כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹהֲבֵ֑הוּ וּמִמִּצְרַ֖יִם קָרָ֥אתִי לִבְנִֽי׃
שני לוחות הברית
הטיבול ראשון כרפס בחומץ או במי מלח עזין כדי שישאל התינוק וישיבו לו עבדים היינו כו' ויוציאנו כו'. כי הכרפס אותיות ס' 'פרך' רומז לס' רבוא שהיו בעבודת פרך. וגם 'כרפס' עולה 'שין' במילואה. כבר כתבתי אלהים במילואו עולה ש', ו'כרפס' ש' במילואו, ומילוי 'שין' עולה ס', התפשטות הדין בו' קצוות, וכל אחד כלול מי'. והטיבול בחומץ, כי כן היו משועבדים תחת מעוול וחומץ. אמנם ענין הטיבול בעצמו הוא דרך חירות, כדרך שהשרים נוהגין. וענין זה רומז לתינוק נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). רצונו לומר להתחלת גאולתם שהיו בקטנות גאולתם כמו בעת לקיחתם הפסח, אבל כשנתגדלו בגאולה שהיתה הגאולה מפורסמת, על זה תבוא אחר כך סיפור האגדה ויתר המצות.
שני לוחות הברית
ומזה יתבאר מדרש שיר השירים רבה (ג, ז) אפריון (שה"ש ג, יט), זה המשכן. א"ר יודא בר עולא, למלך שהיתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאתה לידי סימנים, היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה בפרהסיה במבוי ובחצר. כיון שהגדילה ובאתה לידי סימניה, אמר המלך אין שבחה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסיה, אלא עשו לה פפיליון, כשאהיה צריך לדבר עמה אדבר מתוך אפפיליון. כך כתוב (הושע יא, א) כי נער ישראל ואהבהו, במצרים ראו אותו בפרהסיא, שנאמר (שמות יב, כג) ועבר ה' לנגוף את מצרים. בים ראו אותו בפרהסיא שנאמר (שם יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, והיו העוללין מראין אותו באצבע ואומרים (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. בסיני ראו אותו פנים בפנים שנאמר (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא. כיון שעמדו ישראל על הר סיני וקבלו את התורה ואמרו (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, נעשו לו אומה שלימה. אמר הקב"ה אין שבחן של בני שאהיה מדבר עמם בפרהסיא, אלא יעשה לי משכן וכשאני צריך לדבר עמהם אהיה מדבר עמהם מתוך המשכן, הה"ד (במדבר ז, פט) ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, עד כאן:
פלא יועץ
בכיה - עת לבכות, כגון בהיותו מתפלל לה' ושופך שיחה, דורש סליחה בודויים ותחנות על החטאים ועל העונות, ישפך כמים לבו ותרדנה דמעותיו, ובפרט בימי חדש אלול האדירים ועשרת ימי תשובה, אשר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד), צריך שבבכי יבואו ובתחנונים. ומעלת הבכיה רבה מאד, שהרי אמרו (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש שערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. ואמרו בזהר הקדוש על פסוק (שמות ב ו) ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה. דא ישראל, דכתיב (הושע יא א) כי נער ישראל, ומיד דפתחין בבכיה מיד ותחמל עליו. וכתבו גורי האר"י, שתפלת שחרית יתפלל בשמחה, ותפלת ערבית בבכיה. וסימן לדבר בערב ילין בכי ולבקר רנה (תהלים ל ו). אבל כגון אנן יתמי דיתמי הלואי שנתפלל כל תפלותינו בבכי. ואף על פי שצריך להיות עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב יותר מרב כל, מכל מקום צריך שיהיו מערבים זה בזה עין במר בוכה ולב שמח, שמחה מהאי גיסא על אשר זכה להיות עומד ומשרת לפני מלך הכבוד ועושה נחת רוח לפני כסא כבודו, שאין שמחה בעולם גדולה מזו, ובמרירות יאנח על אשר אינו יודע להיות עובד אלקים כדת מה לעשות: