היום או מחר בעשותם אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו אלו היינו יודעין העונש לא נתגיירנו ונמצא גירותן בטעות וע"כ יש לנו להודיעם מקצת עונשין כדין שיהיה גירותן בלבב שלם ושיקבלו עליהן הכל, ומה שאמרו קשים גרים אין זה נאמד לגנאי הגרים אלא לגנאי ישראל כלומר כיון שהקב"ה רואה מחשבתם שעזבו משפחתם וארץ מולדתם ובאו להדבק בשכינה הנה הם מחייבים את ישראל כשאין עובדין להקב"ה בלב שלם. וכן מצינו במדרש אמר ריש לקיש גדולים גרים בזמן הזה יותר מישראל כשעמדו על הר סיני שהם ראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר והנפלאות הגדולות והנוראות והגרים לא ראו מדבר זה כלום ובאין בצר ומצוק להסתופף תחת כנפי השכינה והנה איוב משבח עצמו בכתוב הזה שהיה ביתו פתוח לרוחה לכל עובר ושב אפילו לגרים ולתושבים ומעולם לא היה גר לן בחוץ כלומר אפילו הגר הנכרי הבא להתגייר בשער עירו מאי זה אומה שיהיה היה עושה עמו חסד והיה מאסף אותו אל ביתו ללון כי אע"פ שאיוב היה מבני ארם מזרע אברהם ולא מבני ישראל אעפ"כ היה חסיד גדול וצדיק גמור עובד את הש"י במצות שכליות עושה חסד עם הכל, ועל זה אמר בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח ואין צריך לומר אם היה הגר מעמו שהיה עושה החסד הזה עמו, ומכאן יש על האדם להתעורר שיגדל נפשו במדת הרחמנות שיהיה מרחם על הבריות וכמו שדרשו ז"ל (שבת קנא ב) כל המרחם מרחמים עליו שנאמר (דברים י״ג:י״ח) ונתן לך רחמים ורחמך. וזה קל וחומר אם איוב באין תורה היה מחזיק במדה זו כ"ש ישראל שקבלו תורה שהן חייבין להחזיק בה ובמדותיה ידוע כי כשניתנה התורה אפילו לגרים ניתנה שכן דרשו ז"ל (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב לכל המתקהל ביעקב. וכן דרשו עוד (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ובדין הוא שיהי' להם השכר הגדול כשהם חוזרין לתורת משה בזמן הגלות והשעבוד ושיהיו מכלל ישראל המעולי' והנבחרים שבהם, כי האומות שיתגיירו לימות המשיח מתוך שיראו ישראל בגדולה ובמעלה כי נתנו עליון על כל גויי הארץ לתהלה ולשם ולתפארת אין להם בזה שכר לפי שאין גירותם לשם שמים ולא עשו כן בזמן הלחץ ואע"פ שהם עתידין שיתגיירו מעצמם אין אנו מקבלין אותם ברצוננו, והוא שדרשו ז"ל (יבמות פ"ב דף כד ב) מי גר אתך עליך יפול (ישעיהו נ״ד:ט״ו) מי גר אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך. למדנו בזה שלא ישכנו בינינו ברצוננו אלא אותן שנתגיירו בעניותנו, ומכל מקום עתידין כל האומות שיהיו לעתיד לבא גרים כלומר שיתגיירו מעצמם שכן דרשו ז"ל במסכת ע"ז בפ' אין מעמידין בתחילתו (דף כד) מאי אותבו חברוהי לר' אליעזר (ישעיהו ס׳:ז׳) כל צאן קדר יקבצו לך וגו' אמר להם ר' אליעזר לימות המשיח אתם משיבים אותי כלם גרים גרורים הם לעתיד לבא שנא' (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד:

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב (דברים ד׳:מ״ד) את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב (ד"ה ב כ) ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב (שיר השירים ז׳:י״ב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא (דף לה:) אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ (יבמות דף סג:) ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' (דברים ד׳:ט׳-י׳) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' (שם) אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק (סנהדרין דף צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב) נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא המשביר:

ובגמרא^*ביאר מאמר במסכת שבת הרגיל בנר הוין לו בנים ת"ח. בשבת פרק במה מדליקין (כג, ב) אמר רב הונא הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים ופרש"י דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה בשבת ונר חנוכה בא אור דתורה וקשה לפירושו שמפרש שקאי על שני מיני נרות הל"ל במקרא כי נרות מצוה בלשון רבים למה אמר בלשון יחיד עוד מסיק שם בגמרא^*מאמר רב הונא הוה חליף ותנא אפתחא דרבי אבין וכו'. רב הונא דהוי רגיל חליף ותנא אפתחא דרבי אבין נגרא. חזי דהוי רגיל בשרגא טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוי רגיל דהוי חליף ותנא אפתחא דבי נששא דרב שובי חזא דהוי רגילה בשרגא טובא אמר גברא רבא נפיק מהכא נפק מינייהו רב שזבי ופרש"י חליף ותני עובר ושונה כלומר עובר תמיד וצריך עיון מה כוונת די כלומר עובר תמיד וכי לא סגיא אם היה עובר פעם אחד ושונה פעם א' ועוד התוספות כתבו שמה ה"ג חזא דהוו רגילי בשרגא פי' הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבא נפקי מינייהו ולקמן אמר הוא דהוי רגילה האשה לבדה לכך אמר דנפיק חד גברא רבה בזכותה. וקשה לי מאחר שכוונת התוספות בההוא גירסא שהוקשה להם למה במעשה הראשון תרי גברי רברבא נפקא ובמעשה שנייה רק חד גברא רבה. מ"ה גורסין רגילי ואם כן מה מורה האריכות לשון שנקטו בדבריהם ה"ג חזי דהוי רגילי מלת חזי ל"ל ה"ג רגילי הל"ל. כדי ליישב הענין אפרש מה שכתב ^*יישוב על לשון הטור ויהא זהיר לעשות נר יפה וכו' הטור א"ח סימן רס"ג ויהא זהיר לעשות נר יפה דאמר רב הונא הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים ויש מכוונים לעשות שתי פתילות א' כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אחד האיש ואחד האשה בכל מקום שידליקו והנשים מוזהרות ביותר כדאיתא במדרש מפני שהיא כבתה נרו של עולם פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב"ם ז"ל (פ"ה משבת ה"ג) נתן טעם לדבר מפני שמצויה בבית ועוסקת בצרכי בית כו' ע"ש והלשין מגומגם במה שאמר והרמב"ם נתן טעם הלא המדרש גם כן נתן טעם כך הוה ליה למימר והרמב"ם נתן טעם אחר. ועוד קשה זה הוא כיודא ועוד לקרא בתחלה הביא הטעם מן האמורא ואחר כך הביא טעם מן הרמב"ם ונראה לי דבלאו הכי קשה לי על הטור שמביא המדרש הטעם מה שהאשה מחוייבת בנרות משום שכבתה נרו של עולם ואיך כתב הוא הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים ולומד ממעשה דרב הונא שזכות אשה בהדלקת נרות יוצא ממנה בן תלמוד חכם. ותימה הוא כי מצינו^*מדרש שוחר טוב מזמור ע"ו. במדרש שוחר טוב מזמור ע"ו שאלו תלמידיו לרבי טרפון ביבנה מפני מה זכה יהודה למלכות אמר להו מפני שהודה במעשה תמר א"ל דיו להודאה שמכפר על הביאה. א"ל מפני שאמר (בראשית לז, כו) מה בצע כי נהרוג וגומר א"ל דיו להצלה שמכפר על המכירה. אמר ליה על ידי שאמר (בראשית מד, לג) ישב עבדיך תחת הנער וגומר ואם כן הרי לך לפניך איזה פעולה שפועל האדם לכפרת חטאו אין מה ראוי שפעולה זו יגרום לו טובה וזכות כי די לו שמכפרת על חטאו ואם כן תימה גדולה על הטור שהביא המדרש אשה שמדלקת נרות זכתה להוליד בן תלמיד חכם. הלא הדלקת נרות הוא על שכבתה נרו של אדם הראשון ודי בהדלקה זו לכפר על שפיכות דמים של אדם הראשון ועל כרחינו צריכין אנו לתרץ מה שכתב הטור שצריכה לשתי נרות למה זה להרבות בנרות כי לפי הטעם ששפכה דמו של אדם הראשון סגיא בנר אחד ולמה בשתי נרות אלא באמת זהו מצוה יתירה שהוא כנגד שמור ומאחר שנר זה אינו בא לכפרת דמו של אדם הראשון רק הוא לשם מצוה. לכן הזכות גורם מי שזהיר בו לבן תלמיד חכם. ועל כן אחר שהביא הטור ויש מכוונים לעשות שתי פתילות והנשים מוזהרות ביותר מביא הטעם בשם המדרש שהיא כבתה נרו וכו'. והוקשה לו קושיא שהקשתי דיו שתכפר וכו' כדלעיל ואין לתרץ באופן אחר אלא כאשר תרצתי שהנר השנייה גורמת זכות זה. ועל זה הוקשה לו למה מוזהרת האשה ביותר על נר השני מבאיש כי בנר השני לא שייך הטעם היא כבתה כו' מ"ש אמר והרמב"ם נתן טעם ולא אמר טעם אחר. כי לא נותן רק טעם אחד למה האשה מוזהרת על שתי נרות ואמר מכח שהיא מצויה בבית וטעם המדרש אינו מפרש זה. והשתא יומתק שפיר לשון רש"י בגמרא במה שפירש חליף ותני עובר ושב כלומר עובר תמיד מה קשה ליה במה שאמר כלומר הענין הוא כי הא דאיתא במהרי"ל חדש נשאל למהרי"ל אשה דמתשלה ולא הדליקה נר שבת והורה לה שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה ממה שהיא רגילה עד ומתי שאירע תענית תתודה על זה ע"ש וזה ביקש רש"י להודיע אם היה עובר ושונה אזי הוי אמינא מעשה היה השהיה חליף שני פעמים אם כן לא היה יכול לומר תרין גברי רברבי נפקי מהרא דלמא מה שהיו רגילין בשרגא טובא היה עבור זה שכמה פעמים לא היו נזהרין בהדלקת נרות משום הכי הוסיפו נרות לאחר זה ואם כן דין שתכפר על העבירה שלא היו זהירים בהדלקת נרות ולמה יזכה לבני ת"ח. על זה מסיק רש"י כלומר עובר ושב תמיד מלת תמיד מורה על רבוי וראה שהיו נזהרים במאוד בהדלקת נר שבת לחבב תמיד המצוה ולכן אמר תרין גברי רברבי נפקי וכו'. וגם לזה כוונו התוס' בלשונם ה"ג חזא דהוי רגילי בשרגא טובא כאלו אמר שנתן עין השגחתו בראייה מוחזקת וחזא שהדלקת נרות טובא אלו לא היו לכפרת נפש על שלא היו זהירין בהדלקת נרות רק לכבוד השם יתברך כן נ"ל לישב הטור והגמרא. ומדויק שפיר הלשון כי נר מצוה שפירש"י על ידי נר מצוה זכתה שתוליד בן תלמיד חכם. כי הנר ההיא שמדלקת על החיוב מפני שכבתה נרו של עולם לא אקרי נר מצוה כי הוא בא לכפרת נפשה רק הנר הנוספת לשם מצוה קרוי נר מצוה.^*ביאור וטעם אחר על כי נר מצוה ותורה אור. פירוש אחר על כי נר מצוה ותורה אור למה קרא למצוה נר. ואקדים מה שפירש"י בפרשת נח (ז, א)^*פירוש על פסוק הטהור' שעתיד' להיות טהורה מכאן שלמד נח תורה. הטהורה שעתידין להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה. פי' הרב הגדול בעל גור אריה דאם לא כן מנא ידע. והקשה ממה דאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נט, א) בן נח שלמד תורה חייב מיתה ותי' היינו לאחר שנתנה התורה לישראל אבל קודם מתן תורה מותר לו ללמוד והקשה עליו הגאון מהר"מ יפה לגבי בן נח אין לו לחלק בין קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה שאין שייך לחלק בזה אלא בישראל שהותר או נאסר לנו אח"כ מה שאין כן גבי דידהו. והוא תירץ שנת מהול היה שנולד מהול והוי כגר שנימול ומותר ללמוד תורה ואיסור ללמוד תורה לגוי משום שהוא ערל ע"ש ולפי תרוצו יש לי לפרש זה המקרא וע"ד שמסיק בסנהדרין פאד"מ (לב, ב) אור הנר בברור חיל. וכתבו התוספות מכאן שמדליקין נרות בשעת המילה. ונמצא יובן המקרא כי נר מצוה פירוש אותה המצוה שצריכה לנר זהו המילה לזה הוא ותורה אור ר"ל התורה אור לו שרשות לו ללמוד תורה אבל מה אעשה שמהר"ם יפה סותר דברי עצמו משם בן נח דכתיב (תולדות כה, כב) ותלך לדרוש את יי' שהלכה למדרשו של שם וכן באברהם (תולדות כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי קודם שנימול וא"כ הקושיא נשאר במקומה. ואני אומר דאפילו צחצחות קושיא אין כאן. רק אקדים ביאור גמ' בחולין פ' אלו טרפות (נז, ב). אמרו עליו על ר' שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה מאי עסקן אמר רב משרשיה דכתיב (משלי ו, ז) לך אלא נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אמר אויל ואתמי' כו' ע"ש וכתבו התוספות אע"ג דבכהאי גוונא קחשיב בהמוכר הספינה מלגלג (ב"ב עה, א), גבי ההוא תלמידא דא"ל רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת ותרצו שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה המלך ע"ה דבר הזה ובאמת תירוץ של התוספות דחיקא הוא כי מה צריך לבירור הלא כל דברי שלמה המלך ע"ה דבר הזה ובאמת תירוץ של התוספות דחיקא הוא כי מה צריך לבירור הלא כל דברי שלמה המלך ע"ה ברוח הקודש נאמרים ונראה לי דאין מקום לקושית תוספות כלל וכלל כי הכא שאני דכתיב לך אל נמלה עצל שמצייהו לילך אל הנמלה מולראות דיניה. נמצא רבי שמעון בן חלפתא עשה ככל אשר צוהו שלמה המלך ע"ה. כן הוא בנדון דידן בשעה שאמר הקב"ה לנח קח לך מן הבהמה הטהורה מנא ליה לידע אם לא שנתן לו רשות ללמוד תורה^*פירוש אחר על מה שהתורה נקראת אור מתוך זה מבואר שהעולם לא נברא אלא בשביל התורה וכמה עניינים השייכים לזה. ע"א על מה שהתורה נקראת אור ידוע כי גדול מעלת התורה שהעולם נברא בזכותה כמו שהביא רש"י ריש פרשת בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ואף שרש"י פי' גם כן בשביל ישראל שנקראו ראשית אין סותרות זו את זו כי התורה שייך דוקא לישראל ולא לאמות העולם כי כיתי שלומד תורה חייב מיתה הגם רבי ברכיה דאמר (ב"ר א, ד) שם איתא רב הונא בזכות ג' דברים העולם עומד בזכות חלה בזכות מעשר בזכות ביכורים גם הוא אינו סותר המאמר שבשביל תורה נברא העולם. כי חלה וביכורים הם מתנות כהונה ואין נותנין מתנות כהונה אלא לבעלי תורה כמו שמסיק (בחולין) פרק הזרוע דף ק"ו אר"ש אמר רבי יונתן מניין שאין נותנין מתנות כהונה לעם הארץ שנאמר (דה"ב לא, ד) ויאמר לעם ליושבי ירושלים וגו' כל המחזיק בתורת י"י יש לו מנה כו'. גם משנה שלימה בידנו סוף בכורים (ג, יב), רבי יודא אומר אין נותנין אלא בטובה ופירושו הכי אין הכהן יכול ליתן ביכורים אלא לכהן חבר ע"ש. מתנות כהונה שייכים לבעל תורה דוקא. וה"ה במעשר בפסיקתא עשר תעשר (עי' תוס' ב"ב כא, א דקה כי) מסיק שם שגדול מעשר המביא לידי תלמוד תורה שנאמר (דברים יד, כב) עשר תעשר וכתיב (שם כג) למען תלמד וגו'. ונמצא חלה ובכורים ומעשר אין נותנין כ"א לבעלי תורה. גם לפירש"י שמסיק ואם באת לדורשו כפשוטו כך פרשיהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור וגומר עד כמו בראשית ברוא ודומה (הושע א, ב) תחלת דבר יי בהושע כלומר תחילת דבורו של הקב"ה בהושע גם זה אינו סותר דבריו הראשונים שדבר בשביל התורה שנקרא ראשית אך צריך ביאור וקרוב לענין זה עוררני בעל ספר ע"מ מה שנותן הכלל בלמוד התלמוד בכל מקום שמסיק שם בגמרא^*כל סלקא דעתך הנאמרים בגמרא הם אמת. ס"ד ולבסוף נופל הזהיר לומר שלא יבין המבין שהאי ס"ד הוא שקר וראיה אחר הפילפול נופל מסברתו הראשונה ונמצא ח"ו יהיה כ' איזה שקר בגמ' והזהיר לומר כל ס"ד הוא האמת כשבא אח"כ אל האמת אז יבין למפרע הס"ד רק שמפלפל לא ידע האמת בס"ד והראה לנו מקום^*גמרא האוחז ס"ת ערום וכו'. האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא בלא מצות בלא מצות ס"ד אלא ערום בלא אותו מצוה (מגילה לב, א). ולפי הנראה מה שאומר ברישא נופל מסברת נקבר ערום אמנם לא כן רק האריך כי כל אדם שעושה מצות לאחר מותו נעשה לבוש לנשמה בסוד חלוקא דרבנן. והנה תחילה הבין האי ערום פירוש בלא תכריכין והקשה ס"ד ומשני באיזה ערום מדבר בלא מצות מן המלבושין שנעשו מהמצות. והנה עדיין לא ידע תוך הפשט והקשה בלא מצות ס"ד וכי משום שלא נזהר במצוה אחת משום הכי יהא נקבר כמי שאינו עושה מצות ומשני בלא אותו מצוה ור"ל כשמבזה אותו המצוה ואוחז ס"ת ערום א"כ מבזה כל המצות כי כל המצות כתובין בספר תורה ונמצא לפי האמת ע"י שאינו מקיים אותה מצוה יוצדק בלא כל המצות ובדין שיקבר ערום ממש^*ביאר הגמרא כל האומר אין לו תורה וכו'. ולפי דרכי למדתי ממנו ביאור גמרא (יבמות קט, ב) כל האומר אין לו תורה אין לו תורה ופריך פשיטא אלא האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא אלא האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו. וגם כן ביארתי שלפי האמת יצדק ראש דבריו האומר אין לו תורה ע"ד גמרא דמכות (כג, ב), דרש (ר' שמלאי) תרי"ג מצות כו' שנאמר (דברים לג ד) תורה צוה לנו ופריך תורה תרי"א הוא ומשני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ולפי זה מבואר הוא שאמר ברישא האומר אין לו תורה אין לו תורה איירי לפי המסקנא בזה לשון שאין תורה כלל רק כך אומר אין לו אלא תורה ר"ל שאומר שלא יקיים מצות יותר ממנין תורה דהיינו תרי"א ולא תרי"ג ונמצא שמבטל שני מצות מתרי"ג מצות א"כ אין לו תורה כלל כי הי מנייהו מפקת נמצא זה הגדם והסיבה שיבטל כל המצות מפני שיאמר על כל ב' מצות הם ממועטין ממנין תורה ונמצא אף שאומר אין לו אלא תורה שמודה אמנין תורה תרי"א אז אפילו תורה אין לו כי היום יבטל אלו שני מצות ולמחר שני מצות אחרות ויאמר אלו לא בכלל ונמצא כל התורה בטלה. ולכן לפי המסקנא שמפרש שאיירי באומר אין לו אלא תורה אז מבין מה שקאמר ברישא האומר אין לו תורה ר"ל ע"י אין לו אלא תורה אז יאמרו אין לו תורה ודומה למה שמסיק באולו טרפות (חולין נו, א) גבי^*גמרא באלו טריפות תני לוי קרום ס"ד. תני לוי קרום ס"ד אלא שקרמו רך ופרש"י מתוך שקרמו רך עתיד להנקב כן הכא נמי במה שאומר האומר אין לו תורה לא איירי כפשוטה רק הוא אומר אין לו אלא תורה ואז ממש כאומר אין לו תורה וכן פרשתי במסכת ברכות (יג, ב) א"ר נתן בר מר עוקבא א"ר יודא^*גמרה בברכות על לבבך בעמידה. על לבבך בעמידה על לבבך ס"ד אלא עד על לבבך בעמידה ופירשתי שהס"ד והמסקנא אמת הם ע"ד גמרא בעירובין (נג, א) אמר רב יודא אמר רב בני יודע מתוך שהקפידו על לשונם ומתנחו להו סימנים נתקיים תלמודן בידן בני גלילא וכו' וכן מצינו בא"ט דף ס"ב נותן כמה סימנין לדינין שיזכור בהם א"ר רב פפא תרנגולא דאגמא אסורא תרנוגולתא דאגמא שריא וסימנך עמוני ולא עמונית מזיג חמרא אסורה בת מזג חמרא שרי וסימנך יפה כח הבן מכח האב והרבה סימנים שנותן שם על הדינים כדי לזכור הדינים כן הוא בנ"ד לפי מאמר רבותינו ז"ל הליכה קשה לעינים וישובה קשה לתחתוניות עמידה קשה ללב והנה מתחלה נותן סימן לזכור הדין אף בהליכתו וקורא קריאת שמע שצריך לעמוד עד על לבבך. הניח לסימן תחלה על לבבך בעמידה מכח שעמידה קשה ללב יזכור הדין שעד על לבבך יהיה בעמידה רק המקשן לא הבין ופריך ס"ד וגילה לו עד על לבבך בעמידה ויש מקומות רבים שפירשתי כן והנה אמרתי^*לדעת שכל מקום שפסוק נדרש על ענין אחר אינו סותר הפשוטה. ג"כ להעלות על ספר ולגלות איזה עניינים של למוד דהיינו כל מקום שהפסוק נדרש על עניינים אחרים יש להבין ולהשכיל שהדרש לא יסתור הפשט אדרבה הדרש יכריח הפשוטה. ובזה יובן לשון רש"י בפרשת בראשית שכתב בשביל התורה שנקראת ראשית כו'. וכתב ואם באת לדורשו כפשוטו וכו' וקשה ואם לפרשו כפשוטו הל"ל. אלא רמז שהדרש יכריח הפשט אפילו באם הדרש לא יהיה כפשוטו^*ביאור יפה על הגמרא לא יצא אדם בסייף ולא בקשת כו'. וע"י זה ראיתי לפרש גמרא פרק במה אשה (שבת סג, א) אמתניתין לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת וכו'. ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. מסיק בגמרא אמר ליה אבי' לרב דימי ואמרי ליה לרב אויא מ"ט דר"א אמר תכשיטין הן לו דכתיב (תהלים מה, צ) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א"ל רב כהנה למר בריה דרבינא יהא בדברי תורה כתיב. א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמר רב כהנא כד הוינא בר תמניא סרי שנין והוי גמירנא לכולא תלמודא ולא הוי ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופריך השתא מה קמ"ל דליגמר והדר ליסבר פירש"י לגדוס שמעתיה מרביה ואע"ג דלא ידע לכולי טעמי והדר ליסבר דהוי קשה לב כהנא ולא הוי ידע האי טעמא ע"ש והנה כאשר ראיתי כן תמהתי מאי חידוש הוא זה דאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כי מפורסם הוא בכמה מקומות בתלמודא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן מסיק ביבמות דף כ"ד (ע"א) אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתא גזירה שוה אפיקתיה מפשטא לגמרי וא"כ מה חידוש רב כהנא. ועוד קשה בגמרא דע"ז (יט, א) איתא לעולם לגרוס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשו לתאוה. וא"כ מה חידש בזה דליגמר והדר ליסבר. על כן נ"ל דהכי פירשו שכוונתו הוא להודיע הגם שמקרא אחר יוצא לכמה טעמים מכל מקום כולהו טעמי אין יוצאין מידי פשוטו. והכל למקום הפשוטה יוצאים רק שיראה שהדרש יכריח הפשוטה. וענין זה חידש רב כהנא פה במה שהקשה לו והא האי קרא חגור חרבך בדברי תורה איירי ומשני לו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שהדרש ממקרא חגור חרבך נדרש על גאותו של אדם וזה יכריח הפשט. וע"ד גמרא דיבמות (סג, ב), אמר רבא בא וראה כמה טובה אשה טובה דכתיב (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב אי בגוה משקעי קרא כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה. ואם בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שנמשלה בה התורה ע"ש. וזהו שגילה הדרש חגור חרבך וגו' הודך והדרך. הגם שהמקרא איירי בד"ת מ"מ כמה נאה ויאה חרב של גבור שהתורה נמשל בה אז יראה שחרבך הוא הודך והדרך. וא"כ ענין גדול חידש פה רב כהנא ולימד אותנו שבכל מקום בתלמוד ילמד הלומד שהפשוטה והדרש הכל ענין א' הוא. דבעבור זה שכבו' הוא הדבר הזה שהיה למשל. אמרתי לפרש מה שהביא הטור אורח חיים סימן תר"ף בשם הירושלמי דמגילה וזה לשונו צריך שיאמר ארור המן וברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל העכו"ם וברוכים כל ישראל א"ר פנחס וצריך שיאמר^*פירוש על מה שאומרין וגם חרבונה זכור לטוב והוא ע"ד הגמרא ומדרש רבה וכו'. וגם חרבונה זכור לטוב למה יאמר מלת גם גבי חרבונה. ונ"ל על דרך הגמרא (ירושלמי כלאים ט, ג) ומדרש רבה פרשת ויחי. רבינו חשש י"ג שנים בשנו היה כו' כעס רבינו על רבי חייא הגדול נכנס אליה זכור לטוב אצל רבינו בדמותו של רבי חייא ונתן ידו על שנו ומיד נתרפא למחר נכנס רבי חייא אצלו א"ל רבי אותו שינך מה היא עשויה אמר משעה שנתת ידך עליה נתרפא כו'. ידע רבינו שאליהו זכר לטוב היה אותה שעה התחיל לנהוג כבוד ברבי חייא. ובמהרי"ל בהלכות פורים הביא בשם מהר"י סג"ל חרבונה הוא היה אליהו לפיכך אצו אומרים חרבונה זכור לטוב משום דזכור לטוב הוא אליהו. ובזה אתי שפיר מימרא דרב פפא וצריך שיאמר וגם חרבונה ממ"נ אם חרבונה הוא אליהו מה טוב. ואם חרבונה ממש הוא מ"מ מאחר שנדמה צורתו לחרבונה כמה טוב היה חרבונה שאליהו נדמה בצורתו. לכן אמר וגם חרבונה הגם שהוא חרבונה כפשוטו מכל מקום זכור לטוב. ונחזור לענינינו בראשית הדרש בשביל התורה שנקראת ראשית וכן מה שאמר ואם באת לדורשו כפשוטו כמו בראשית ברוא מה היה ויאמר אלהים יהי אור אינם סותרים את זה. כי בלאו הכי קשה מה הוצרך לומר בראשית ברוא והיה ויאמר אלהים יהי אור בראשונה. כי לפי סדר הפרשה עין בעין יראה הסדרן של מעשה בראשית אלא המקרא בעצמו נתן טעם למה היה בריאת אור בראשונה משום שכמה גדול כח האור שהתורה משולה בו. כמה שאמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור. ונמצא הדרש בראשית התורה על התורה זהו פשוטו כי הפשוטה והדרש הכל אחד הוא. והפסוק מה שהביא ראיה ממקרא (הושע א, ב)^*פלוגתא בפסחים על תחלת דבר יי בהושע ומפורש יפה. תחלת דבר י"י בהושע אפרש כי יש פלוגתא בפסחים פרק האשה (פז, א) תחלת דבר יי' בהושע וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה עד הושע היו כמה נביאים א"ר יוחנן תחלה לארבע נביאים שנתנבאו באותו פרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה. ומשום הכי תחלת דבורו של הושע היה ויאמר יי קח לך אשת זנונים. וקשה לי הניחא לרבי יוחנן כי ד' שהיו באותו הפרק דבר עמו ראשון. משא"כ למ"ד תחלת דבורו. אכ בכל נביא היה לעמוד תחלת דבורו של ה' כו' להודיע איזה היה דבור ראשון. ונ"ל לתרץ על דרך הגמרא דפרק במה בהמה (שבת נה, א) מסיק שם^*גמרא מאימתי תמה זכות אבות ונחמד הוא על דרך הגמרא אמ' הקב"ה להושע בני חטאו כו'. מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי שנאמר (הושע ב, יב) אגלה את נבלותם לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי ופירש"י שאין עוד להם זכות אבות כו' ושמואל אמר מימות חזאל כו' ע"ש באריכות. ועוד צריך שתדע בפסחים (פז, א) מסיק בגמרא אמר הקב"ה להושע בני חטאו היה לו לומר בניך בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב לא די שלא אמר כך אלא אמר העבירם באומה אחרת אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אמר ליה קח לך אשה זונה כו' יש לי בנים הימנה כו' כך ישראל שהם בני בני בחוני הם כו'. והנה המקרא סובב והולך אליבא דרב דאמר תמה זכות אבות מן הושע בן בארי. והוקשה להמקשא א"כ כביכול למה כעס הקב"ה עליו ואמר לו קח לך אשה זונה כו'. כדי שיאמר לו אח"כ מה אשתך היא זונה ובניך אין אתה יודע אם ממך יצאו כו' מה חרי האף הגדול הזה על הושע מה היה לו להושע לעשות כי לא היה יכול לומר גלגל רחמיך עליהם כי הם בני אברהם יצחק ויעקב כאשר ששמע הנבואה שתמה זכות אבות והיאך היה יכול לומר כן. על זה בא הנביא כמתרץ הקושיא ואמר תחלת דבר יי' בהושע ויאמר יי' קח לך אשת זנונים וגומר זה היא תחילת הדבור שדבר יי' עמו ופסוק ואיש לא יצילנה מידי הוא בסימן שני לאחריו. ולזה הקדים שזה היה הויכוח תחילה וכל מעשה יי באמת ובצדק לכן נתמלא עברה עליו ולחזק ולאמץ ענין של הדרש והפשט שיהיו לאחדים אמרתי לפרש סוגיא דשמעתתא בפרק קמא דחולין (ה, ב), א"ר חנן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רב יהושע בן לוי משמיה דבר קפרא. רבן גמליאל ובית דינו^*ענין נחמד על הגמרא בחולין נמנו וגזרו על שחיטת כותי כו'. נמנו על שחיטת כותי ואסרוהו כו' קבלה מיניה רבי זירא אז לא. תא שמע דאמר רב נחמן בר יצחק אמר רב אני ראיתי שאכל רבי יוחנן משחיטת כותי ואף רבי אסי אכל משחיטת כותי ותהי בה רבי זירא ולא שמיעא להו ואי שמיעא הוי מקבלי אז דילמא שמיעא ולא קבלי הדר פשט לנפשיה מסתרבא דשמעא להו ולא קבלו דאי הוי שמיעא והוי מקבלו היכ' מסתייא מילתא למיכל איסורא. השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תחלה על ידן צדיקים עצמן לא כ"ש כו'. ומאי טעמא גזרו זה רבנן כי הא דרבי שמעון בן אליעזר שדריה רבי מאיר לאתויה תמרי מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה ושמת סכין בלעויך אם בעל נפש אתה הלך רבי שמעון בן אליעזר וסיפר דברים לפני רבי מאיר וגזר עליהן מאי טעמא אמר רבי נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו בהר גריזים ורבי מאיר חייש למיעוטא ורבן גמליאל ובית דינו כרבי מאיר סבירא להו. פשטא דקרא במאי כתיב בתלמיד היושב לפני רבו תני ר' חייא (שם א) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה אם יודע תלמיד ברבו שיחזור לו טעם בין ואם לאו תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה פרוש. עוד שמה מעשה רבי יצחק בן יוסף שדריה רבי אבהו לאתויה תמרי מביא כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני רבי אמי ורבי אסי ועשאוהו נכרים במורים מאי נכרים גמורים אמר ר"נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות פירוש בגמרא וברש"י על נכון. וקשה מה כוונת הגמרא על מעשה ראשונה דההוא סבא ושמת סכין בלועיך פירש"י התחזק על יצרך שלא תקנה חמרא מכותאי. ומה כוונת הגמרא פשטא דקרא במה הוא על תלמיד לרבו ואם כן הוא דפשטא דקרא הוא בתלמיד היושב לפני רבו. מנא הוה ליה להבין שלא יקנה הוין מכותאי. ונראה לי דהכי פירושו כי רש"י פירש שם ותהי רבי זירא לא שמיעא להו כו'. הנה תהי בלבו ואתמה מה שאכלי וכו'. וקשה למה היה כמשתומם והעלה על לבו כמתמיה על זה. והלא היה לו לשאול את רבי נחמן בר יצחק אם הוא ידע ששמעו ולא קבלו אז לא שמעו כו' מאחר שרב נחמן בר יצחק אמר הלכה למעשה משמיה בודאי שאול אותו בשעה שראה אותו שאכל למה זה ועל מה זה הוא אוכל משחיטת כותאי אלא הענין הוא כי רבי זירא הבין מתוך דברי רב נחמן בר יצחק שלא יהיה לו לב להשיב באם היה שואל אותו אם ידע ששמעו ולא קבלו כו' והיה מתירא פן ואולי יתבייש רב נחמן בר יצחק על שלא ידע להשיב. וקיים רבי זירא בעצמו קרא זה אם בעל נפש אתה בין וכו' והרהר בלבו' קושיא זו ולא הוציאה משפתיו. ואין לתמוה היאך הבין רבי זירא זה שלא ידע רב נחמן להשיב לו. זה הוא מדוייק בגמרא בענין זה דאיתא שם מאי טעמא גזרו על הכותיים והשיב רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו בהר גריזים ולכן רבן גמליאל ובית דינו סבירין כמותו. וכן במעשה שנייה שרבי אמי ורבי אסי גזרו ועשו אותן נכרים גמורים מאי נכרים גמורים ואמר רב נחמן בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות. אם כן ידע רב נחמן בר יצחק הטעם של רבן גמליאל ובית דינו והטעם של רבי אסי שגזר עליהם ועשה אותן נכרים גמורים. ומזה הבין ר' זירא שע"כ. לא סבירא ליה לרב נחמן בר יצחק. הסברא זו דשמיעא ולא קבלו דאי לא שמיעא ואי הוי שמיעא הוי מקבלי השתא בהמתן של צדיקים כו' כי באם סבירה ליה סברא זו דהשתא בהמתן של צדיקים כו' היה קשה עליו שאמר בגמרא רב נחמן בר יצחק אמר אף רבי אסי אכיל. ומזה הוקשה לרבי זירא על רב נחמן שע"כ לא ס"ל הסברא של השתא בהמתן של צדיקים וכו' דאם איתא דסבירא ליה לרב נחמן האי סברא. קשה עליו מאחר שהוא ידע מעשה דלקמן הכי יצחק בר יוסף שדריה רבי אבהו לאתוי תמרי מבי כותאי כו' ולא זזו משם עד שעשאו נכרים גמורים. ואמר רב נחמיה רב יצחק לבטל רשות וליתן רשות. והנה היה ידוע לו שכל כך נעשו לנכרים גמורים אם כן הוקשה לרבי זירא על רבי נחמן איך הבין הוא שרבי אסי אכיל תחלה משחיטת כותי ואף רבי יוחנן מאחר שהקב"ה יודע עתידות שלסוף יעשו אותם לנכרים גמורים רק הם בעצמם לא ידעו עד לסוף אם כן איך הכשילם הקב"ה לאכול משחיטתם אף שהם לא ידעו מכל מקום כלפי שמיא גלייא. אלא ודאי הבין בו שלא סבירא ליה סברא זו השתא בהמתן של צדיקים וכו'. ואין להקשות לרבי זירא בעצמו דסבירא ליה סברות השתא בהמתן של צדיקים כו' איך הכשילם הקב"ה לאכול שחיטת כותי והלא ידע מעשה דרב אסי שעשאו לנכרים גמורים. יש לומר בשלמא לר' זירא לא קשה מידי כי אף שעשאו נכרים גמורים מכל מקום לא ידע שנעשו נכרים גמורים מצד הדין לבטל רשות וליתן רשות וכדתניא (עירובין סט, ב) ישראל מומר משמר שבתו בשוק ומבטל רשות. רק בקעה מצאו כי לא היה בעלי תורה והחמירו עליהם כמו שמצינו גבי בני בשכר שנאסרו להם כמה דברים הגם שהוא לא מצד הדין מאחר שלא היו בני תורה ע"ש בשבת פרק אין תולין (קלט, א), מה שאין כן רב נחמן דסבירא ליה שהם נכרים גמורים ומעיד דין של שבת על זה לבטל רשות וליתן רשות וכו' ואם כן מצד הדין הם נכרים גמורים מ"ה קשה לרבי זירא על דעת רב נחמן היאך אכלו משחיטתם ואיך הכשילם הקב"ה השתא בהמתן של צדיקים וכו'. אלא וודאי לא סבירא ליה לר' נחמן סברת השתא בהמתן של צדיקים וכו' לכן ירא רבי זירא לשאל את רב נחמן אם ידע דברי ר"ג ובית דינו שנמנו על שחיטת כותי וכו' ורבן גמליאל ובית דינו כרבי מאירן סבירא להוט דמצאו דמות יונה על הר גריזים. ואם כן אסורים מצד הדין ואז לא יכול לפשוט אם קבלו או לא קבלו כי אין לו סברא מוכרה על זה. כי ע"כ לא סבירא ליה לרב נחמן הסברא השתא בהמתן של צדיקים וכו'. לכן לא רצה רבי זירא לשאל לרב נחמן מאחר שהבין בו שלא יהיה לו לב להשיב משום הכי פירש"י מתמיה בלבו כדי שלא להכלימו ועל זה קאי הגמרא פשטא דקרא במה כתיב בתלמיד היושב לפני רבו. אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר כו' להורות לנו שרבי זירא לא רצה לשאל את רב נחמן קושיא זו כי היה יודע שאינו יודע להחזיר לו לכן תהי בלבו ע"כ. ולפי הגמרא הנ"ל ראיתי לישב המדרש רבה בפרשת אמור (ויק"ר כט, ח)^*מדרש רבה בפרשת אמור למה נקרא תשרי חודש השביעי. ד"א בחודש השביעי שהוא משובע בכל. גיתות בתוכו. ברכות בתוכו. כפור בתוכו. לולב וערבה בתוכו. (שם, ט) ד"א החודש השביעי רבי ברכיה קרי ליה ירחא דשבועות שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו הדא הוא דכתיב (בראשית כב, טז) ויאמר יי' בי נשבעתי מה צורך היה. רבי ביבא בר אבא בשם רבי יוחנן רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת קח לי בנך היה בלבי מה להשיבך כו'. כך שיהיו בניך של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק ועומ' מכסא דין לכסא רחמים אימתי בחודש השביעי. וקשה לי כל ללשון ראשון מזכיר שמו השביעי מעין כל המאורע בו ולרבי ברכיה רק מה שנוגע לענין יום כפור לחוד. הענין הוא כי להקרא שביעי בשביל שנעשה בו. היה גם מן הראוי להקרא שאר חדשים בשביל המאורע בהם. ע"כ קראו רבי ברכיה ירחא דשבועות כדי לתרץ איזה קשיא בגמרא דר"ה (טז, א) אמרינן אמר הקב"ה תקעו בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק והנה קשה לפי הגמרא (שבת נה, א) מהיכן תמה זכות אבות כי יש הרבה דפליגי חד סבר מימי הושע בן בארי ומ"ם מימי חזאל כו' ונמצא זכות התקיעות שלנו שלא לצורך הן מכח שתמה זכות אבות אלא הענין הוא כמו שכתבו התוספות בשבת אף על פי שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה. ולפרש מלת של ברית יובן על דרך גמרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ח) (ע"ב) גבי^*גמרא פרק כל שעה חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'. חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן למכור לשוק מסיק כשבאתי והרצתי דברי' לפני ר"א אמר לי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני ולא טעמא בעי כו'. ופירש"י ברית הוא שבועה. ובזה יובן שפיר רבי ברכיה בא לתרץ שתוקעין בזה החודש כדי שיזכור עקידתו של יצחק. והלא מאותן הימים שתמה זכות אבות מה יועיל תקיעה זו. אלא מאחר שאף שזכות אבות תמה מכל מקום ברית אבות לא תמה. ע"ז חידש רבי ברכיה ואמר שקרוי ירתא דשבועתא לרמז לנו ענין גדול בזה שברית אבות לא תמה והוא השבועה: