מוסר על הושע ד:ו

לפיכך צריך אדם לחזר אחר התורה, ויעשה לו רב ללמוד ממנו, ויקנה לעצמו חבר ללמוד עמו. דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר. ושני חבירים השונים זה עם זה, ומחדדים זה את זה בהלכה, שכרן הרבה מאד, ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו מנחה לפני הב"ה. דתנן במ' מנחות בפרק הרי עלי עשרון, למה נאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אלו שני תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום. וגרסינן בפרק קמא במ' ברכות מנין ששנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה עמהם, שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסי' במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה, א"ר יהודה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני תלמידים המחדדין זה את זה בהלכה הב"ה מצליח להם, שנאמר (תהלים מה, ה) והדרך צלח רכב, ר"ל והדרך, שמהדרין את ההלכה פעמים רבות, ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (תהלים מה, ד) רכב. יכול אפי' שלא לשמה, ת"ל על דבר אמת, יכול אפי' אם מגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק. ואם עושין כן זוכין לתורה, שניתנה לימין, שנא' (תהלים מה, ה) ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמ', זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. דאמ' רבא בר רב שילא אמ' רב חסדא אמ' רב ששת, מאי דכתי' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ומה בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא, אלא למימינים בה אורך ימים איכא, כ"ש עושר [וכבוד]. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. אמ' ר' ירמיה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני חבירים המקשיבים זה לזה בהלכה, הב"ה שומע לקולן, שנא' (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הב"ה מקשיב להן, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ולא עוד, אלא שנכתבין בספר, שנא' (מלאכי ג, טז) ויכתב בספר זכרון לפניו. ואם אין עושין כן, גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי. אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש, שני תלמידי חכמים שמדגלין זה את זה בהלכה הב"ה אוהבן, שנא' (שיר השירים ב, ד) ודגלו עלי אהבה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רבה בר בר חנא, למה המשילו דברי תורה לאש, דכתי' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה האש אינה דולקת יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין למי שלומדן יחידי. והיינו דאמ' ר' יוסי, מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על צואריהן של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין, שנא' (ירמיהו נ, לו) ונואלו. ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר (במדבר יב, יא) אשר נואלנו ואשר חטאנו. ועוד גרסינן במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמ' ר' אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, אחד מהם מת ואחד מהם גולה, שנא' (דברים יט, ג) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנא' (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת. אמ' ר' אלעאי אמ' ר' ברכיה, אלמלא תפלתו של חבקוק הנביא, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת והיו עוסקין בתורה, שנא' (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע, אל תקרי בקרב שנים, אלא בקרוב שנים.

ולהורות עוד על זה ולאמתו, אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים ח), תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום. וכן הוא אומר (דברים ה, ג) לא את אבותינו כרת י"י את הברית הזאת. אמרו לו, מי הן שאינן חייבים לך. אמר להם, התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהם, ועמדו כריסן של אמם כמראה של זכוכית והיו רואים להקב"ה מתוך כריסן ומדברים עמו כעוללים לא ראו אור (איוב ג, טז). אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינם מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם. אמרו לו, הן. אמר להם, אנכי ה' אלהיך. אמרו לו, הן. אמר להם, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו לו לאו. וכן על כל דבור ודבור. והיו משיבים לו על לאו לאו, ועל הן הן. אמר להם, מפיכם אני נותן התורה להם, שנאמר (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר (שם כט, יא) י"י עוז לעמו יתן, לכך כשיבטלו ישראל את התורה הם נתפסים עליהם, שנאמר (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי דעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ומה גם אני, אמר ר' חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכים אותו, שנאמר גם אני. ומהו עוללים וכו', רב ולוי, רב אמר נעשו כרוסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה, מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללות פרשו מטבורין. אמר רבי לוי הנס האחרון גדול מן הראשון, שחזרו כריסותיהן של אמותיהן לכמות שהיו, והתינוקות חזרו לדדיהן, והעוללים חזרו לטבורין. פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, עד כאן:

אי נמי, רומז להא דאיתא במדרש תהלים (ח, ד), בני אם ערבת לרעך בישראל (משלי ו, א), הכתוב מדבר בשעת מתן תורה, אמר הקב"ה לישראל, תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו, הרי אבות ערבים בנו. אמר להם הקב"ה, חייבים הם לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל כו', לא את אבותינו כרת ברית (דברים ה, ג). הביאו לי מי שאינו חייב לי, התינוקות. מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהן, ומעוברת שלהן עמדה כריסן כמראה זכוכית וראו להקב"ה. אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה אתם נתפסים עליהם. אמרו, הן כו' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' (תהלים ח, ג). ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). מהו גם אני, מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינן מקיימים את התורה. דבר אחר, א"ר חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכין אותי, שנאמר גם אני כו', עד פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. על זה בא הרמז בבואם לבבל ששם החרש והמסגר כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה, ועוד גלות יכניה קיימת כו' כי הם היו בעלי תורה, ואז זכרו ג"כ בבני ציון היקרים ובכו הרבה בכה על הערבות אשר נתפס בעונם, ותחת שפתחו ואמרו שירה כדלעיל, גרם החטא כי שם שאלונו שובינו דברי שיר: