מוסר על דברים לד:ז

יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, ו). כתיב (משלי לא, כט-ל) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' [היא] תתהלל. רבות בנות, בדברים רבה פרשת וזאת הברכה (יא, ג), וזאת הברכה (דברים לג, א), זהו שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מהו ואת עלית על כלנה, מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד, אדם הראשון אומר למשה, אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקב"ה. מניין, שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אותו כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנאמר (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין. אבל אני, זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי. מניין, שנאמר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. דבר אחר, נח אמר למשה, אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מניין, שנאמר (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה הדבר דומה, לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, והאחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו. כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. דבר אחר, אברהם אומר למשה, אני גדול ממך, שהייתי זן לעוברים ושבים. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד, אלא אתה היית זן בישוב, ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה, אני גדול ממך, שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, שאתה ראיתה פני השכינה וכהו עיניך. מניין, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות. מהו מראות, מראות בשכינה. אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. מניין, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. יעקב אמר למשה, אני גדול ממך, שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו. אמר לו משה, אתה נפגשת עם המלאך בפירבורין שלך, ואני עליתי אצלן בפירבורין שלהן והן מתייראין ממני. מניין, שנאמר (תהלים סח, יג) מלכי צבאות וגו'. לפיכך אמר שלמה, רבות בנות עשו חיל וגו'. אמר הקב"ה, הואיל ונתעלה מן הכל, הוא יברך את ישראל, עד כאן לשונו:

וזהו כוונת חז"ל (לא ידעתי מקומו לפי שעה) מכה אשר לא כתובה זו מיתה של תלמיד חכם כי עיקר שבר בהעדר התלמיד חכם היא מחמת התורה שבעל פה ואילו לא היה תורה שבעל פה רק הכל בכתב לא היו צריכין לתלמידי חכמים כל כך כי הכל אמור עם הספר וכל יודעי לשון עברי יבחינו הדין והדת לכך עיקר המכה תלוי בזה שלא נכתבה כל התורה ועיקר חסר מספר וזהו מכה אשר לא כתובה ועוד בזה כי כבר פירשו במה שאמרו (שבת קא ע"ב) משה שפיר קאמרת כי תלמידי חכמים בכלל נקראים משה והוא כי כבר פירשו במה שאמרו (תענית ה ע"ב) יעקב לא מת (זוהר א' לז) משה לא מת והיינו כי נשמתם ונפשם לא נסתלקו למעלה רק הם מתקשרים עם נשמות החיים להגין על הדור וביחוד משה נשמתו ונפשו תמיד נקשרת עם חכמי הדור ואדוקה בהם נפשו קשורה בנפשם כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה שהיא ממרום קדשו אשר ה' יערה רוח ממרום על לומדי תורה הוא למשה לבד כי הוא עיקר הצינור המקבל חכמות אלהים ועל ידו יושפעו לישראל להיות נשמתו כלולה בהם וזהו מאמר חז"ל (נדרים לח) מתחילה ניתנה תורה למשה לבדו והוא נהג טובת עין להנחיל לישראל ולכך נקראת תורת משה ולכך משה מתדבק בכל לומדי תורה לשמה ולא עלתה נשמתו למעלה רק תמיד שרשה דבוק עם נשמת צדיקים ותלמידי חכמים וזהו (דברים לד ו) ולא ידע איש את קבורתו כי הוא קבור בגולה עם כל חכמי הדור ולכן כל תלמיד חכם נקרא משה וזהו מאמר הפסוק (דברים לד ז) משה לא כהתה עינו ולא נס ליחה וכו' ויבכו אותו ישראל ל' יום דיש להבין מה ביקש הכתוב בזה התואר למשה אם כהתה עינו או לא ולמעלת יקר משה מבחר כל היצורים ירום ונשא ממלך מלכי המלכים תואר זה שפל ופחות למשה מאוד מאוד אבל הענין כי קשה איך לא בכו ישראל על משה יותר מל' יום ואם על רבינו הקדוש אמרו (כתובות קג ע"ב) דהוו ספדי ליה י"ב חודש והטעם כי אמרו (שבת קנב ע"ב) תוך י"ב חודש נשמת צדיק עולה ויורדת כי יש לנשמה קצת דביקות עם הגוף וקשה לה לפרוש לגמרי מן הגוף אף כי הגוף עולם חשוך ובעולם הנשמות כולו אור ולכך אמרו (קהלת ז א) ויום המות מיום הולדו כי גם בלידה יקרה כן לתינוק המוטל במעי אמו במקום חושך ואופל צר עד שצריך להיות מקופל כפנקס ושורה במקום צואה ודם ובבואו לעולם מקום מרווח בהיכל מלך באויר צח וטוב היה אמון עלי תולע ומרבדים מכל מקום צועק וכמה ימים שמונח ממש כאבן דומם לרב צערו ופרידתו ממקום שהיה וגלל כן אמרו חז"ל (כתובות קי ע"ב) אף מנוה רעה לנוה יפה בודק וכן במותו מכל מקום דבוק וכרוך עם הגוף י"ב חודש ועולה ויורד והוא ענין הספד שלנו כי על ידי קול בכי והספד שלנו העולה למעלה הנשמה מתדבקת בו ועולה עמו ולכך אמרו (שבת קנג) אחים בהספד אי דהתם קאימנא דהנשמה נאחזת בגוף וקשה לה ליפרד ולעלות אם לא על ידי הספד ואמרו שם בגמרא (כתובות קג עיי"ש היטב) דהוי ספדי ליה בלילה ואיכא דאמרי ביום טעם מחלוקתם תלוי בכך במה שאמרו במדרש (ויק"ר כו ז ילק"ש שמואל א' כח רמז קל"ט) "ויבאו אל האשה לילה ויתחפש שאול וילך אל בעלת אוב" וכי לילה היה אלא אותה שעה היה להם אפלה כלילה ע"כ וקשה מה קושית המדרש וכי לילה היה דלמא באמת לילה היה וכן דרכן של כל הולכי בדרך לא ישר וסטרא דמסאבא להיות במחשך מעשיהם חשך ולא אור אמנם כוונת המדרש כך כי אמרו בגמרא דשבת (דף קנב) דשאל האי צדוקי לר' אבהו אמריתון נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד אוביא טמיא היכא אסיק לשמואל בנגידא ומשני תוך י"ב חדש הוה שנשמתו עולה ויורדת ומבואר בזוהר ביום הנשמה למטה ובלילה למעלה בצרור החיים במקום פקדון הנשמות ואם כן אתי שפיר דיפה הקשה המדרש וכי לילה היה דנשמת שמואל היתה למעלה ולא היה אפשר לאוביא טמיא להעלותו ולכך משני דבאמת יום היה רק היה יום חושך לשאול וכו' וא"ש ולדעת זו היה הספידו של רבינו ביום כי אז נשמתו למטה רואה בצער הגוף והספידוהו לעלות למעלה אמנם יש דיעה אחרת כי ביום הנשמה למעלה ובלילה הנשמה למטה ולכך אמרו לאיכא דאמרי דהוי ספדי לרבי בלילה סוף כל סוף הקושיא במקומו איך לא ספדו למשה רק ל' יום אבל התירוץ מבואר כי ההספד הוא להעלות נשמת צדיק מאתנו לשרשו אבל משה נשמתו תמיד שוכנת אתנו ואצלנו ומתדבקת תמיד עם חכמי הדור להאיר לנו ולהיות לנו לעינים ולהשגיח עלינו כי הוא רועה נאמן ובכל צערנו לו צער כאשר מבואר בפיוט תענית אסתר שמשה געה ובכה לבטל הגזירה מהמן והוא המשקה העדרים ועדרי הצאן ומימיו מי חיים מהקודש יצאו להשקות לנו תמיד ולכך אין צריך כל כך הספד וזהו מאמר הקרא משה לא כהתה עינו רצה לומר שלא סילק השגחתו מאתנו אף במותו כי תמיד עינו על ישראל ולא נס ליחו הוא השקת מימיו ולהראות אותנו כי תמיד עומד עלינו ומתדבק אתנו ולכך משה לא מת כהנ"ל ולזו לא בכו ישראל רק ל' יום ולא היה צריך יותר כי עודנו לא מש מאתנו ומתדבק עם חכמי הדור וכולם בגדר משה וזהו גם כן מ"ש (ב"ר נח ב) עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע דלכאורה קשה הא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה) ומה ענין שמש ליהושע אבל להנ"ל יובן כי לא שקעה שמשו של משה כלל כי דבק עם יהושע ולא כהתה עינו כנ"ל וזהו מאמר הגמרא (מגילה יג ע"ב) בהמן ששמח שנפל פור בירח שמת בו משה (רבן) והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה וכבר הקשינו כמה פעמים מה בכך שנולד בז' באדר הלא תמיד אחר אחרון אנו הולכים והמתענה יום שמת בו אביו משום ריע מזל אף שבו ביום היה אביו נולד מכל מקום מתענה בו דמכל מקום דסוף הדבר שנתרע המזל וגם יש לדייק באמרם ראשון בז' באדר מת ואחר כך בז' באדר נולד איפכא הוה ליה לומר בז' באדר נולד ובז' באדר מת אבל הענין כך כי משה לא מת ותיכף שמת תיכף נולד בהדבקו בנשמת יהושע וכן בכל דור ודור ולכך אמרו כי המן שמח כי חשב בירח אדר נסתלק משה ואין כאן הגנה ולא ידע שלא כהתה עינו כלל כי תיכף שמת תיכף נולד ונתעבר בנשמת יהושע ועדיין אורו קיים ומאיר לישראל ולכך הקדים מיתתו ללידתו כסדר וא"ש:

ועל דרך הפשט יתיישב כי לא רצה משה רבינו ע"ה לפרסם, כדי שלא יתגלה מתוך כך לפרעה וק"ל. אמנם לפי ענין הגלגל הבל, שת, משה, כשהיה בגוף הבל לא האריך הזמן כמו שכתבתי. אח"כ נתגלגל והיה בארץ נכריה דהיינו בגוף אחר שת, אבל היה גר בארץ וימת שת. ועתה בגלגול הזה משה רבינו ע"ה קיים אף בגוף (דברים לד, ז) לא כהתה עינו וגומר, ולא ידע איש את קבורתו (שם ו), והיה אספקלריה המאירה אף בגוף. ומשה חושב זה לא היה רק במתן תורה, שנאמר שם (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי: