לֹא־יִסְּכ֨וּ לַיהוָ֥ה ׀ יַיִן֮ וְלֹ֣א יֶֽעֶרְבוּ־לוֹ֒ זִבְחֵיהֶ֗ם כְּלֶ֤חֶם אוֹנִים֙ לָהֶ֔ם כָּל־אֹכְלָ֖יו יִטַמָּ֑אוּ כִּֽי־לַחְמָ֣ם לְנַפְשָׁ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא בֵּ֥ית יְהוָֽה׃
שני לוחות הברית
עוד כתב הרמב"ם, חייב אדם להיות שמח וטוב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחים הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים. והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטים כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים. אבל מי שנועל דלתי ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד) זבחיהם כלחם אונים להם וגו', עד כאן לשונו: