מוסר על ויקרא א:א

נחזור לענין, אחוז בכס"א, זכה לדביקות אנכי דפתח בא' סוד א דאהי"ה. וזהו א דויקרא ה' אל משה (ויקרא א, א), והקטין אותם משה לרוב ענוותנותו ואמר אדם כי יקריב, כי סוד הקרבן סוד העבודה עבד ה', כי הוא ריח ניחוח לה' בסוד עושה נחת רוח ליוצרו שפירשתי למעלה מעלת בני עליה, ובסוף מעשי העבודה אדם מקריב רוחניותיו בסוד שנעשה מרכבה ומתדבק רוחניותו, וזהו אדם כי יקריב, את עצמו. והוא צלם אלהים יאסוף נפשו ורוח בדביקותו למעלה בסוד (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, וזה מראה בקרבן דם הוא הנפש למטה, ומתודה ועושה תשובה. על כן פעולת קרבן נקראת עבודה, כי זהו בחינת עבד שפירשתי, ולא נזכר בקרבן רק שם ידו"ד כדפירשתי סוד עבד ידו"ד, וק"ל:

וזהו ענין (ויקרא א, א) ויקרא ה' אל משה וידבר [ה'] אליו מאהל מועד, ופירש בזוהר שהוא מלשון (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד, כי דיבר ה' עם משה בשעת הקמת המשכן מחורבנו ואז אדם כי יקריב. וזהו שאמר הכתוב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, בזה שאנו מוסרים עצמינו בכל יום למיתה בסוד אדם כי יקריב, וזהו שייך דוקא עתה בגלותינו, אז נחשב כצאן לטבחה בזמן שבית המקדש קיים להיות קרבנו מן הצאן ומן הבקר. וזהו ענין זכירת פרשת קרבנות:

ויקרא אל משה וגו' אדם כי יקריב מכם וגו' (ויקרא א, א-ב). רש"י הביא דברי רז"ל שהתעוררו אדם למה נאמר, וכוונתם היא שהיה לו לומר איש ולא אדם, מאחר שכתיב כי יקריב ולא כתיב אדם מכם יקריב שמע מינה שמדבר מעולת נדבה, על כן אמר בתוספת תיבת כי שמורה על הרצון כי יקריב וכן פירש רש"י שמיירי מעולת נדבה, עד כאן: