מוסר על דברים לג:כג

התורה מסיימת בתיבת ישראל ומתחלת בבראשית, נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, וכן בשמחת תורה מחברן כשמסיים התורה מתחילין בבראשית^הגה"הובמקום אחר כתבתי כי לכל האותות והמופתים אשר עשה משה וגו' מקושר עם בראשית ברא, שהיכולת מורה על חידוש העולם, והחידוש מורה על היכולת. וזהו ענין (ראש השנה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי בזכור כתיב (שמות כ, יא) ששת ימים עשה ה' וגו' שהוא חידוש עולם, ובשמור כתיב (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו':. ורומז למה שאמרו רז"ל (ב"ר א, א-ג, ויק"ר לו, ד) בראשית ברא, בראשית, בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית, דהבריאה היתה בשביל ישראל, וכדי שיתעסקו בתורה, וראשית המחשבה סוף המעשה, על כן בראשית בתחלה וישראל בסוף שהם תכלית הבריאה. והותחלה התורה בבי"ת, ואמרו בבראשית רבה (א, י) כי הבי"ת היא ברכה, וענין ברכה הוא תמיד תוספת התפשטות בשפע רב, ומתגבר והולך ומתרבה באופן שיהיה תמיד נצחיי. כן התורה היא נצחיית, ועל כן התורה היא עצם הברכה כמו שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך וגו', ואיתא בספר הבהיר והביאו הציוני וזה לשונו, מנלן דהתורה אקרי ברכה, שנאמר (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, ואין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא, ט) ורחבה מני ים, עד כאן לשונו. וכן תתחדש בריאת שמים וארץ להיותם רוחנים וקיימים עם אומה הישראלית, כמו שנאמר (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה', כן יעמוד זרעכם ושמכם:

ולפי שחבב הב"ה את השבת, שהוא יום השביעי, חיבב כל השביעים. שבעה רקיעים ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא שביעי, והן ערבות, שנא' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. שבעה ארצות ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא ארץ ישראל, שנא' (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. שבעה מדברות ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא הר סיני, שנא' (תהלים סח, יז) ההר חמד אלהים לשבתו. שבעה ימים ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לנפתלי, שנא' (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון. שבעה עולמות ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא עולם שביעי, שהוא שבת מנוחה לחיי עולם. שבעה שנים ברא הב"ה, ומכלם לא בחר אלא שמיטה, שנא' (דברים טו, א) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ומכל השמיטות קדש את השביעית, שהוא היובל, שנא' (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. שבעת ימים ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא יום השביעי, שנא' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי.

וברכת המזון טעונה כוס של יין, אבל לא שאר משקין, ואפי' אם קבע סעודתו עליהן. ואפי' יחיד צריך כוס לברכת המזון, וצריך לחזר אחריו, ולא יאכל אלא אם יהיה לו כוס לברך עליו ברכת המזון. דוקא מצפה אותו, ואיפשר שיהיה לו וימתין, ואפי' יעבור זמן אכילה אחת. ומעשה באמימר, שלן בתענית במוצאי שבת, מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו. ואם אין יין מצוי באותו היום יכול לברך על שכר. וצריך שלא יהא הכוס פגום. כדגרסינן בפרק ערבי פסחים טעמו פגמו. ר' יהודה קפיד אכסא פגימא. ודוקא ששתה ממנו, אבל אם שפך ממנו בכלי אחר לא חשיב פגום. פי' הרשב"ם דוקא לכתחלה קפוד, אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש עליו. ורבינו יואל כתב דאפי' בדיעבד ושאין לו אחר אין לברך עליו. והר' מאיר מרוטנבורק היה נוהג לברך עליו בשעת הדחק, וכתב עוד, שאם החזירו היין של כוס פגום לתוך הקנקן, שאין לחוש כלל מלברך על יין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל. ויש נוהגין להוסיף על כוס פגום מעט יין ולתקנו בכך. וכן יש בירושלמי. ויש אומרים דאפי' על ידי מים מיתקן. וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד, אמ' ר' זירא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון, הדחה, ושטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן בו עיניו, ומשגרו לאנשי ביתו. תאנא הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, ומפרש בתוספתא שאם קנחו יפה שפיר דאמי. חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה, דתניא מודים חכמים לר' אלעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן מים לתוכו, ופי' הר' יצחק אלפאסי ז"ל שמניחו חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו, כדי להודיע שבח הארץ שיינה תקיף וצריך לערב בו מים. ור"ת פי' חי מזוג ולא מזוג, שמוגזו קצת, וכשיגיע לברכת הארץ מוזגו כראוי, על חד תלתא מיא. ויין שלנו אין צריך מזיגה. ורש"י פי' חי שמוזגו בכוס עצמו ולא ימזגנו בכוס אחר ויתננו בכוס של ברכה, אי נמי מוציאו מן החבית לשם ברכה ומברך בו מיד, כלומר בעודנו חי קודם שימות, ר"ל שלא ישתנה עינו וטעמו וחשוב כמת. ויש מפרשין על הכלי שיהיה שלם, כדגרסי' בבבא קמא הכלים שבירתן היא מיתתן. וטוב לצאת ידי כל המפרשים מלא כמשמעו, דאמ' ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. בעיטור, רב יהודה מעטר להו בתלמידי, פי' שהיה מושיב תלמידיו סביביו בשעת ברכה. רב חסדא מעטר להו בנטלי, פי' בכוסות, שהיה מניח כוסות אחרים נאים סביביו להדרו בהם. עיטוף, רב פפא מיעטיף ויתיב, רב ששת פריש סודרא ארישיה ונוטלו בשתי ידיו, דאמ' רב חיננא בר פפא, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ומגביהו מן הקרקע טפח, אם הוא אוכל על גבי קרקע, דכתיב (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו', ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השולחן, כדי שיהא נראה לכל המסובין. ונותן בו עיניו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. אמ' ר' יוחנן אנו אין בידינו אלא ארבעה, וסימן חמש"ה, חי, מלא, שטיפה, הדחה. והרמב"ם פסק כר' יוחנן, אבל הגאונים והתוספות פסקו כרב פפא. ורב ששת דבתראי נינהו ועבדי עובדא. וחייבו כל העשרה דברים חוץ מן העיטור. אמ' רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה, ופי' רש"י ז"ל שלא ישיח המברך משיתנו לו הכוס לברך, וגם המסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך. אמ' רב אסי, אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. פי' אם שתה שני כוסות לא יברך על השלישי, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה הכון, שאין דעתו מיושבת עליו, מפני שיירא שמא ייזוק. ויש אומרים, אדרבה, לברך על השלישי, לבטל הזוגות, לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו [כוס] בפני עצמו.